|
|
|
הכותרת של הבלוג היא שם של קוקטייל - המתכון בפוסט הראשון.
כותרת המשנה היא משיר של לאונרד כהן - Field Commander Cohen - והיא בפועל המשמעות של כל מה שקראת כאן: צורה של שיעמום שמתחזה למשהו קריא.
מי שמעוניין לשמור על קשר, מוזמן לשלוח לי הודעה פרטית.
אני אחזור עוד כמה פעמים, כדי לקרוא הודעות, לא כדי לכתוב בבלוג.
לאט לאט הבלוג שלי יידחק לעמוד 20 ברשימת הבלוגים, ושם הוא יירקב לאט, כי בלוגים לא מתים.
מישהו שכח פה שרביטים, שזה כמו לבקש ממני לזרוק את הזבל, אבל עם חיוך מקסים כזה.
בהתחלה חשבתי להתחכם ולספר לך, הקוראת, על עצמך, במקום עלי (וסליחה עם הגברים, ממני ומאלי בניאודה):
1. את כמו קרן האור הראשונה של האביב אחרי חורף ארוך ומנוכר. יש לך את היכולת לאשר ("לעשות מאושר") כל אדם עם שני חיוכים וחבילת שוקולד (בלגי).
2. כשהמונארכיה שלי תעמוד על תילה, לך יהיה מקום ב"שליכטא", מה שנקרא "קרוב לצלחת, עם מזלג מזהב".
3. רובכן תגיעו לגן עדן, רק בגלל שנשארתן קוראות נאמנות. אלו שלא - מוזמנות לסניף שלי בעיר דיס,
בפינת רחוב קינג-דוב ושדרת שני-צל, לכו לעבר האומצה-אומצה.
אחר כך חשבתי לספר על עצמי דברים חסרי חשיבות כמו:
1. אני מאד מרוצה מהציפורניים של הידיים שלי. מאלו של הרגליים הרבה פחות.
2. יש לי יחסים תקינים עם רופא השיניים שלי.
3. לפעמים כשמגרד לי באוזן אני משתמש ביד הרחוקה כדי לגרד.
כל ההתחמקויות האלו הן בגלל שאני מאמין בחשיפה עצמית בערך כמו שאני מאמין בחזירים מעופפים.
מי שמעוניין בסיפורים אישיים, חשיפת קרביים ואינטימיות ציבורית מוזמן לאחד מעשרות הבלוגים האחרים פה באתר. זה כמו פורנו, רק בלי הגבלת גיל.
די דומה ל"מעריב" ו"ידיעות" כשחושבים על זה...
בעצם, אם חושבים על זה אפילו עוד קצת, אני נמצא בכל הסיפורים שלי:
פתחתי את הבוקר עם אספרסו משולש בבית הקפה-אינטרנט כשהאיש שיודע הכל הגיע לשם, ביום-אדין טיילתי על החוף
ומרחוק ראיתי שני נמרים בריקוד החיזור שלהם, הטיסה שלי חזרה מטורונטו עוכבה בגלל מטוס שנקרע לשניים והקיא
החוצה שני נזירי-אונאגי וכמה ניצבים ופעם כשנסעתי לאיקאה ניגנו ברמקולים את "שיר אשיר בגשם" ובכריזה קראו
לעובד-נקיון-למעבר-תשע לנקות את הגופות.
אבל זה לא מנומס. לכל משחק יש חוקים, ולא לשחק לפי החוקים זה לרמות, וזה לא מתחשק לי עכשיו.
אז מה היה לנו:
1. חלק מהזמן אני מיזנטרופ (INTJ במאיירס-בריגס והכל) אם לא סכיזואיד. (אחרי זה אני שותה קפה ונרגע. מכאן החשיבות של הקפה בחיים שלי.)
2. הסיוט האחרון שהיה לי היה בגיל ארבע בערך. אני זוכר אותו בבהירות והוא מתואר באחד הפוסטים הראשונים.
3. אני לא באמת אלכוהוליסט בהכשרה. במציאות אין קורס כזה. אבל אני כן מחשב הסתברויות בשש-בש. בפוקר לא, כי אני עצלן. אני טוב בשש-בש. בפוקר לא.
מספיק עם העניין הזה. את השרביט אני מעביר לך. מומלץ לכוון אותו לעבר הכפתור של המחשב, לכבות, לצאת החוצה ולעשות משהו אמיתי.
home is where your mail is
השמש לא תימוג,
אסטרואיד לא יפגע בארץ,
חיידק אלים לא יטרוף את כולם,
פיצוצים אטומיים לא יאיינו את הכל.
