אני יודעת לחכות

איזה כיף להיות שיכורה.
כל כך הרבה זמן לא שתיתי.
עונג מלכותי.
איזה כיף ליל הסדר.
אז מה אם אחותי סיפרה עלי כל מיני סיפורים מביכים לכל האורחים וכולם הסתכלו עלי במבטים מוזרים כאלה. ואז מה אם אבא שלי השתלט על קריאת ההגדה וקיצר אותה ב70% בערך ולא נתן לילד שרצה לקרוא את הקושיות לקרוא אותן. אז מה.
ואז מה אם כשקראנו על ארבעת הבנים ההם הרגשתי פתאום שהברכיים שלי חלשות כי אחד מהם כל כך הזכיר לי אותך.
אני לא יודעת אם יכניסו אותי לסדר בשנה הבאה אחרי הסיפורים של אחותי, וגם מישהו שגר בחו"ל ואין לו ליל סדר התקשר אלי כל כמה דקות וכולם הסתכלו על הטלפון שלי עם מבטים של רצח בעיניים.
אבל היה נורא כיף.
כל המצות הללו מציתות בי רגשות רבים של אביב.

חשוב לאחל חג שמח כי זה גורם לאנשים לחוש שחשבת עליהם. לחוש אהובים ורצויים. תשומת לב.
האם יש משהו בעולמנו חשוב יותר מתשומת לב?
כן יש. אבל לא הרבה.
את חשיבותה של תשומת הלב אני לומדת ממש בימים אלו.
אני עושה ניסויים בתשומת לב. in vivo.

מסתמנת האפשרות המחרידה שאני קצת מטומטמת.
האם זה יתכן?
לא.
זה לא טמטום. זה משהו אחר.
את נאיבית וחולמת בייבי.
וזה בסדר.
הכל בסדר.
את בסדר גמור.

אני עושה מסיבת יומולדת.

חג שמח לכולם.

כמו בסרט האהוב עלי.
רוצה להיות איתך שכובים על הגב, אוחזים ידיים. מסביבנו קור וגדמי עצים.
ואתה מביט בי בחיוך שלא נגמר ואחר כך מביט למעלה וממציא עבורי כוכבים.
אני אוהבת אותך.

ישנם דברים שניתן להבין אותם באמת רק כשהם קורים.
למשל- נדודי שינה.
הנה, עכשיו, כששנתי נודדת כמו מלח (האיש, לא התבלין), אני מבינה את פרוש הביטוי.
זה לא כיף.
ובכל זאת, מפוזרים בסלון שלי נרות שמזכירים לי את אתמול.
זה היה כיף.
ואם כבר הזכרנו מלחים, זה מה שאני רוצה להיות כרגע.
כבר לא שנסוניירית אלא מלח.
צרוב שמש, זרועות מקועקעות, עיניים מוצרות מפני השמש לסדק צר, מטפס על התורן, מותח חבלים.
אולי בעצם מלחית.
אבל אני לא יודעת איך נראות מלחיות.
אז אולי במקום זה מלאכית.

המבוגרים מצטיינים בלספר חלק מסיפור. זה כמו שנותנים לך פאזל שחסרים בו החלקים הכי חשובים, אותם חלקים שנחוצים כדי שיהיה בתמונה הגיון כלשהו.

ישנם אנשים שהם בתאים. זה כמו מלאכים. התפקיד שלהם הוא לגרום לאנשים להרגיש בבית. הם מוצאים בתים קרים ומנוכרים והופכים אותם לחמימים ומלאי אהבה.
על הבתאים אני יודעת כבר זמן רב.
הלילה גיליתי סוג נוסף של מלאכים.
אני עוד לא יודעת איך קוראים להם, אבל הם אלו שגורמים למישהו שמרגיש זנוח ולא אהוב להרגיש נאהב.
זה נפלא לגלות מלאכים. אין משהו טוב מזה.
והם, המלאכים, אף פעם לא משאירים חלקים חסרים בפאזל.
יש אנשים שזקוקים לנוכחות של מלאכים.
בדרך כלל ליד האנשים הללו יש מלאכים. הם פשוט לא מצליחים לראות אותם. לפעמים נדמה להם. הם רואים נפנוף של כנף ליד הכתף שלהם, אבל שוכחים את זה כל כך מהר. לפעמים הם מרגישים נשימה עדינה של מלאך על הלחי, אבל אומרים לעצמם, "זאת רק הרוח."
בסוף הם מבינים.

