תמיד אופטימית

אוהבת סימנים.
מזכרת מסשן, ממפגש בין העור שלי לעור אחר,
או בכלל ממשהו אחר.

אוהבת לראות איך הם משנים את הצבע
אוהבת להזכר איך הם נוצרו
את הרעש, את התחושה,
התחושה הזאת של הכאב שכל כך מענג
(ואיך, איך הדחקתי את זה כל השנים האלה??)

לפעמים בא לי לקחת מצלמה
ולצלם אותם
לפעמים סתם מסתכלת
נוגעת, מרגישה את הכאב העמום שאצור בהם

ואז הם דוהים, ונעלמים.
צריכה סימנים חדשים....

חיפשתי אותה בכל מקום,
לא זוכרת איפה שמתי אותה.
ודוקא בדרך כלל אין לי שום בעיה איתה
כשאני קוראת לה היא באה.
אבל הפעם לא.
המוצא הישר יבוא על שכרו

אי אפשר לעשות דיאטה ככה

לפעמים כשיש שירים, לא צריך להוסיף מילים



יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו.

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה...

וזה יבוא, אתה הרי יודע
לא הכל יטלטל אותנו
לא הכל יכה
ומה שייפתח לנו
מחכה

בעיניים עצומות
רוצה לתת לעצמי
את הרשות
פשוט להיות
לחוות
לנשום
לתת

זה שם, קרוב
כמו מילה שעומדת
על קצה הלשון
השחרור
המעוף
הכל


ובא לי לצ'פר אתכם עם אחד מהשירים שאני הכי אוהבת (לשיר, לשמוע, לנגן....)

תכננתי כל מיני דברים לערב חג ולחג עצמו, ולהיום...
ביניים שום דבר לא קורה כמו שתיכננתי.
אם זה מסר מהיקום (יש לי חברה שטוענת ככה) אז אני ממש לא מבינה אותו.

היה אמור להיות לנו ערב חג אצל חברים. ברגע האחרון (כמעט) הם ביטלו, ונשארנו, אני והילדה בבית. אז השתדלתי לעשות אווירה של חג, ואת הקישוטים שהכנו לסוכה שלהם תלינו בבית, אבל זה לא היה זה מבחינתי.
אחר כך הביביסיטר שהזמנתי כדי שאוכל ללכת למסיבה של דיווה הודיעה שהיא חולה ולא תגיע, ולכו תמצאו ביביסיטר אחרת בערב חג ועוד כזאת שהילדה מכירה מקודם כדי שלא תתעורר באמצע הלילה לפרצוף זר.
אז נשארתי בבית, חשבתי על כל אלה שמבלים, וראיתי סרט טיפשי ב VOD.

אתמול שוב ביטולים של הרגע האחרון. וזה לא שלא נהננו בסופו של דבר, אבל היה לי מוזר להתקשר לחברים באופן ספונטני ולראות אם הם פנויים במקרה.

כמו שאמרתי - מוזר.

19:15 ההתלבטות מה לעשות עכשיו, יותר משלוש שעות אחרי שהגיעה לתחנה נגדעה כשזוג נעליים חומות, גבוהות, גבריות, נעצרו לידה. מבט כלפי מעלה הראה שבעל המגפיים לובש ג'ינס בהיר, וחגורה, אבל למעלה מזה היא לא הסתכלה.

'אני עובד פה ממול, את מחכה כבר הרבה זמן...'
היא הנהנה
'הרבה אוטובוסים עברו, את מחכה למישהו?'
'כן'
'את עדיין חושבת שהוא יגיע?'
היא משכה בכתפייה. איך אפשר להסביר למישהו זר משהו שלפעמים אפילו לעצמה היא לא מצליחה להסביר.
'את צריכה להגיע לאן שהוא?'
עכשיו היא הסתכלה עליו. נראה נחמד. איך לענות לשאלה שלו?
'לא בדיוק. מחכה שיאספו אותי' אמרה לבסוף.
'לא נראה לי שמישהו יגיע...את רוצה טרמפ הביתה?'
היא נעמדה. 'לא צריך. תודה. אני אלך, זה לא רחוק....'
'ככה?' הוא הביט על כפות רגליה שהיו עטופות בגרביים רטובות ומלוכלכות.
היא שוב משכה בכתפיה.
'נו, בואי' הוא חייך אליה. 'אני לא מסוכן'
היא היססה והוא הושיט לה יד 'אני ארנון'
'סיון'
הוא התחיל ללכת, והיא פנתה ללכת אחריו.
פנסים של מכונית חונה האירו לפתע את התחנה החשוכה, ולרגע היתה משוכנעת שראתה אותו פעם, ככה, מאחור.