לא יהיה ארמגדון.
אבל יהיה משהו אחר...
על הנגב ירד ליל הסתיו,
ולילה חיוור ישתרע על שדות העמק.
משהו אחר בא...
הכל התחיל בצורה די סתמית, כמו שסיפורים מתחילים, עם סנדוויץ' ביצה קשה.
פתאום ראיתי אטום אחד של הקשה של הלחם נופל אל הרצפה.
אני יודע, הייתי צריך צלחת, עכשיו לכלכתי את הרצפה, אבל כל זה לא היה חשוב באותו רגע - כי ראיתי עוד משהו.
אלקטרון אחד קטנטן באטום. ראיתי אותו, ידעתי בדיוק איפה הוא ולאן הוא הולך ובאיזו מהירות הוא מגיע לשם.
בסיפורים יש נקודות מפנה, כמו זו, בה הגיבור מבין משהו חשוב: הוא עבר על חוק הייזנברג 1927.
אי אפשר לדעת *גם* את המיקום של חלקיק *וגם* את המהירות שלו.
אבל מה אם אפשר?
בסך הכל אלקטרון אחד פיצפון שלכלך לי את הרצפה.
ברור שניקיתי אותו.
אצלי אלקטרונים לא יסתובבו ככה חופשי חופשי וילכלכו רצפות. זה שיעשו בבתים אחרים, לא בשלי.
אבל זו היתה רק הסוואה. ניקיתי אותו כי הייתי המום מזה שעכשיו אני עבריין.
מעניין כמה שוטרים יש במחלק שצריך לאכוף את החוק הזה...
התקשרתי למחוז תל-אביב, והפקידה שאלה במה מדובר. ניסיתי להסביר, והיא הפנתה אותי לאגף התנועה. הקצין התורן ענה לי:
- "איזה חוק זה? לא שמעתי עליו. זה חוק של מדינת ישראל?"
- "לא, זה חוק אוניברסלי."
- "אההה. זה באחריות של האינטרפול."
נו, יש גבול, והאינטרפול הוא מהצד השני שלו.
חזרתי לסנדוויץ' שלי, שפתאום היה פחות טעים. פתחתי אותו והסתכלתי פנימה.
משהו שם היה מאד לא בסדר. הביצה הקשה חזרה להיות רכה.
סנדוויץ' עם ביצה רכה? מי אוכל סנדוויץ' עם ביצה רכה?
נקודת המפנה השניה בסיפור קרתה בדיוק כשלעסתי עוד קצת וחשבתי על "מי אוכל סנדוויץ' עם ביצה רכה?", התשובה היתה כמובן, "אני."
בלעתי בזריזות ורצתי לשולחן הכתיבה שלי.
בסערה חטפתי דף ועט ורשמתי תרגיל פשוט.
"זוכרים את האחד, מוסיפים לשבע ו...."
חיוך התפשט על פני כשהסתכלתי על התוצאה:
"תמיד ידעתי שזה חמש. זה היה כל כך ברור."
אבל רגע. זו שחיטה של הפרות הכי קדושות. שחיטה? זה יותר כמו לנסר אותן עם מסור חשמלי בוער.
בדקתי את התרגיל במחשבון, והוא טען ש"Error" ושהוא לא יודע מה לעשות ושכדאי שאני אעזוב אותו ואלך לחפש לי חשבונייה.
"אני יכול לחלק באפס!" הצהרתי לאויר החדר בחיוך גדול מדי.
אחרי כמה שניות של התמוגגות פרשתי את כף היד כלפי מעלה ויצרתי חומר יש מאין: סנדוויץ' עם ביצה קשה וזיתים.
יו, איך אני אוהב זיתים. כל כך הרבה עד שגם הסיפור הזה ייגמר במילה זיתים.
(מי שמכיר אותי, יודע שהכל אמת.)
האיש שאירח דובים - סיפור עממי של שבט טלינגיט[1]
אדם משבט "העורב" חי בכפר גדול ואיבד את כל החברים שלו, הילדים ואישתו, לכן הרגיש מאד בודד ועצוב. הוא תכנן איך לעזוב את העולם הזה בלי קשיים. בתחילה הוא חשב לנדוד, אבל אז אמר לעצמו "אם אנדוד לכפר אחר והאנשים שם יראו שאני בודד, הם יכולים לחשוב שברחתי מהכפר שלי כי האשימו אותי בכישוף או במעשה מפוקפק אחר". הוא לא רצה להתאבד, אז הוא החליט ללכת לטייל ביער.
