אני יודעת לחכות

סיכום ביניים קצר:
אחת שטוענת שהוא ידיד שלה. אני מכירה אותו מאז שנולדתי. אין לו ידידות. אפילו לא כשהוא פיכח.
אחת מטורפת לגמרי שמתחזה למישהו שמאוהב בה וכותבת לעצמה שירי הלל בזהותו של מישהו אחר וכל מיני סיפורים שקריים כתובים בבנאליות הכי מעצבנת בשמה שלה.
אחד שמטיל מורא על כולם ויצר לעצמו מין שם כזה שלא אומרים אותו כמעט כמו הרשע ההוא בהארי פוטר.
ועוד כל מיני. כדאי שאני אשתוק.

אבל לצידם יש גם נפלאים.

הרבה שדים יצאו בסוף השבוע הזה מתוך אותו מקום עלום שבו מתחבאים השדים כשלא מזמינים אותם החוצה.
אפשר לומר שעברתי את זה בשלום.
התקפת בכי היסטרית אחת בשישי ואחת בשבת זה עוד בסדר.
הוא, שהואיל בטובו להוציא את השדים ממקום רבצם, גם כן שרד בהצלחה.
אבל היה לנו קשה.
ולפעמים אני חושבת שאולי אני משקרת לעצמי ולכל העולם ואני בעצם המצאתי את השדים האלה.
בכל מקרה, גם בשביל להמציא שדים כאלה אני צריכה להיות פגועה למדי, כך שבסופו של דבר אני יכולה להיות רגועה.
אני לא אשמה.
הוא אומר שאני צריכה לקחת אחריות.
זה כזה משפט של גבר.
אבל הרבה פעמים זה נכון.
אני מנסה.
ואני אנסה אפילו יותר.

לפעמים אני מרגישה ככה:

רק אוכל. רק אוכל יכול לנחם, להרגיע, לגרום לי להרגיש מוגנת.
רק אוכל יכול למלא את הריק.
את הבור השחור האפל.

איכס.

אני לא יודעת איך להתגבר על שנאה וקנאה.
שני רגשות שגורמים כל כך הרבה סבל למי שמרגיש אותם.
אולי הדרך הנכונה היא להתמקד בי- ללמוד לאהוב ולהעריך את עצמי יותר, ואז מושאי הקנאה והשנאה פשוט לא יזיזו לי יותר.
אבל אני עוד לא יודעת בדיוק איך עושים את זה.
למרות שיש שיפור ניכר.
אבל עוד לא מספיק.

ביליתי את היום בחיפה שרק לפני כמה ימים עוד הייתה מופגזת.
אני אוהבת את חיפה. היו לי שם רגעים של אהבה ואושר שאני נוצרת.
נסעתי חזרה ברכבת כשהיום מתחלף בערב והאור כחול ומתכהה.
אני אוהבת לחלוף על פני נמל.
מנופים ואוניות.
אם אני משתדלת מאד אני יכולה להרגיש את תנודתם של המים, את כובדם, את הקרירות שלהם לעת ערב.
כשאני עוברת ליד נמל אני נזכרת בנמל של המבורג שאף פעם לא הייתי בו אבל סיפר לי עליו זיגפריד לנץ את אחד הסיפורים הכי עדינים ועצובים שקראתי.
כשאני עוברת ליד נמל אני נזכרת שתמיד אני יכולה להפליג.
מתי שארצה.
זהו חופש.

לבסוף ההתרגשות הזו יצאה בהתפרצות של בכי עז שהרגשתי שמגיע ממקום אצלי שאני עוד לא מכירה.
הוא התפרץ למשמע השיר הזה:

DIAMONDS AND RUST
(Words and Music by Joan Baez)

Well I'll be damned
Here comes your ghost again
But that's not unusual
It's just that the moon is full
And you happened to call
And here I sit
Hand on the telephone
Hearing a voice I'd known
A couple of light years ago
Heading straight for a fall

As I remember your eyes
Were bluer than robin's eggs
My poetry was lousy you said
Where are you calling from?
A booth in the midwest
Ten years ago
I bought you some cufflinks
You brought me something
We both know what memories can bring
They bring diamonds and rust

Well you burst on the scene
Already a legend
The unwashed phenomenon
The original vagabond
You strayed into my arms
And there you stayed
Temporarily lost at sea
The Madonna was yours for free
Yes the girl on the half-shell
Would keep you unharmed

