תמיד אופטימית

בלי לחשוב
רק להקשיב
ולבצע

פעם חשבתי
שזה בלתי אפשרי

היום אני יודעת
ששם אני
מזוקקת
מדוייקת
שלמה

פעם, כשהייתי קטנה, דיברו איתנו על פוטנציאל.
היו כמעט לכל אחד, מדי פעם, הערות כאלה בתעודה 'לא ממלאת את מלוא הפונטציאל'

אני זוכרת שחשבתי אם באמת צריך.
לפעמים זה דורש מאמץ שלא מתאים להשקיע.
ולפעמים זו סתם עצלנות.
לפעמים לא יודעים איך למלא אותו
ולפעמים לא יודעים מה מלוא הפונטציאל בכלל

אבל לפעמים יודעים בדיוק מה הוא מלוא הפוטנציאל
ואף אחד אחר לא רואה אותו...


לא ממלאת את מלוא הפוטנציאל...

[יכולתי לספר לכם למה כוס מים זה לפעמים דבר נורא מצחיק, או איך הערה תמימה הופכת להיות מאוד משעשעת דווקא כי היא קולעת בול למה שמתרחש כשאף אחד לא שם לב, אבל אז לא יהיה מיקוד, ומיקוד הוא חלק חשוב בפוסט הזה...]

בית קפה. חברים. אני והוא.
וחבילה של קרמבו על השולחן, שבחלקם השתמשו למעשים מגונים שונים (כן, זה אפשרי, ולא, לא מה שאתם חושבים. אנחנו בבית קפה. בחוץ. ולא, אני לא קשורה למעשים האלה)

אני יושבת בפישוק, אלה ההוראות שקיבלתי, צוחקת יחד עם כולם למראה המעשים המגונים, והתגובות של המלצרים שמסביב שבאופן כללי די בשוק.

הפישוק הזה, ככה מסתבר לי, הוא מצויין לא סתם כתנוחה, אלא יכול להיות מאוד שימושי אם הוא רק רוצה. אפילו בבית קפה. למרות ואולי בגלל שיש מסביב אנשים שעשויים לקלוט מה קורה שם מתחת לשולחן...

לאט לאט אני נכנסת לעולם משל עצמי, שבו נמצא רק הוא, התחושות שהוא מעורר בי, והמבט שלו. בית הקפה נעלם מהתודעה, על יושביו, ולאחר מכן גם החברים שמסביב לשולחן (והקרמבו כמובן). המילה 'מיקוד' מקבלת משמעות חדשה שלא הכרתי עד כה, שבין השאר מאפשרת לי לשמוע את ההוראה החדשה שהוא נותן לי, שנאמרת כל כך בשקט שלולא המיקוד הזה, לא הייתי שומעת.

'אז מאיפה את אוהבת להתחיל לאכול את הקרמבו?'

השאלה חודרת את הבועה שלי, אבל אני לא ממש מבינה שהשאלה מיועדת לי, או בכלל מה היא שואלת.

'נכון שמלמטה? מהביסקוויט?'

אני מסתכלת עליה, תוהה מה היא רוצה ממני. אז יש לה קרמבו ביד אבל למה היא שואלת אותי שאלות מוזרות ועוד דווקא עכשיו, כשהיה לי נעים כל כך?
אני לא מצליחה להגיב, אז אני עושה פרצוף שאולי אומר משהו, ואולי לא, ומקווה שזה יספיק בשביל תשובה. זה המקסימום שהראש שלי מצליח להפיק.

'לא נראה לי שזה משנה לה כל כך' אומרת מישהי אחרת שקולטת את הפרצוף שלי.

אני מסתכלת עליו, ושנינו מתחילים לצחוק. לא, לא ממש משנה לי כרגע מאיזה צד מתחילים לאכול את הקרמבו 😄


(ובדרך כלל אני מתחילה מלמטה, ואז מלקקת...)

יש ריח של תבשילים במטבח. כבר המון זמן שלא הכנתי משהו שהוא לא שניצל-פירה-אורז.

זה כיף. אני אוהבת לבשל (מקווה רק שיצא טעים...), נותנת ליצירתיות להשתולל, ונהנית מהריחות שממלאים את הבית.

לפעמים אני מרגישה שאני בעולם של 'כאילו', והבישול מקרקע אותי חזרה למציאות.

זוכרת את הפאדיחות של הפעמים הראשונות שניסיתי לבשל, זוכרת את הארוחות המרגשות, הרומנטיות, המשמעותיות. יש לי ספרי מתכונים שיש להם סימנים של שימוש - טיפות שמן, או טביעות אצבעות שהשאירו את חותמן. ככה רואים איזה מתכון אהבתי להכין.

ופתאום יש לי געגוע. לא ברור לי עדיין למה, או שברור לי ולא רוצה לכתוב את המילים.

זה מה שקורה כשאני לוקחת פסק זמן...(מחר אני שוב בעבודה)

*זה שטעם אמר שיצא טעים 😄 [גם לי היה טעים, אבל אני לא קובעת..]

