Honeylingus

מעט מאד ידוע לנו על דתות פרה-היסטוריות, מעבר לעובדת קיומן.
סימנים שונים נשארו. במערת דראכנלוך בשוויץ נמצאו גולגלות רבות של דובים מה שמצביע על מקום קבורה ריכוזי - אולי מקדש לדוב.

הסיפור האמיתי מאחורי אותו קבר המוני קשור למלחמה המונית בין הדובים לבין חשופיות (חלזונות-בלי-בית) הקטל האימתניות.
דוב נבון אחד גילה את נקודת התורפה של החשופיות - המלח של הלקרדה, ומשם המלחמה הוכרעה.
מעט החשופיות ששרדו עברו מוטאציות רבות עד שיכלו להתחזות לפרימאטים והיום ניתן למצוא את צאצאיהן מוכרים חומרים ממכרים לילדים, מנהלים את האבטלה הלא סמויה בהסתדרות, מבטיחים הבטחות בפוליטיקה, מתעלמים מלקוחות במזכירויות האוניברסיטאות, בהוצאות לאור, במשלוח ספאם ובמחלקות רכש של בנקים.

נקודת ציון היסטורית נוספת הקשורה לאופיו התחמני של הדוב (האצילי):
פעם היה דוב, שהרשה שיצודו אותו. כל בני המשפחה והחברים היו עצובים.
בייחוד מלך השש-בש השכונתי שתמיד היה מרוויח ממנו.
הדוב, ליתר דיוק פרוותו וראשו, שימשו מודל לשטיחי פוליאסטר זולים.
אחד מהשטיחים האלו, ורוד, הכשיל את קלאק קנט, גרם למשקפיו להישמט אל האח וכשזה הוציא אותם ללא פגע, לואיס ליין סוף סוף עלתה על זה שהוא סופרמן.
והכל תוכנן מראש לפרטי פרטים במוחו של דוב, שאפילו לא היה מחכמי השש-בש של העדה!
הידד לתחמנות הדובית!

בפעם הבאה, סיפורים משבטי האינדיאנים יאקי וטלינגיט, רוסיה ועוד.

היום הבטתי במראה.
לא אלגורית.
וגם לא ככה סתם, בשביל להתגלח או לראות אם אני צריך להסתפר (אני צריך).
הסתכלתי ממש.
זכרתי את הפנים האלו, אבל לא זכרתי מאיפה.
זיכרון ישן, משהו מהילדות. הפרצוף הזה בטח דומה למה שראיתי כשהייתי ילד.
אני זוכר שחשבתי אז "זה שלי? מעניין מאד..."
כבר מזמן לא הסתכלתי טוב טוב.
פתאום התגעגעתי לילד הקטן ההוא שעמד על קצות האצבעות כדי להגיע לכיור.
שכחתי מהמרפק שכואב בגלל הלחץ הברומטרי.
שכחתי בכלל מה זה לחץ ברומטרי ומה הקשר שלו לגלילאו.
רק הפנים האלו הסתכלו עלי, במבט כהה וזקן בן יומיים שמחביא ילד.
החיים משכו אותי בחזרה, בדמות אחי שצעק דרך הדלת "נו! צא כבר, יא מכוער!"
"תיזהר אני יעשה לך קוסה בפרצוף האשכנזי שך?'!" עניתי ויצאתי.

אני עומד ערום בחדר הישן שלי, שלא גדלתי בו.
העיניים שלי פקוחות, אבל זה לא משנה כי אין פה אפילו פוטון אחד.
החדר ריק, למעט מיטה.
המיטה שלי.
נשכב על הגב. המשקל של החושך כבד עלי.
החושך והזכרונות.
היום גרסתי וגרסתי. האכלתי את המגרסה החדשה במכתבים הישנים.
אני זוכר כל אחד מהם. גם את המחברות עם הסיפורים.
כל כך הרבה סיפורים. כל כך הרבה זמן.
כל הזכרונות מונחים לי על החזה ואני לא יכול לנשום.

כמה הרבה עברתי מאז.
כמה קצת עברתי מאז.

זה לא מאלחש מכאובים.
אי אפשר להתקלח עם זה.
בלילה כשחם ואי אפשר לישון זה לא מנהל את ספירת הכבשים.
אי אפשר לשנות עם זה את העבר, וההשפעה העתידית של זה מוגבלת למערכת העיכול.
בשביל מה צריך את זה?
כדאי שאוכל משהו אחר. משהו שאין בו חזה חבוט של ציפור מתה.

טונה.

לפי האגדה לדגים יש זיכרון רק ל-30 שניות. ממנטו כחול-סנפיר. זה בטח משפיע על תפיסת הזמן שלהם.
דגים לא סופרים כבשים, אבל השיטוט שלהם באקווריום יכול לשעמם עד פיהוק.
אולי טונה צרובה, עם שביבי מלח גס. המממממם. גם עם זה אי אפשר להתקלח, אבל זה יותר אקוואטי.
ומכאובים?
בזה דגים לא מבינים.
הם רק דגים.