Now I see you standing
With brown leaves falling around
And snow in your hair
Now you're smiling out the window
Of that crummy hotel
Over Washington Square
Our breath comes out white clouds
Mingles and hangs in the air
Speaking strictly for me
We both could have died then and there

Now you're telling me
You're not nostalgic
Then give me another word for it
You who are so good with words
And at keeping things vague
Because I need some of that vagueness now
It's all come back too clearly
Yes I loved you dearly
And if you're offering me diamonds and rust
I've already paid

בעצם, הבכי לא התפרץ כשהקשבתי לשיר, אלא כששרתי יחד עם ג'ואן באאז.

הוטרינר התקשר אלי עכשיו ובישר לי שהגיעו התוצאות מהמעבדה ולשחרחר שלי אין סרטן.
הוא כבר זקן וכל הזמן יש לו כל מיני בעיות בריאות.
אני כל כך אוהבת אותו.
מוצפת באהבה. אליו. וגם ל.ר. אהובי. החבר שלי. זה שאני חיה איתו כאן בבית התמוה הזה.
ולפני כמה שעות פגשתי את המטופלת שלי שלה דווקא כן יש סרטן.
היא אמיצה. היא מסרבת להיכנע ואני מאמינה שבזכות זה היא תחיה.
יש בי איזו התרגשות שאני לא יודעת איך להוציא אותה. מזמן לא הרגשתי ככה.
כל הקיץ הזה אני נעה בעיר הזו במין סוג של קהות. כמו כרית שמילאו אותה קצת יותר מדי.
פתאום ההתרגשות הזו שאין לה פשר ואין לה מוצא.
פעם התרגשתי כל הזמן כמעט.
אני רוצה חול של ים בין אצבעות הרגליים שלי.
רוצה לחרוט על חול רטוב משהו שיש לו משמעות עצומה בעיני.
פעם כמעט לכל מילה הייתה משמעות עצומה בעיני.
הבטן שלי מתוחה מהתרגשות, כמו מעטה קרמל על קרם ברולה, ואני רוצה לסדוק אותה עם מזלג ולטעום את המתיקות הקרירה שמסתתרת מתחת.

לכל מי שהגיב- תודה.
זה משפר את ההרגשה פי מיליון וחצי.

חשבתי הרבה על הדברים שנאמרו לי כאן אתמול ונדמה לי שלמדתי משהו. וזה כבר טוב.
יש לי תפיסת עולם ואג'נדה מאד מוצקה שאני עומדת מאחוריה ולא רואה שום צורך להתנצל עליה. רבים יכולים לא להסכים איתי וזה כמובן בסדר גמור.
יחד עם זאת, תפיסת העולם הזו לא כוללת בתוכה שנאה או עוינות כלפי גברים או כלפי אנשים שחושבים באופן שונה ממני. אבל, כשקראתי שוב את תגובותיי בבלוג של איימי בהחלט יכולתי לראות את התוקפנות שבהן, ואני משערת שמן הסתם היו לי כאן כל מיני אמירות אחרות שגם בהן הייתה תוקפנות. זה גרם לי לחשוב. אני לא אדם תוקפני או אלים. ואני לא כזו מתוך מודעות ומתוך מאמץ לשלוט בתוקפנות שקיימת בי כפי שהיא קיימת בכל אדם.
אני חושבת שהתוקפנות הזו יוצאת דווקא כאן משתי סיבות:
א. יש משהו במדיה האינטרנטית הזו- כשאף אחד לא מכיר אותי, משהו כמעט פרוץ, כאילו אני יכולה להגיד הכל, לעשות הכל, ובכל זאת אני נשארת מוגנת. אבל, כמובן, זה לא מצדיק תוקפנות.
ב.יש לי כמה יבלות מאד כואבות. כשדורכים עליהן אני לפעמים מתפוצצת.

