|
|
|
עלי לכתוב עליך
כי חום ממיס את מה שהייתה פעם
אני
ואני
רוצה להזכיר אותך.
עיניים באפור
אני אוהבת כשהן צוחקות אלי
אוהבת לא לראות אותן
כשהן טמונות בצווארי
קמטי המחשבה שלך
האצבעות המנדנדות את שדי ברוך מול המים
חוזק גופך שהוא ענף של עץ
אולי אלון
ואני כרוכה סביבו
כמו צמח מטפס שלא נבהל.
נסעתי לכמה ימים וחזרתי.
הייתה נסיעה טובה.
עבודה, הרבה, ונזכרתי עד כמה אני טובה במה שאני עושה.
זה לא מובן מאליו עבורי לכתוב משפט שכזה. בדרך כלל אני עסוקה בעיקר בלהתנצל על מי שאני.
אבל כנראה שמשהו קרה. אני מצוינת במה שאני עושה, ובימים האחרונים ראיתי את זה היטב וקיבלתי על זה הרבה פידבקים וזה היה טוב.
אם אני מוסיפה לזה את העובדה שאני עושה עבודה חשובה שמשנה חיים של אנשים- אני בכלל מרגישה נהדר.
אז חזרתי. אני כאן.
לפעמים אני תוהה מה גורם לעניינים מסוימים להעסיק אותי יותר מאחרים. עדיין עסוקה קצת בנושא של שקרים. כלומר, מאז שחזרתי לכאן. כי מלא כאן בשקרים.
מתהפך בקברו.
אני לא אספר מה היה. כי זה שלי ושלו.
אבל היה כיף.
ולא סרגתי כלום. גם לא עשיתי מקרמה.
דברים מוזרים קורים.
הוא אמר לי עכשיו:
"אכפת לך אם אני אתקע שני מסמרים בגב המיטה?"
וזה אחרי שבצהרים הוא התקשר לספר לי שהוא קנה לנו כמה צעצועים.
לילה מעניין מצפה לכוחותינו העומדים על משמרתם בעיר הגדולה, בבית הקטן והמבולגן עם הגינה שעוד לא השקתי היום.
אני הולכת לאכול צ'יפס.
לא עשיתי את זה כבר כמה שנים.
היום מגיע לי.
אני מנסה להבין למה כל כך קשה לי עם שקרים ושקרנים.
זה לא סתם קשה לי- זה מוציא ממני כל כך הרבה כעס.
אולי זה בגלל שאני משתדלת לא לשקר אף פעם בכלל.
אולי זה בגלל ששיקרו לי כל כך הרבה פעמים. ולרוב האמנתי. זה גורם לי להרגיש שאף פעם, אף פעם יותר לא יצליחו לעשות לי את זה- לשקר לי ולגרום לי להאמין.
אולי זה בגלל ששקרים מקלקלים את העולם. הופכים אותו למזויף ומשעמם. כל מה שלא אמת הוא שעמום אחד גדול כי אין לו שום קיום חוץ מאשר במוח החולני של השקרן.
מצד שני פסיכופתולוגיה של שקרנים זה דבר די מעניין.
לא הצלחתי להסביר את עצמי.
שקרנות זה משהו שמלכלך לי את העולם. מזהם אותו.
אני עייפה כל כך.
החתול .י. רודף אחרי משהו. מאד עסוק ולא בא להתפנק בחיקי.
השחרחר ישן.
אהובי במקלחת. נדמה לי שגם הוא ישן שם.
תכף נבדוק.
זה היה יום ארוך ועצוב ואני מפחדת שלמרות העייפות לא אצליח כלל לישון.
ומילה לך שכותב אלי ולא מתייאש.
תודה.
אבל ממש.
אני לא יודעת למה אבל נכנסתי כאן לאיזה פייט מילולי עם איזו מישהי ולא ברור לי בשביל מה אני עושה את זה. כנראה החום משפיע עלי.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
נסעתי היום לניחום אבלים אצל חבר טוב מאד מאד. אדם חכם, ישר, טהור לב ונשמה, חבר שהוא חבר לעבודה כבר כמה שנים, אבל מעבר לזה- גם חבר לנפש.
הוא איבד את הבת הקטנה שלו בתאונה טרגית ומחרידה שאני לא רוצה להיכנס לפרטיה.
היא הייתה בת שנתיים.
הוא ערבי (או כמו שכמה אנשים כאן מכנים: ערבוש). זה מעולם לא שינה את אהבתי אליו. וגם לא ישנה.
כשנסעתי חזרה הביתה חשבתי לעצמי איך גזענות גורמת לזה שבני אדם מפסיקים להיות בני אדם והופכים להיות כינוי גנאי המכיל בתוכו בעיקר פחדים ושנאה. המון פחדים. קמאיים לגמרי.
זה היה לי עצוב. והצטרף לעצב העמוק על הילדה שמתה.
וכעסתי. על כל אלה שמרשים לעצמם להגיד מילים כמו "ערבוש" (כמה כיעור יש במילה אחת ) ושוכחים שיש שם בני אדם, שאוהבים וכואבים ושמחים ומצפים ודואגים.
אני מעדיפה את החבר הזה בכל יום ובכל רגע על כל גזען בן העם שלי.
(הוא לעולם לא יקרא לאף אחד בשמות גנאי מכוערים, הוא לא יצעק, לא ינהג באלימות מילולית או יהיה מונע מתוך פחדים פרימיטיביים. הוא פשוט אדם. ואחד מהטובים).