19:23 'אני אחכה כאן למטה' אמרה כשפתח את הדלת לבניין המשרדים בו עבד.
'זה יקח כמה דקות, אני צריך לאסוף את הדברים שלי, לנעול...בואי נעים למעלה'
'לא. זה בסדר'

19:30 שער החניה נפתח, ומכונית נעצרה לידה.
'בואי' הוא קרא לה דרך החלון הפתוח
היא שוב היססה. מה יקרה אם פתאום האדון שלה יגיע והיא לא תהיה בתחנה? הגשם ששוב התחיל לטפטף הכריע את הכף והיא פתחה את הדלת והתיישבה במושב שליד הנהג.

19:45 'כאן את גרה?'
'כן, תודה'
'למה נוסעת אחרינו מכונית?'
היא הסתכלה עליו בהפתעה, 'מה?'
'מהרגע שלקחתי אותך עד עכשיו. מכונית כחולה, נשמע לך מוכר?'
'לא' היא הביטה אחורה, אבל לא ראתה כלום.
'היא עצרה וכיבתה אורות' הוא אמר. 'את בסכנה?'
'לא מה פתאום?'
'ראיתי את זה' הוא רכן לעברה והיא נרתעה לאחור ובכל זאת הצליח להסיט את החולצה שלה הצידה, חושף חבורה גדולה בגווני כחול-סגול. 'מי מרביץ לך?'
היא נענעה את ראשה 'לא, זה לא ככה...'
'אני לוקח אותך למשטרה'
היא פתחה את חגורת הבטחון וביד השניה את הדלת.
'חכי!'

19:45 כשהגיעה הביתה גילתה ששכח ה באוטו שלו את התיק שלה, ועכשיו היתה בלי כסף, בלי טלפון נייד, ובלי מפתחות הבית.
היא השעינה את הראש על הקיר של חדר המדרגות מקווה שהשכנה שאצלה מפתחות נוספים לדירה תגיע מהר.
הדלת של חדר המדרגות נפתחה, והאור נדלק, מסנוור.
'הנה את' אמר קול מוכר


המשך יבוא....

15:15 היא העיפה מבט בשמיים המעוננים מנסה להזכר מה אמרו בתחזית.
הרוח העיפה כמה שקיות ריקות, ואחת מהן הסתבכה סביב העקב שלה, והיא ניערה את הרגל כדי להפטר ממנה.
הסמס שהיא קיבלה היה מאוד ברור - 'חכי בתחנה של 405 בשעה 16:00 כשתגיעי תשלחי הודעה'
היא הציצה בשעון, והגבירה את קצב ההליכה, כמעט רצה.
הוא לא הוסיף הנחיות וזה היה נראה לה משונה. בכל הפעמים הקודמות היא קיבלה הנחיות מדויקות ממנו, מה להביא איתה, מה ללבוש, איך להתאפר. והפעם - רק הסמס היחיד הזה.
היא התלבשה כפי שהבינה שאהב, נעלה את הנעליים שפעם אמר שהוא אוהב עליה, למרות שהיו הנעליים הכי לא נוחות מבין כל הנעליים בגלל שצבטו את אצבעות הרגליים כשהלכה. התאפרה מעט, מניחה שעדיף משהו על פני כלום כי תמיד היה מבקש ממנה להתאפר.
אולי זה סוג של מבחן, חשבה לעצמה בעודה הולכת לתחנת האוטובוס. אולי הוא רוצה לראות מה אלבש כשהוא לא נותן לי הנחיות.
מהסמס שקיבלה לא היה לה ברור אם עליה לשבת או לעמוד בתחנה. כשהגיעה לתחנה ראתה שממילא כל המושבים היו תפוסים, לכן נעמדה באחת הפינות כך שאפשר יהיה לראות אותה מהכביש, וחיכתה.