אני זוכרת, אחרי האונס שעברתי, לפני כמעט עשר שנים, סיפרתי למעט מאד אנשים. הייתי מבולבלת, מבוהלת עד מוות, מושפלת, פגועה, שטופה בפלשבקים איומים בלילות, ויותר מכל בודדה, למרות שגרתי עם בן הזוג שלי שאהבתי, אבל לא הייתי מסוגלת לספר לו, פחדתי מהתגובה שלו, ולמרות שהמון פעמים התכוננתי לספר, זה אף פעם לא קרה. עד היום בעצם.
כל מי שסיפרתי לו ידע בדיוק מה אני צריכה לעשות. קיבלתי המון עצות. ללכת למשטרה, לספר לבן הזוג שלי, לפנות לעזרה כזו או אחרת, והכל נאמר במין טון בוטח כזה, כאילו אין ספק שזה מה שאני צריכה לעשות. אבל אני לא רציתי ללכת למשטרה, ולא רציתי לספר לחבר שלי ובעיקר לא רציתי שאנשים אחרים ירגישו שהם יודעים מה אני צריכה לעשות.
אחת החוויות הכי דומיננטיות באונס היא אבדן השליטה, חלק מהריפוי הוא להחזיר לעצמך את השליטה, וכמישהו אחר יודע מה טוב בשבילך זוהי שוב חוויה של אבדן שליטה. לפעמים זה אפילו כמו אונס שני.
אחר כך התחלתי להתנדב במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. אני שם כבר כמעט עשר שנים וראיתי מאות פעמים איך זה עובד- ברגע שנותנים למישהי את השליטה על ידי כך שנותנים לה להחליט עבור עצמה- יש בזה ריפוי עצום. אני מאמינה בזה כי ראיתי את זה קורה. מאות פעמים.
כמובן שאפשר ורצוי לכוון, להסביר את כל מגוון האפשרויות שעומד בפניה, לדון בדברים, אבל בעיקר להקשיב, ולא לתת לעצות, ולא לחשוב שאני יודעת יותר טוב ממשהי אחרת מה היא צריכה או מה טוב בשבילה.
אני מאמינה באופן עמוק שכל אדם, גם הפגוע והשבור ביותר, יודע בתוכי תוכו מה הוא צריך. מה יעזור לו. העזרה האמיתית בעיני היא לתת מספיק תמיכה ואמפתיה כדי לעזור לאדם להוציא את זה מתוך עצמו.
לכן היה לי כל כך קשה לקרוא את האמירות לגבי האמת שאיימי כביכול לא יודעת ומישהו אחר יכול לספר לה. לא רק שאני חושבת שזו טעות, ושזה מזיק, זה גם מכאיב לי, בגלל מה שאני עברתי.
משם כנראה באה התגובה שלי ואני מצרה עליה.
לגבי העוינות כלפי גברים.
אין בי שנאה או עוינות כלפי גברים, אבל אני חושבת שיש חוויות בחייה של אישה שלגבר יהיה קשה מאד להבין אותן או להזדהות עמן.
נשים הן קבוצה שחווה דיכוי ברמות מגוונות מאד בחברה בה אנו חיים. גם גברים חווים דיכוי, אבל במידה אחרת לגמרי ועל רקע אחר.
אני לא יודעת אם יש גבר שיודע מה זה עבור אישה או נערה ללכת ברחוב חשוך בלילה, להיכנס לתוך חדר מדרגות חשוך, להתמודד עם הטרדה מינית שנמצאת בכל מקום, להיות אובייקט ועוד ועוד.
לא יכולה יותר לכתוב ולהסביר.
מקווה שהצלחתי קצת.

מישהו כתב עלי כאן שאני נוהגת בתוקפנות וגסות וצרות מוחין. שאני נגועה בהמון שנאה, ועוד כל מיני דברים כאלה.
אני קצת בשוק מזה, אולי כי אף פעם לא אמרו עלי דברים כאלה, אולי כי אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל כזו.
אבל אני לא יודעת, אולי יש בזה משהו?
יש לי נטיה להאמין לאנשים אחרים, בעיקר אם הם אומרים עלי משהו רע.
אני לא מרגישה נגועה בשנאה, אפילו אין לי מושג שנאה נגד מי, את מי הוא חושב שאני שונאת?
אני גם לא מרגישה תוקפנית, או נוהגת בגסות.
אבל אולי יש משהו שאני לא מסוגלת לראות.
ניסיתי לכתוב אליו ולשאול אותו, אבל אני לא יכולה כי אין לי מנוי זהב.
דווקא הוא נשמע כמו מישהו שממש שונא אותי, אבל אני לא יכולה לחשוב על שום סיבה לזה.

לקרוא את הדברים שהוא כתב גרם לי להרגיש ממש ממש רע.