אני יודעת לחכות

אתמול אחרי המפגש הרגשתי טוב, והרגשתי שזה נורא טוב לחזור להתערות בקהילה הזו, לפגוש אנשים, להכיר, לדבר. פתאום הקהילה נראתה לי כמו משהו נהדר שאני רוצה באמת להשתייך אליו.
היום, אחרי השרשור שנפתח ואיך שהוא התפתח, אני בעיקר זוכרת למה לא רציתי יותר להיות חלק מהקהילה, למה לא רציתי לפגוש אף אחד, למה התרחקתי.
חבל שזה ככה.
יש כאן כמה גברים שהחליטו שהם יודעים עלי כל מיני דברים. איך אני חושבת, מה אני חושבת, מה הדעות שלי. הם קוראים לי בכל מיני שמות- מתלהמת הוא רק אחד מהם.
כל הזמן הקשבתי לזה וניסיתי לחשוב שאולי יש אפשרות שהם צודקים. ניסיתי לעשות לעצמי אינטרוספקציה ולנסות להשתפר.
היום, אחרי קריאה של דברי חלק מהם בשרשור המדובר ברור לי שאולי אני מתלהמת, אבל הם מתלהמים לא פחות.
ביטחון עצמי- ברוך הבא.

אני מרגישה שאני קצת קורסת.
הסיבות הן פרוזאיות לגמרי. אני צריכה לסיים היום עבודה ענקית שעוד לא הגעתי אפילו לאמצע שלה. הישבן שלי קיבל כבר את הצורה של הריבועים הקטנים שיש בריפוד של הכיסא שאני יושבת עליו. לא יכולה יותר.
מסתבר שבערב ראש השנה תבוא אלינו כל המשפחה שלו. וכיוון שגם חלקים נבחרים מהמשפחה שלי יגיעו אני אצטרך לבשל כאן לאיזה 15 אנשים כשאסור לי בתכלית האיסור להכניס הביתה בשר (כי הוא טבעוני). זאת אומרת שאני אצטרך להנדס כל מיני פשטידות ותבשילי ירקות וכאלה שיספיקו ל 15 אנשים. (אני חיה בטרור. הגיע הזמן שאני אכיר בזה).
חוצמזה הוא כל הזמן מנדנד לי שאני אעשה דיאטה.
נמאס לי כבר. לא רוצה לעשות דיאטה ושכל העולם יקפוץ לי. אם אני לא מספיק טובה בשבילו כמו שאני אז שפשוט ילך. (על מי אני עובדת, אם הוא ילך אני מתה).
אתמול במפגש היה כיף ומעניין וכולן היו מקסימות אבל שוב הרגשתי כמה שאני נוטה להיות מרוחקת, כמה אני מסתגרת. לא יודעת אם זה ביישנות או חוסר ביטחון או לא יודעת מה, אבל נורא רציתי להתחבר ולהתחבק ולהרגיש חלק ממה שהיה שם וכל הזמן הרגשתי קצת מתבוננת מבחוץ. אני שונאת את זה.
אוף.

אחרי יותר משנה שבה לא פגשתי אף אחת ואף אחד מהקהילה הזו, אני הולכת הערב לפגוש המון סאביות (ואולי גם כמה דומיות) במפגש שיזמה השליטה.
חייבת להודות שזה די מרגש אותי..

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזה.
זה היה בקולנוע לב והלכתי עם אורן שהיה אז חבר שלי ובדרך פגשנו מישהי שהכרתי ממש קצת והיא באה איתנו לסרט. וכן, זה היה יום ההולדת שלי.
ולא הייתה מתנת יום הולדת יותר יפה שיכולתי לקבל מהסרט הזה.
הוא הרטיט לי את הלב ביופי ובכנות שלו.
הם היו כל כך יפים שניהם, ותמימים, וגם בי היה תום ויופי שבזכותם הרגשתי שזה הסרט הכי יפה שראיתי אי פעם והלב שלי התרחב והתכווץ והשירים שהיו שם הזדמרו לי בתוך הפה בלי קול.
והתרגשתי.
עכשיו מראים אותו כל הזמן בטלביזיה. יצא לי לראות עכשיו את רבע השעה האחרונה שלו. וכמו תמיד בכיתי.
מרוב יופי ותום וטוהר וטוב.