אמבולנס חלף על פניה בצפירות גבוהות. היא הביטה בו מתרחק, מנסה לנחש אם הוא בדרך לקריאה או שכבר החולה נמצא בפנים ועושה דרכו לבית החולים. מן משחק כזה ששיחקה בינה לבין עצמה.

16:00 היא הרגישה איך הלב שלה פועם חזק. הוא תכף יגיע, ידעה. תכף תעצור לידה מכונית ודלת תפתח והיא תכנס פנימה ותחייך אליו. כבר עבר הרבה זמן מאז ראתה אותו בפעם האחרונה והיא ציפתה לפגישה המחודשת בדריכות והתרגשות.
'אני מחכה בתחנה' שלחה סמס.

16:15 טיפות קרירות של גשם סתווי התחילו לרדת, מנקדות את המדרכה והחלונות של המכוניות שחלפו על פניה.

16:30 אצבעות הרגלים כבר נרדמו בזמן ההליכה, לחוצות בתוך הנעליים הלא נוחות. עכשיו הן כבר התחילו לכאוב, והיא ניסתה להעביר את משקלה מרגל לרגל.

17:00 היא חלצה את הנעליים, עומדת יחפה על משטח הבטון הקר והרטוב של תחנת האוטובוס. השיער הרטוב נדבק ללחייה, והיא רעדה מקור. בפעם המי-יודע-כמה היא הציצה בטלפון הנייד לראות אולי התקבל עוד סמס בלי שתשים לב.
העננים בשמיים קיבלו גוון כהה יותר, וריח הגשם שבדרך כלל אהבה התחזק עם התעבות הטיפות שירדו עליה והיכו ברעש בגגון של תחנת האוטובוס.

18:00 המנורה שאמורה היתה להאיר את התחנה לא עבדה, והא חששה שאם יעבור לא יראה אותה, אבל לא יכלה לעבור למקום מאור יותר כנגד ההוראה המפורשת שלו.
כפות הרליים שלה היו לבנות מקור, אבל היא נשארה עומדת. מחכה.

18:15 התיעצות עם חברות הביאו אותה, למרות ההוראה המפורשת לחכות עד שתשמע ממנו, לשלוח סמס נוסף. 'מחכה בתחנה'.

18:59 רגליה כשלו, והיא התיישבה על משטח הבטון הקר והלח, מציצה שוב בנייד שלה. אין הודעות חדשות.


ועכשיו למשאל קוראים קצר (יש לי בכלל קוראים?) - להמשיך?

באופן מפתיע השנה החדשה התחילה באופן ממש נחמד.
היה אוכל טעים (והרבה יותר מדי ממנו,כרגיל), משפחתיות מורחבת ונעימה, ובילויים נחמדים מאוד עם הילדה ועם חברים.
אז אם ככה מתחילה השנה, אין על מה להתלונן, ושרק תמשיך ככה 😄

אז כן, הנה מגיעה לה השנה החדשה.

ואני מאחלת לכולם, לחברים ולאלה שכבר לא או עוד לא חברים שלי,
שנה מאושרת.

ולעצמי, מכיוון שאת כל חשבונות הנפש כבר עשיתי בשבועות האחרונים,
אני מאחלת לפתוח דף חדש ונקי, למצוא אושר, אהבה, והרבה הרפתקאות וחוויות חדשות.

כאב.

לא כזה שמשחרר ומרגיע.

כזה שבלב. שגורם לי לרצות להיות כמו שבלול
להכנס לקונכיה ולהסגר בפנים
כזה שלוחץ ומקשה לנשום
כזה שרק הזמן יכול לרפא

כאב.