אני יודעת לחכות

לפעמים אני שוכחת לחיות.
מזל שיש משהו שבא ומזכיר לי. אפילו אם זה לוקח המון זמן שבו אני לא חיה.
עכשיו זה היה הזמר הזה שאני לא יודעת את שמו ששר את השיר הזה שגם את שמו אני לא יודעת וכל מה שאני יודעת זה לזמזם את המנגינה.
אז נזכרתי.

אני רוצה להגיד תודה לכל מי שנתן לי עצות ותמך בי אתמול.
זה עזר. לקחתי איתי את ספר השירה האהוב עלי והזכרתי לעצמי כל הזמן שתמיד הפחד צובע את הדברים בצבעים הרבה יותר גרועים ממה שהם באמת, וזה ממש עזר.
זה היה יום ארוך ומאד קשה, אבל עברתי אותו בשלום, ועכשיו אני בבית.
מחר עוד יום, עם עוד פחדים, אבל יהיה לי יותר קל. בזכותכם.
תודה.

אני מוצאת את עצמי כותבת כאן רק כשאני עצובה, וזה יכול לעורר רושם מטעה של איזו אישיות דיכאונית כפי שכבר ציינו באוזניי כמה אנשים טובים.
אני לא דיכאונית אבל הגעתי למסקנה שיש לי בעיה בהתמודדות.
מה שמדהים זה שהבעיה הזו היא לגמרי בלתי נראית, ועל פניו אני מתמודדת נהדר, אבל אלהים יודע כמה שקשה לי.
עכשיו אני מרגישה רע כי מחר אני צריכה לעבוד מבוקר עד ערב בעבודה שהתחלתי לשנוא. כלומר, לא ממש את העבודה כמו את הבוסית שלי ואת סביבת העבודה הכוחנית והאלימה שהיא יוצרת.
אני לא יודעת להתמודד עם כוחנות. גם לא עם אלימות. והאמת היא שאני לא רוצה לדעת.
אבל אני מפחדת בכל יום שבו אני צריכה ללכת לעבודה הזו. אני מפחדת מהכוחנות ומהאלימות. אני מפחדת להיפגע.
חוצמזה יש הרבה דברים שהם דווקא בסדר.
אני כותבת וזה הכי חשוב.
ואני קצת עובדת על התזה שלי וזה גם חשוב.
וטוב לי איתו וזה הכי חשוב.
מסתבר שיש כמה דברים שהם הכי חשובים.

אני חסרת מנוחה.
חסרת סיפוק.
לפעמים חסרת יכולת להתמודד.
ואני מפחדת.

רוצה להיות חזקה ומתמודדת. ולא מפחדת מאף אחד.
אבל אני מפחדת. זו האמת
הגעתי למסקנה בטיפול שלי שאני מפחדת מכאב.
נזכרתי בכל הפעמים שבהן התחמקתי מהתמודדות עם כאב.
למשל כש ת. התאבדה.
נזכרתי בזה פתאום.
מה עושים כשחברה שלך מתאבדת?
אני לא יודעת.
וגם לא ידעתי אז.

אני רוצה להרגיש חזקה לקראת מחר.
אולי מישהו יכול לעזור לי עם איזו עצה טובה. אבל באמת טובה, לא קלישאות.
איך מתחזקים. איך מפחדים פחות.

היום עשינו סקס בצהריים.
זה משהו שכמעט ולא יוצא לנו לעשות. אולי רק בשבתות.
בכלל בדרך כלל אנחנו פוגשים אחד את השניה רק כשכבר חושך. זה היה ככה מההתחלה. שנינו עובדים קשה מדי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה ראיתי אותו באור יום.
הוא היה יפה.
גם אז וגם היום.
הפאזל מתחיל לקבל צורה. זה שמכיל את החיים שלי.
שרה שירים באוטו.
אתמול הוא מצא דיסק של מדונה ברחוב והביא אותו הביתה ורקדנו לצלילי כל השירים האלה של פעם שאחרת לא היינו שומעים מן הסתם.
מלטפת את השחרחר שלי.
היום הוא נכנס למקלחת כשהתקלחנו וליקק לנו את הרגליים הרטובות.
חמוד שכמותו.
התזה שלי בשלבי כתיבה התחלתיים.
הדיאטה שלי גם היא.
האהבה שלי קיימת. למרות שלעתים היא נאבקת מול מים סוערים.
הספרים שלי על המדפים. חוץ מאלה שנמצאים על המיטה ולידה ומתחתיה.
אני קוראת עכשיו את הביוגרפיה של פרידה קאלו.
כמה שהעולם מלא בנשים נפלאות.
לילה טוב לכולם.

