אני יודעת לחכות

לפעמים אני מקבלת איזשהו אישור לזה שאת מה שאני עושה אני עושה טוב.
זה משמח אותי. אבל לא עד הסוף נכנס למקום שבו זה יכול לתרום לבנייה של הבטחון העצמי.
הבטחון העצמי שלי הוא המגדל הכי רעוע במזרח התיכון.
כל רוח מעיפה אותו.
גם כשאין רוח הוא עף.
הוא מדמיין רוח גם כשאף מולקולת אויר לא נעה.

יש כאן כל מיני עניינים עם החתולים מבחוץ שנכנסים לאכול את האוכל של שני המיאואים שלנו.
צריך לשטוף כלים ולקפל כביסה.
לאדות ירקות ולבשל מרק.
ואם יהיה לי מזל לכתוב עוד פרק או עמוד.

ולחכות לו שיחזור.
תמיד לפני שהוא מגיע אני מתמלאת בהתרגשות מהולה בחרדה.
כאילו עוד לא התרגלתי שהוא כאן. שאנחנו יחד.
כאילו הכל ארעי.
רעוע.
בסוף החודש תמלא שנה למיים האלה שאנחנו בונים יחד.
בסוף השבוע יגיע יום שבת וזה הכי טוב שיכול להיות.

הייתי איתו כמעט כל היום בבית.
חוץ מגיחה קצרה לפגוש שתי חברות בחוץ, במזג האויר הנפלא הזה כשתל אביב לבנה כמעט באור שמאיר עליה, אור של תחילת החורף.
היינו בבית.
הוא עם הפיג'מה שלו. אני עם שלי. לומדים. כל אחד את הלימודים שלו. טוב, הוא לומד ואני מתבטלת. זו האמת.
בכל פעם שנפגשנו במסדרון או במטבח התחבקנו והתנשקנו כאילו לא ראינו אחד את השני שנתיים.
אני אוהבת אותו כל כך לפעמים.
אכלנו אספרגוס לארוחת צהריים.
גבעולים ירוקים חוורים וארוכים.
שבת יכולה להיות יום כל כך נעים.
ככה היא הייתה היום.

אתמול הייתי באיזה פסטיבל משוררים ביפו וכשהלכנו חזרה לאוטו עברנו ליד הדאנג'ן.
כבר המון המון המון המון זמן לא הייתי שם. פעם הייתי הולכת כל שבוע.
עכשיו כבר בכלל לא.
וגם לא מתכוננת ללכת בקרוב.
אבל כשעברנו שם משהו קטן צבט לי בלב.
משהו של געגוע.
זוכרת את השעות שלפני, כשהיינו מתכננות מה נלבש, את המקלחת, האיפור, הבגדים, ובעיקר את ההתרגשות בבטן.

אבל כמעט תמיד זה היה מאכזב בסוף. עקר כזה. חסר את המשהו האמיתי הזה שיתחבר להתרגשות הראשונית שנבנתה בבטן ויהפוך אותה מפנטזיה למציאות.

אתמול, כשעברנו ליד הדאנג'ן, בדיוק ראיתי את ונוס ותהום נכנסים, ורציתי להגיד להם שלום, אבל התביישתי, וגם הרגשתי שזה לא העולם שלי יותר.
והיו כמה דקירות של געגוע, אבל אחר כך, כשהחבר שלי חיבק אותי, כבר לא הרגשתי געגוע. כי יש לי אהבה. אמיתית. וזה משהו שלא מצאתי בעולם הזה של הבדסמ. כאן היו לי רק אכזבות, ופגיעות. פגיעות קשות. ואנשים שראו רק את עצמם ואת הסיפוק של הצרכים שלהם. אף פעם לא אותי.
אז כן, אני יודעת שיש גם אחרים, ושיש גם אהבה, אבל אני לא מצאתי אותה כאן. רק את ההפך שלה.
ולכן צביטת הגעגוע נמוגה. והלכנו למכונית, ונכנסנו לתוכה, ונסענו לבית שלנו, וכשטיילנו עם השחרחר ברחובות האפלים של השכונה, התחבקנו כל הדרך.