במהלך שיטוטיו ביער הוא חשב על רעיון: הוא ילך לדובים והדובים יהרגו אותו. הכפר שכן בשפך של נחל רב סלמונים , והוא ידע שהדובים יבואו לשם לצוד אוכל. כך, בבוקר למחרת הוא קם מוקדם וחיפש נתיב של דובים שמוביל לנהר. כשמצא את השביל נשכב עליו וחיכה למותו.
כחלוף זמן, כששכב שם, הוא שמע את השיחים זזים וראה להקה גדולה של דובי גריזלי יוצאת מהם. קצות שערותיו של הדוב המוביל, הגדול מכולם, היו לבנות. האיש החל לפחד. הוא לא רצה למות מוות אלים ודמיין את עצמו נקרע לגזרים בציפרניהם האכזריות של הדובים. כשהדוב המוביל התקרב אליו הוא קם ואמר: "באתי להזמין אתכם לסעודה." הפרווה של הדוב סמרה מיד, והאדם חשב שעוד רגע הדוב ייתנפל עליו, אך הוא דיבר שוב ואמר: "באתי להזמין אתכם לסעודה, אבל אם אתם מתכוננים להרוג אותי, אני מוכן למות. אני לבד. איבדתי את כל רכושי, הילדים שלי ואישתי."
מיד כשהאדם סיים לדבר הדוב הסתובב לאחור ונהם אל הדובים האחרים. לאחר מכן הדוב החל להתרחק ולהקתו אחריו. האיש רץ בחזרה אל הכפר שלו. הוא חשב לעצמו שהדוב אמר לחבריו לחזור לאחור כי הם מוזמנים לסעודה.
כשחזר הביתה החל לנקות. את החול הישן שסביב המדורה הוא החליף בחול חדש ונקי. לאחר מכן יצא לקושש עצים ביער. אך כשסיפר לשאר אנשי הכפר הם פחדו מאד ואמרו: "למה עשית את זה?" אחרי כן הוא פשט את חולצתו וצייר פס על הלב ועוד פס על החלק העליון של החזה.
מוקדם מאד בבוקר, אחרי ההכנות, הוא נעמד מחוץ לדלת, השקיף וציפה לדובים. לבסוף הוא ראה אותם מדיעים מהנחל, עם אותו דוב גדול מוביל אותם. אבל כשאנשי הכפר ראו אותם הם היו כל כך מבוהלים עד שסגרו את עצמם בבתים. אבל הוא ניצב, מחכה לקבל אותם. הוא הכניס את הדובים לביתו, נתן להם מקום לשבת, הדוב הראשי בלב הבית והשאר מסביבו. בתחילה הוא הגיש מגשים גדולים של חמוציות משומרות בשומן. נראה היה שהדוב המוביל אמר משהו לחבריו, שחיכו עד שיאכל לפני שיטעמו. המארח המשיך עם עוד סוגים של אוכל, וכל פעם הדובים חיכו עד שהדוב הראשי יטעם ראשון. אחרי שכולם אכלו לשובע פנה אליו הדוב ודיבר ארוכות. האיש לא הבין מילה, אך לא רצה להפריע לנאום. הדוב הביט מדי פעם בחור העשן שבתקרה [2] והתנהג כאילו הוא משוחח. כשסיים לדבר יצא החוצה והדובים האחרים אחריו. בדרך החוצה כל דוב נעצר וליקק קצת מהצבע שעל היד והחזה של המארח שלהם[3].
ביום שלאחר מכן, הדוב הקטן ביותר חזר, נגלה לאדם בגופו האנושי ודיבר איתו בשפת בני אדם[4]. הוא היה אדם שנתפס ואומץ אצל הדובים. הדוב שאל האם הנאום של ראש הדובים היה מובן והאיש ענה "לא". "הוא אמר לך" סיפר הדוב "שהוא באותו מצב כמוך. גם הוא איבד את כל החברים שלו. הוא שמע עליך לפני שראה אותך. הוא אמר לך לחשוב עליו כשאתה מתאבל על אהוביך."