העבודה שלי, שלעתים הופכת להיות קצת תמוהה, הובילה אותי בסוף השבוע האחרון לרמאללה. אף פעם עוד לא הייתי שם ונורא התרגשתי.
אז ישבתי שם בבית קפה, ודיברתי רק אנגלית וקצת מהערבית הרצוצה שלי כדי שאף אחד לא ידע מי אני ומהיכן אני באה, שתיתי יין אדום ודיברתי עם חברים ותיקים שבדרך כלל אני יכולה לפגוש אותם רק מחוץ לגבולות המדינה.
זה היה כיף, ומרגש, ומסעיר, והרגשתי המון אדרנלין זורם לי בדם. עשינו סיבוב בעיר במכונית וראיתי את כיכר אל מנארה המפורסמת, והתרגשתי מאד.
חשבתי לעצמי באיזשהו שלב שאני מרגישה בטוחה לגמרי. שברור לי ששום דבר לא יקרה לי שם כי אני עם חברים טובים, אנשים שאני בוטחת בהם לחלוטין.
חזרתי, והיום הייתי עסוקה רוב היום בעיבוד כל מה שקרה בסוף השבוע. הרבה עבודה שצריך היה לסכם ולעבד.
לפעמים ישנם רגעים שבהם אני מרגישה כמעט מאושרת עם מי שאני ומה שאני עושה.
הלוואי והיו יותר כאלה.
אחר כך ראיתי שיש לי פתק מהדואר שמחכה לי שם חבילה.
בחבילה היו חמישה עותקים מהספר האחרון שתרגמתי. בכלל לא ידעתי שהוא כבר יצא.
גם זה היה רגע של אושר.
עכשיו אני הולכת להכין פשטידה.
כמה טוב לנסות לאסוף את חלקי חיי ולהרכיב מהם פאזל שלם.

מי אמר פעם שצדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים?
מי שלא היה הוא צדק.
פשוט ככה.
ואולי אני קצת דיכאונית בזמן האחרון, אבל לפחות אני אדם אמיתי ובעל ערך. אחת כזו שיודעת שחשיפה של החולשות שלה לא תמעיט מערכה אפילו במילימטר.

ולכל הדואגים שקוראים את הבלוגים האחרונים שלי ומתלחששים לחישות שכנותן שנויה במחלוקת לגבי הדאגה כלפיי- אין מה לדאוג. עברתי תקופה קשה, אבל היא נגמרה, ואני ממשיכה הלאה בחיים שלי שמורכבים מהרבה טוב ויופי וקסם ורגעים של חסד וגם מכמות מסוימת של כאב. ככה זה, יש בהם מורכבות. כמו שיש בי. כמו שיש בעולם שבו אני חיה.
ולאלה שדאגתם כנה- תודה לכם. זה מחמם את הלב.

מאז שהוא ברח מהכלא אין לי נשימה אחת שאין בה פחד.
אנשים מסביבי מנסים להסביר לי כמה שזה לא הגיוני, האהוב שלי, האיש הזה הנהדר, נועל פעמיים את הדלת בלילה וסוגר את כל החלונות ומתקשר אלי כל היום לבדוק שאני לא פוחדת.
אבל אני כן פוחדת.
זר לא יבין זאת, מי שלא היה שם באמת לא יכול להבין. את המחנק בגרון, תחושת ההתכווצות בחזה, והנשימות השטוחות, המהירות שמביא איתו הפחד.
יש איזה מישהי שמסתובבת כאן בכלוב שכתבה בבלוג שלה לפני כמה זמן שהיא נורא מבסוטית מזה שבכינוי שלה יש את המילה "אנס". רציתי להרוג אותה. איזה פיגור. איזה חוסר רגישות. טמטום ברמות חסרות תקדים. אם היא הייתה יודעת מה זה אנס היא לעולם לא הייתה כותבת את זה.
ונמאס לי להתנצל. נמאס לי להתנצל על הכבדות שיש ביחס שלי לנושא הזה, על האובססיה הקלה שיש לי לכל זה, על כך שאני לא יכולה להתייחס לזה בקלות ראש.
נראה אותכם נעולים לילה שלם בחדר, מקבלים מכות, חווים השפלות ועלבונות, ונאנסים. נראה אותכם מתייחסים לזה אחר כך בקלות ראש.

אני רוצה למות מאיבוד דם.

מדהים איזה שינויים הבלוג הזה שלי עבר בשלוש שנים כמעט שאני כאן.
אפשר לקרוא לזה:
מתמימות לאבדן.

לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני כזאת דפוקה.
יש לי תשובות.
זה בעיקר כקשור למשפחה שלי.
אבל כל כך נמאס לי לכאוב בגללם כל הזמן ואני לא יודעת מה לעשות בשביל להשתחרר מהם.
זה פשוט כל כך כואב, הידיעה שלא טוב להם, שהם סובלים, שהם תקועים באיזה לופ של אומללות שהם לא מצליחים לצאת ממנה. בעיקר היא.
ואני יודעת שזה יכול איכשהו להיות אחרת, אבל אני לא יודעת איך.
איך לצאת מהתקיעות. איך להוציא אותם מהתקיעות.
אני לא יודעת איך וזה הורס אותי. זה גומר אותי וזה קורע אותי וזה ממית אותי.
פשוט ככה ואפילו לא קצת פחות.
לפעמים אני מרגישה שזה יפסיק לכאוב רק כשאני אמות.
אני יודעת שזה נשמע נורא ואובדני, אבל זה לא אובדני. זה פשוט נורא כואב שבא לי למות כדי לא להרגיש את הכאב.

לפעמים אני נורא נורא אוהבת להכין לו ארוחת ערב. שתהיה מוכנה כשהוא חוזר מהעבודה או מהלימודים.
מדהים כמה שאני נהנית מזה.
תכף הוא בא והכנתי לו ארוחה בריאה ודיאטטית.
(אני בדיאטה. הוא שוקל לדעתי משהו כמו 12 קילו אבל בכל זאת הוא יאכל אוכל דיאטטי הערב).
הכנתי קינואה וירקות מאודים ותירס וביצים קשות.
לא גורמה היסטרי, אבל בריא וטעים ומלא חלבונים כמו שהדיאטנית שלי אמרה לי.
אני אוהבת לאכול איתו בבית שלנו.