אני עייפה, ואני עצובה. ובעיקר אני מרגישה כאילו מישהו הוציא ממני את כל האויר.
אני לא לגמרי בטוחה שאני יודעת איך לחיות בעולם הזה.
מרגישה שיש כל כך הרבה רוע ועצב ואלימות ואני לא יכולה להכיל את זה.
ראיתי לא מזמן סרט חדש שנקרא מתמורפוזה. הוא יהיה החודש בסינמטק בתל אביב, אם אני לא טועה ב 19 לחודש ואני ממליצה לכולם לראות אותו. הוא מספר את סיפורן של ארבע נשים שעברו אונס והתעללות מינית.
שלשום ראיתי סרט שנקרא "בלעין חביבתי". הוא מתאר את ההפגנות נגד גדר האפרטהייד בבלעין שגוזלת בערך חצי מהאדמות של הכפר שתושביו הם חקלאים שחיים מהאדמות האלה. רואים שם איך עוקרים עצי זית בני מאות שנים, רואים שם איך יורים במפגינים שיוצאים להפגנה לא אלימה נגד הגזל של האדמות שלהם.
לפעמים אני מרגישה שאני באמת לא יודעת איך חיים בעולם שמתקיימם בו דברים כאלה.
אני לא יודעת.
ובכל זאת אני חיה.
אחותי אמרה לי היום שיש בי המון כעס על העולם.
כנראה שזה נכון. כנראה שזה מה שקורה כשאני לא יכולה לעצום עיניים ולהדחיק כל הזמן.
המטופלת האהובה עלי ביותר גוססת מסרטן.
אני גוססת מעצב.

1. לא מתחנפים לאף אחד מאלה ששווה להתחנף אליהם.
2. אומרים מה שחושבים, גם כשזה לא הכי נעים לשמוע
3. דבקים באג'דנה, אפילו אם היא לא מוצאת חן בעיני כולם
4.כשרואים משהו מגעיל/שקרים/התעללות/רוע לא שותקים על זה.

זו הדרך.
ואגב, זה מאד לא יפה לא לענות כששולחים לכם הודעה עם שאלה על משהו שמפריע.

בשבועות האחרונים התחלתי לחלום חלום שחוזר על עצמו כל פעם מחדש.
הוא כל כך איום בהתגלות שיש בו שאני לא מסוגלת לדבר עליו בכלל.
אני משערת שזוהי התפתחות מסוימת. שזה אומר שאני קרובה יותר למקום של גילוי, וזה לכאורה טוב.
אבל זה גם נורא מפחיד. יותר מהכל בערך
אני יודעת שלכמרי לא ברור על מה אני מדברת, אבל הייתי חייבת להוציא את זה. ואיפה אם לא כאן.
הלילה חלמתי אותו שוב. התעוררתי בארבע וחצי ופחדתי לחזור לישון כי פחדתי לחולם אותו עוד פעם.
פוחדת לישון. פוחדת להיות ערה.
אולי מה שאני צריכה זה להיות מסטולית כל הזמן.

לא יודעת מה קורה אבל לא טוב לי.
הבית מבולגן, יש לי תחושה שיש לנו כאן עכבר אבל הוא אומר שזה לא יכול להיות כי יש שני חתולים.
מצד שני השחרחר שלי כמעט ולא נותן לחתולים להיכנס הביתה ככה שאני לא שקטה.
אבל זה לא זה כמובן.
אני לא יודעת מה זה.
רוצה לנוח ולא יודעת איך.
מתעצבנת עליו המון המון.
אין לו כסף ואני כל הזמן נותנת לו וזה מפחיד אותי שאולי הוא מנצל אותי.
הייתי רוצה להיות אי באמצע הים.

אני אריב פה עם כ-ו-ל-ם ולא אכפת לי כלום.
לא חייבת פה שום דבר לאף אחד ואם אני רואה רוע או טיפשות אני אגיב עליהם וכולם יכולים לקפוץ לי עשרים פעם על רגל אחת עם תחתונים.

נורא קשה לבשל לטבעוני.
בעיקר קשה לנסות לחדש כל פעם.
אבל הערב הצלחתי.
הכנתי לו אורז מלא בקארי ורוטב שזיפים, וטמפורה של בטטות ברוקולי וכרובית.
היה נורא טעים אבל עכשיו קצת בא לי להקיא. אני לא רגילה לאכול דברים מטוגנים.
לו היה טעים.
אוהבת לראות אותו אוכל.