כשהאיש שאל למה הדוב לא סיפר לו את כל זה ביום הקודם, ענה הדוב שאסור לו לדבר בשפת בני אנוש כשראש הדובים באזור.
בגלל סיפור זה כאשר זקני השבט היו הורגים דוב גריזלי הם היו צובעים צלב על העוד שלו.
בגלל סיפור זה כאשר הם היו עורכים סעודה היו מזמינים את כולם, ללא הבדלה בין אויבים לידידים, בדיוק כמו האיש שאירח דובים.
[1] - שבט החי בדרום אלסקה.
[2] - חור בפתח העליון של האוהל שמאפשר לעשן לצאת.
[3] - הליקוק משמעו שהדובים מלקקים את הכאב על אובדן המשפחה והרכוש ומרפאים אותו.
[4] - היום נשארו רק 500 דוברים של שפת הטינגליט.
----
חטיף של דובים - סיפור עממי של שבט היהודים[1]
נאמר על אלישע שעלה בדרך מבית-אל וילדים צחקו על הקרחת שלו וקראו אליו "עלה קרח"[2].
אלישע פנה אליהם, יצר קשר עין[3] וקילל אותם בשם יהוה[4].
שני דובים יצאו מהיער וקרעו לגזרים ארבעים ושניים ילדים.
אלישע הלך משם, אל הר כרמל, ומשם שב לשומרון[5].
[1] - שבט עתיק ומוזר מבחינה טריטוריאלית.
[2] - פעמיים!
[3] - רש"י המסנגר טען שאלישע ראה שאין בהם ולו טיפת טוב.
[4] - השם האמיתי של האל הוא קדוש וסודי ואפשר להקים איתו גלמים, למצוא את הקלף שניחשת ועוד[6].
[5] - מלכים ב', פרק ב', 23-25.
[6] - וגם להרוג ילדים שמעצבנים.
----
אז מה למדנו היום?
דובים יכולים להיות נחמדים, לאכול לך את כל האוכל שבבית, ולעזור בריפוי כאבים.
דובים גם יכולים להיות לא מנומסים. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה זה נרשם בספרי ההיסטוריה.
ביום הדין כל כאבי הראש שאני מטפח כבר שנים ייתגבשו לקרניים.
שתי קרניים קטנטנות יבצבצו מקדמת ראשי ויפריעו לי לחבוש כובע.
וביום הדין כובעים יהיו מאד חשובים.
כל השאלות על אלוהים ותכלית הקיום ייענו ביום הדין, כמו הרבה שאלות אחרות.
עם המענה תבוא אכזבה מהתשובות, "ממך ציפינו ליותר"-ים והגירה המונית לאיים פסיפיים.
האחות שלי תסיים למדוד לי דופק ותתישב לצידי על המרפסת, להשקיף על העיר.
העיר, המטרו, הפוליס...
- "את בטוחה באבחנה הזו?" אני אשאל. את יום הדין שרדו מעט מאד מחלות.
- "כן. אתה פשוט קר."
אחרי מחשבה קלה היא תוסיף "מבפנים."
אני אחייך חיוך עצוב וקצת רוח תנשוב על העיניים שלנו.
- "מה יש לאכול?"
- "מרק סנפיר של עמלץ לבן."
- "יש גם פירה?"
- "פירה תמיד יש."
כן, אני חושב לי. זה נכון. פירה תמיד יש.
הרוח תתחזק אבל העיר לא תעוף.
למטה על החוף שני נמרים טזמניים יסבבו זה את זה בריקוד חיזור.
אני והאחות שלי לא.
נמל תעופה, מטוס, שינה טרופה ועוד עיר.
מלון, מיטה רכה מדי וגשם וקר.
קר מאד.
מלון, איך אפשר לישון על זה? שינה קצרה.
נמל תעופה, מטוס, סרט משמים, אוכל תפל, אין גשם.
מקלחת, קרה, קרה.
שפתיים כחולות, עיניים אדומות, המיטה שלי.
בוקר. יש לי חום, אבל אני כל כך קר.
קר.
נזירי מסדר אונאגי הקדוש האמינו באיזון.
כל הרע בחיים, הם האמינו, נובע מחוסר איזון. באמצע הכי טוב . קיצוניות זה רע.
נזירי מסדר אונאגי הקדוש תמיד דיברו בשקט ובנימוס, גם כשנזירי מסדר השאולין ניפנפו להם בעיטות ומכות מסוגננות מול הפנים בשחצנות.