"מה, גבר?" פניתי לנחש המנוצה כמו בוטץ' קאסידי לסאנדאנס קיד.
"אנ'לא גבר." הוא ליחשש בחזרה והרס לי את הבונדינג.
החלטתי לחמם אותו בשאלות קלות, לפני שנגיע לעיקר.
"מה ההבדל בין זכרונות להיסטוריה?" עשיתי את עצמי מתעניין.
"זכרונות זה אישי, היסטוריה לא."
"אני מבין."
"לא נכון."
"מה?" אני מופתע.
"עזוב לחמם אותי בשאלות קלות, מה אתה צריך?"
לעצמי אני חושב "סאמממק הנחש הזה..."
"זה לא 'צריך', זה 'רוצה'." אני מתגונן.
"נו!"
"למה אני לא נרדם?" - זה מה שבאמת מטריד אותי.
"החום, הלחות."
"לא, זה לא זה."
"אולי אתה לא רוצה לישון."
"אולי."
"זה בטח קשור לנשים."
"הכל קשור לנשים."
"אתה לא רוצה לחלום?"
"יכול להיות. יכול מאד להיות."
לאור המדורה אני ניגש אל ה-Panthera Onca הקרוב לאזור מגורי.
אנטולי מפסיד לו בשש-בש.
"מה, גבר? זה המשחק ההוא משמונים וחמש?" אני מצביע על פיסת הנייר שהוא מתרכז בה במקום בשש-בש.
"כן." הוא מאנפף.
"קרע אותך כבר מהמהלך השש-עשרה." צחקתי. "זה לא היה סוס, זה היה תמנון."
"מה אתה מבין בכלל?" קרפוב רוטן.
"גם בשש-בש אתה לא משהו, הא?"
קרפוב מלכלך קללה ברוסית.
ישעיהו פונה אלי בעיניים בורקות ושואל "מה, גבר?"
אני מלטף אותו קצת ומוסיף קיסם למדורה.

בעוד חמישים שנה אני אשב איתך בבית קפה. את כבר לא תעשני ואני כבר כן.
המלצרים שתמיד נשארים בני אותו גיל יתרוצצו מסביב, דואגים להזין אותנו.
"עוגת גבינה למידעלה ועוד אספרסו כפול בשבילי."
"היו לך עיניים ציניות וילדותיות." את תיזכרי, "עכשיו הן סתם עייפות".
אני אהנהן ואחייך עם השיניים החדשות שלי.
"כבר הרבה זמן שאני זקן", אני אשיב. "התאמנתי הרבה ונדמה לי שאני טוב בזה."
"אני זוכרת - 'ילדים! רדו לי מהדשא!'" את תחקי אותי.
"כן." אני אחייך. "זוכרת פעם, שבאוטו...?"
"את כל הפעמים באוטו אני זוכרת."
שנינו נצחק צחוק בריא, כי כבר נצטרך כל טיפת בריאות שנוכל להשיג.
"שמרת על קשר עם איך-קראו-לה?" תשאלי.
"לא. עם אף אחד לא."
"אני מבינה."
אנחנו נמשיך לשבת ולהסתכל על הילדים שמשחקים לפנינו, עם המוזיקה חסרת הנשמה שלהם והתסרוקות המעודכנות.
"היה שווה, כל העניין הזה?" אני אשאל לבסוף.
"איזה עניין?"
"החיים."
את תחשבי קצת ובטח תעני "בנתיים כן."

"יפה לי?" אני שואל.
"בטח." היא אומרת, אבל אפילו אני רואה שהיא משקרת.
אני דוחף את שולי חולצת בית החולים הדקה לתוך הג'ינס ולוקח את היד שלה, "בואי החוצה".
בחוץ, על הספסל שלי, משקיפים על הים.
הדשא ירוק ומכוסח, ועצי הדקל מסוככים עלינו מהשמש.
אחרי ששאפנו קצת אוירה היא שואלת "אז מה אתה עושה פה כל היום?"
"קורא, משחק שש בש, מדבר קצת. רוצה לשחק?"
"נראה לך? אני בקושי זוכרת איך מסדרים... מי זה?" היא מצביעה על היפיוף מהתותחנים.
"צור. יש לו שבר מורכב בברך. הוא כבר היה צריך להשתחרר לפני חודש, אבל הטיפול הרפואי עוד לא הסתיים, אז יש בעיה לשחרר אותו."
צור, כמו כל ציידי התשומת לב, קולט גלי מוח שקשורים אליו, מסתכל מסביב, מזהה אותנו ומתקרב.
"זה צור, וזו אחותי." אני מציג. "מה שלום הפיסחים היום?"
"הכל נהדר חוץ מזה שאני אף פעם לא אוכל לרוץ, והצבא לא משחרר אותי, וחברה שלי זרקה אותי, אבא חולה, אמא נרקומנית, כל האחים שלי בכלא, האחיות שלי זונות ובא לי להתאבד, מה שלומך אתה?" הוא מחייך.
"הוא בן יחיד." אני מסביר לה, ולו אני אומר "מה עם הסיגריות שאתה חייב לי?"
"אתה לא מעשן."
"מ'כפת לך? תביא לי פעמיים את היוז'ואל מהשקם ונסגור."
"יאללה, פ'סדר." הוא אומר וקם מהספסל.
"איזה מותק." היא מתמוגגת אחרי שהוא הולך. "מה הוא מביא?"
"כן, הוא ילד טוב. פעמיים סבן-אפ וביצת-קינדר. הבאת לי ספרים?"
היא מוציאה מהתיק כמה נקודות ציון בחשיבה האנושית ואנחנו ממשיכים להסתכל על הים הרחוק.
"זה ממכר, הא? הכלום הזה." היא צוחקת "וזה כל מה שאתה עושה פה?"
"זה ופוטוסינטזה." אני עונה.

Tem - 4, המוות - 0

אין אלוהים מלבדי אללה ומוחמד הוא שליחו.
אין אלוהים מלבדי אללה ומוחמד הוא.
אין אלוהים מלבדי אללה ומוחמד.
אין אלוהים מלבדי אללה.
אין אלוהים מלבדי.
אין אלוהים.
אין.
אין.
אין כמו דוד שלי אבידן.