הרבה זמן לא כתבתי כאן. הפוסטים האחרונים שלי היו קשים ועצובים.
אני כבר לא במקום הזה, למרות שאין שום הבטחה שמבטיחה לי שלא אהיה בו שוב.
צימחתי קצת עור. או לפחות כך נדמה לי. האויר כבר לא שורף לי את הבשר החשוף כשהוא נושב עליו. אני כבר לא מרגישה את כל הכאב שיש בעולם. רק חלקים ממנו.
וזה יותר טוב ככה.
אני מנסה לאסוף את החיים שלי.
זה מצחיק, כי מי שמסתכל עלי מבחוץ רואה אישה מתפקדת לגמרי, נמצאת בעשייה תמידית, מצליחה במה שהיא עושה, חברותית למדי, ממוקדת.
אבל בפנים אני כל כך מפחדת וכל בוקר הקימה מהמיטה היא מאבק, וכל יום אני מסתובבת ומרגישה רדופה על ידי החיים האלה וכל מה שלקחתי על עצמי בתוכם.
ולקחתי על עצמי הרבה.
אני מנסה להכניס הגיון למחשבות שלי. לא לתת לשדים של החרדה להשתלט. גם לא לאלה של האכזבה. האכזבה מעצמי.
אני משלמת מחירים ורוצה להפסיק לשלפ אותם.
המשפחה שלי היא הדבר שהכי מדאיג אותי בעולם.
סיפור ארוך. לא רוצה להיכנס אפילו לקצה שלו עכשיו.
יש בי עצב.

הלכתי היום לדיאטנית. רוצה לרזות.
להשיל מעלי את ההגנות האלה.
להיות מסוגלת להרגיש קיימת גם בלי כל העטיפות הללו שהופכות אותי לגדולה ונוכחת.
הלואי שאצליח.
כל כך הרבה פעמים ניסיתי ולא הצלחתי.
אבל זה לא אומר שהפעם לא אצליח.

עבר לי.

היום שוב חתכתי את עצמי ומחר אני אעשה את זה שוב.
אולי אני אעשה את זה עד שאני אמות.
ואולי אני פשוט אמצא דום שיעשה לי את זה במקומי.
אם מישהו מעוניין נא לפנות.

יתרונות של חיתוך ורידים:
זה כיף.
חסרונות של חיתוך ורידים:
זה מלכלך
אפשר למות מזה.

טוב, אפשר ממש קצת.

בא לי להקיא. בא לי גם לפוצץ מישהו במכות.
הכי טוב לפוצץ אותו במכות ואז להקיא עליו.
פשוט מחריד איך שהוא מעז להרים את ראשו המכוער ולפתוח את הפה שלו. כן. הוא. האנס.

מחר אני מתחילה משהו חדש.
משהו חדש בחיים שלי. ביחס שלי לעצמי ולחיים שלי. בעשייה שלי בחיים שלי.
לא רוצה לפחד יותר ולא רוצה לרעוד מהעולם.
אני אקום ואכתוב לעצמי. אני אעבוד כל הבוקר. אני אהיה פרודוקטיבית ואני גם אהנה מזה.
ואני אזכור כל הזמן שאפשר גם לשמוח.
נשבעת.

אני לא מרגישה טוב ואני עייפה.
עבדתי היום נורא קשה עד אחר הצהריים מחוץ לבית ואני עדיין עובדת עכשיו על אותה עבודה מעצבנת שלא נגמרת.
אני מצוננת, האף שלי נוזל כמו ברז מקלקל, הגרון שלי מעקצץ וכנראה שיש לי גם חום.
הוא עצבני, מקטר שאין מה לאכול בבית, רוצה לבטל את התוכניות שעשינו לערב ראש השנה.
אם האף שלי יפסיק לנזול אני אהיה אדם יותר שמח.

אה, כן, ואם למישהו היה ספק- אני לא פחדנית.