אפילו כשנזירי גוגוריאו הציקו להם וקראו להם בשמות ("ניצת תפרחת היקינטונג!" הם צעקו) נזיריו של אונאגי ענו בשקט "די."
באופן אינטואיטיבי, אמרה תורתם, הכל נע על סקאלות, והכי טוב באמצע.
בין התה החם מדי לקר מדי - טוב באמצע.
בין המוזיקה הרועשת מדי לזו השקטה מדי - טוב באמצע.
בין נדר השתיקה להבל הפטפטת - טוב באמצע.
הכל ביקום מאוזן, וכשהאיזון מופר, כשמתרחשת תנועה - קמה לה תנועה בעוצמה שווה והפוכה ומאזנת הכל בחזרה.
כמות האנטרופיה בעולם קבועה, כמות החום בעולם קבועה, החיובי והשלילי קבועים וכן הלאה.
הנזירים ממסדר אונאגי הקדוש תיעדו את תפיסת עולמם בספר, עם קליגראפיה מדוייקת ורגשנית, בחרו שני נציגים ושלחו אותם לכנס הזן השנתי בטורונטו.
הטיסה עברה ללא ארועים, למעט שבר בגוף המטוס בגישת הנחיתה.
דרך החור שנפער עפו החוצה שלושה אנשי עסקים, עשרים ותשע מזוודות, ספר עם קליגראפיה מדוייקת ורגשנית, שני נציגי מסדר אונאגי הקדוש ולא מעט רגשות.
כשהגיעו הנזירים לארץ גופם נשבר למאות קופסאות של גבינת סקי חצי-אחוז שהאכילה את החתולים להרבה זמן, קופסאות טונה במים, גם הן לחתולים, ולחם דל קלוריות, לציפורים.
כמה חודשים מאוחר יותר היקום פיצה את הנזירים המנומסים ושלח אליהם שתי נימפומניות דו-מיניות שפרשו מתעשיית הפורנו המקומית.
האיש שידע הכל מצמץ בפעם הראשונה מזה כמה שנים (כמה שה-Cornea יבשה).
הוא הניח את ידיו על אבן הצוק שעליו ישב כל הזמן הזה (קווארץ מונזונייט) והתרומם לאט לעמידה, מבטו קבוע באותה נקודה על האופק שהביט בה שנים (מרחק 122 קילומטר מגובה 1127 מטר מעפ"ש).
ציפור שריחפה באזור צייצה (טריסטרמית מצויה, נקבה לפי נוצות העל-שת), והוא האזין, כמו בראשונה, והניע את שריריו היבשים.
הארץ קראה לו והוא השקיף עליה.
נחש (אנומוצילוס, 43 חוליות, זכר בוגר) הזדחל וחיכה לו על השביל.
האיש שלא זז במשך שנים השתרך באיטיות (250 מטר בשעה) לעבר השביל היורד מן ההר והחל בהנמכה.
הנחש והציפור ליוו אותו, גם בתוך העיר (טריטוריה אדאפטיבית של מינים נודדים).
האיש שידע הכל נכנס לאינטרנט קפה (ADSL), שלח כמה אימיילים וגירד בזקן.
"מה זה הציפור הזה?" פנה אליו בעל הבית (מבטא הודו-גרמאני), ולא בשאלה .
האיש שידע הכל הסתכל בבחור הרזה והגבוה וענה לו.
הוא ענה בפירוט ואריכות, והאיש הגבוה שלח יד לאחור, אסף כיסא והתיישב לשמוע.
בין ההיסטוריה הגזעית לבין השלכות סביבת החיים על מבנה הגוף של הציפור, הנחש טיפס והתכרבל אצלו, והאיש שידע הכל ליטף את הנחש שלו (לחמם את הדם הקר).
כמה שעות מאוחר יותר, כשהפסיק לדבר, האיש הגבוה חייך ושאל "והנחש?".
...
האיש הגבוה הסיע אותו לטיילת (טויוטה, 1999, מחירון 64 אלף ש"ח) ונתן לו קצת כסף.
"אתה תמיד תתגעגע, לכולן" הוא אמר כשיצא מן האוטו, "ככה זה, ואי אפשר לחזור בזמן (אם אתה לא טאכיון), אז אי אפשר לשנות את זה."
"אתה צודק." אמר האיש הגבוה.
"נכון." הוא אמר, סגר את הדלת ונשם עמוק.