ג. חזרה מחו"ל.
אני יושבת איתה ועם .נ. בבית הקפה הקבוע שלנו. חשוך שם ורועש. בעצם זה בכלל לא בית קפה.
כולן שם חברות של .ג. חלקן חברות גם שלי.
פוגשת שם את ההיא שפעם רצתה אותי ואני לא אותה.
פוגשות שם את ההיא ששרה הכי יפה.
ואני יושבת עם שתי החברות המופלאות שלי. אנחנו קרובות. גם פיזית. הראש שלי מונח על הכתף של .ג.
אנחנו עשויות מאותו חומר.
זה החומר שממנו עשויים גורים של כלבים מגזעים ממש גדולים.
"את נראית היום בת שלוש," אומרת לי .ג. "את נראית כמו ילדה בת שלוש ממש טובה שאפשר לצאת איתה לבית קפה."
אני אוהבת את החברות שלי.
הן העוגן שלי בעולם הזה שרובו מים עמוקים.

הגוף שלי כל כך חכם. הוא יודע שיש לי חופש ולכן אוטומטית במקום להתעורר בחמש או שש בבוקר הוא מתעורר לגמרי מעצמו בשעה עשר.
כן, חכם. אבל מה שהגוף שלי לא יודע זה שאני שונאת לקום מאוחר.
אבל הוא, בכלל לא אכפת לו.
זה בדיוק כמו שהוא לא משיל מעצמו 3 קילוגרמים כל יום.
לא. הוא בקצב שלו, קילו בשבוע. לפעמים קצת יותר. לפעמים קצת פחות.
הגוף הזה שלי, הוא לא זוכר שקיבלתי 100 בכרונוביולוגיה? הוא לא קולט שאני קוראת אותו כספר פתוח? שהוא שקוף לי לגמרי?
ואני אמשיך להאכיל אותו בעשב בר ולהשקות אותו בטל ולענות אותו על המכונות במכון, עד שהוא יעשה מה שאני רוצה.
אחד מהדברים שאני רוצה זה לאהוב אותו.
והבוקר אני מסתכלת עליו בראי שבחדר השינה שלי ומחייכת אליו.
הוא המום. מזמן לא חייכתי אליו.
צריכה לעשות את זה יותר.

בלילה חשבתי על המטופלים שלי.
יש ימים בהם אני רוצה להקדיש להם את חיי.
אני אוהבת אותם. כל אחד ואחד מהם. כל נפש מעונה וגוף מנוקב מכאב.

הייתה לי אתמול פגישה עם מישהו שיקר לי ואני יקרה לו. המון זמן לא נפגשנו. חודשים.
היה רגע שבו הוא אמר- "אני שמח שיוצא לנו להיפגש פעם בכמה חודשים" ואני התחלתי לבכות.
לא מפריע לו אם אני בוכה. הוא גם יודע שאני כמעט ולא עושה את זה, ואם זה כבר קורה, כדאי להנות מזה עד הסוף.

לפעמים אני מרגישה שאני מגרש כדורגל.
רונלדיניו רץ עלי ובועט. גם מראדונה, כמו שהוא היה פעם. נעלי הכדורגל המסומרות שלהם ננעצות בי בכל צעד שהם עושים.
לפעמים הם נשכבים על הדשא לנוח.

הולכת עכשיו לחדר כושר, ולא מתכוונת לצאת משם עד שאני אהיה רזה.
כן, כן, אובססיה הוא שמי האמצעי. (לא מגלה לכם את האחרון).
אני אשן שם על המזרונים של הכפיפות בטן ואכרסם קצת מהדשא שליד הבריכה (ככה יוכלו לחסוך בהוצאות על דלק למכסחת), אני אשתה מי טל לפנות בוקר כשהזקנים הכי זקנים מתחילים להגיע.
אני אתקלח במקלחות של הילדים.
אני אהפוך לאגדה. מיתולוגיה של הקאנטרי.
אנשים יאמרו זה לזה, "אתה מכיר את ההיא עם השיער הארוך שנמצאת כל הזמן בג'ים? שמעתי שהיא ישנה שם..."
בלילות, כששנתי תנדוד אני אעשה סקווטים. אם יהיו לי סיוטים אני ארוץ על ההליכון. כשיהיה נורא חשוך, בלי אור של ירח מלמעלה אני ארים משקולות.
המאמן שבא לפתוח בבוקר יביא לי קפה. הוא יבקש ממני בתמורה טובות הנאה מיניות אבל אני אסביר לו שאני נזירה והוא יבין אותי לגמרי.
אחר כך גם הוא יהפוך לנזיר.
זה שצועק על כולם בבוקר יצעק גם עלי, אבל בעיניים שלו אני אראה את החיבה.
אני אהיה שם כל כך הרבה עד שיתנו לי להיכנס בחינם לשעורי יוגה.
בשעורי הספינינג של י. החתיך אני אהיה קבועה.
ואז, עוד שלושה ימים בערך, אני אצא משם רזה.
ואז אני אתקשר אליך ואגיד לך, " הי אתה, רוצה לבוא לשחק איתי שחמט?"
ואתה תבוא.
ותנצח אותי.

אתמול דיברתי עם איש אחד שהפך בחודשים האחרונים להיות מהאנשים היקרים לי ביותר.
דיברנו על הבור השחור.
שנינו לא יודעים בדיוק איך ממלאים אותו.
אני אמרתי שכל מה שאני רוצה זה לבנות לו תחתית, כי אז אם תהיה לו תחתית הוא יתמלא לבד.
הוא חייך.
הוא איש אבהי ומסור ואוהב. אם היו הרבה גברים כמוהו בטח כבר הייתי נשואה בפעם החמישית.

עוד שבועיים יש לי יום הולדת.
יש משהו שאני מתכננת לעשות אז.
אני חושבת על זה כבר זמן רב.
זה לא משהו פשוט ויש בו סיכון גדול.

אני מרגישה ריקה הבוקר.
שוב הבור השחור שמשתלט על האישיות שלי ועל הגוף שלי.
בור שחור שבולע את כולי והופך את כולי לשחורה וריקה.
אני אמלא את עצמי עוד מעט. בחדר כושר, וכתיבה אוינטראקציה בריאה ומלפפונים ירוקים.

עוד שבועיים יש לי יום הולדת.
אני רוצה לעשות מסיבה בדירה הקטנטנה שלי.
אני רוצה לרקוד.
אני רוצה מסיבה חושנית.

גם אתה היית כאן אתמול ושנינו היינו עייפים ושקטים.
היה לי נורא חשוב לסדר מהר מהר את כל הדברים החדשים בבית לפני שתבוא. כל כך רוצה שיהיה לך טוב אצלי.
ובאמצע הלילה התעוררתי בגעגועים לכבשה הקטנה שהיא שלך עכשיו, ושמחתי שהיא שלך, והבנתי שהגעגועים הם בעצם אליך.

אני רוצה לנשום פרדס.
להגיד את המילה- "דוכיפת" אחרי שאראה אחת כזו ואתמלא התפעלות מהכתר על ראשה.
רוצה להגיד את המילה "הביתה" ולהרגיש שיש מקום כזה.
רוצה לנשום אותך.
להשקיע את ראשי בגומחת הכתף שלך ולא לצאת משם שעות רבות.
לחבר את החלקים ולהרכיב מהם שלם.
כל כך הרבה חלקים מפוזרים כאן.
בוא נחבר אותם יחד.