טוב, הבנתי. אז או שאף אחד לא קורא את הבלוג שלי, או שמה שאני כותבת לא מעניין, אלא אם מפטרים אותי 😜

אז מכיוון שלישון אני לא מצליחה (ככה זה כשחושבים יותר מדי, המוח לא מסכים לכבות)
אז אני אמשיך מאיפה שהפסקתי.

היום קיבלתי את המכתב. ידעתי שהוא בדרך, וחשבתי שזה כבר לא יעשה לי כלום.
אבל כדרכם של מכתבים, למידה הכתובה יש כוח אחר, וזה כן השפיע עלי.
אחר כך הבוס הכמעט לשעבר אמר שהוא מוכן לתת לי מכתב המלצה ושאני יכולה גם לתת את הטלפון שלו, ואני תהיתי איך יכול להיות שאני אתן למישהו שמראיין אותי מכתב המלצה מהבוס שפיטר אותי.
ואז הוא גם אמר שבהמשך השבוע תגיע המחליפה שלי (וכמה מפתיע, היא עבדה איתו במקום העבודה הקודם שלו), ושהוא מאוד מבקש שאני אהיה נחמדה אליה. ברור. אני נחמדה לכולם.
יש לי חודש חפיפה איתה. חודש. זה קצת הזוי בעיני, ומצד שני אין כרגע משהו בחיים שלי שלא נראה לי הזוי, אז זה רק מצטרף לרשימה ארוכה של דברים.

יצאתי מהחדר שלו, הלכתי למשרד שלי, התיישבתי מול המחשב, ופשוט לא רציתי להיות שם יותר. חודש. עם מישהי שמציצה לי מעבר לכתף, ואני צריכה להיות נחמדה. טוב, כבר עברתי דברים יותר גרועים.

במקום לשבת שם, הלכתי לאתר אנשים אחרים בחברה שיוכלו לתת לי מכתב המלצה וגם יסכמו להיות ממליצים טלפוניים (זה כמו חבר טלפוני?). מצאתי לא מעט. טוב, אחרי עשר שנים זו לא חוכמה.

זהו. נגמר העדכון. לי זה היה מאוד מעניין 😄

אם יש גם רגעים קשים וגם רגעים ממש ממש טובים, אז איך יודעים מה הסה"כ?

אז אחרי שישבתי עם עצמי, ושלחתי לחברות שמבינות ויכולות לתת הערות, יש לי כמעט נוסח משופץ וכנראה גם מרשים של קורות חיים. בכל זאת עשיתי משהו עם עצמי מסתבר 😄
אני מצפה ללכת לראיונות עבודה, להציג ולהציע את עצמי, להכיר מקומות עבודה חדשים. זה נשמע לי דווקא מעניין ונחמד, ואין לי ספק שאמצא עבודה, וכזאת שאני רוצה.
חוץ מזה היה אחלה שבוע. דברים מסתדרים במקום הנכון שלהם, וכל מה שאני מאחלת לעצמי זה שרק ימשיך ככה.

אז לפני כמה שעות הבוס קרא לי אליו לחדר.
נכנסתי והוא סגר את הדלת, הסתכל עלי במבט חמור, והודיע לי שמפטרים אותי.

לא ראיתי את זה מגיע. אני שם כבר 10 שנים ולא היה לי טוב בתקופה האחרונה אבל אני יודעת שאני עושה עבודה טובה, ושהתפקיד שלי חיוני למקום העבודה. והנה, ככה, פתאום אני מפוטרת (כלומר, פתאום מבחינתי, הוא כנראה כבר חשב על זה הרבה זמן).
אז ככה זה כשמגיע בוס חדש שיש לו אג'נדה אחרת ממה שהיה לקודמו, ואני כנראה לא נראית לו (כי לא היו לו ממש סיבות לפיטורים האלה. ושאלתי.)

מפחיד. פתאום לחשוב שאין משכורת קבועה שתכנס, ואני מפרנסת יחידה.

מרימה את הראש. יהיה בסדר.

לא פעם אני מוצאת את עצמי מתלבטת. ההתלבטות היא לא רעה בפני עצמה, היא דווקא מאוד לגיטימית. והיא הרבה פעמים גורמת לנו להכיר את עצמנו מול הפחדים שלנו.אלא שכשאני מתלבטת אני לא עושה כלום. לא הולכת לא ימינה ולא שמאלה. מתלבטת

ואני דווקא אוהבת להתקדם, לחקור, לגלות דברים חדשים על עצמי או על בכלל.

אז מגיע רגע הבחירה.
אי אפשר באמת לדעת מה עדיף - שביל ימין או שביל שמאל. דווקא סביר להניח שבשניהם יש אבני נגף, וגם רווחים. אין אף אחד שיכול לתת לנו נתונים שיהיו לנו מספיקים כדי לבחור בוודאות. אי הוודאות היא הנפוצה ולא ההפך.

אז מה שצריך זה לבחור. מתוך מודעות. לא כי כולם בוחרים ככה, ולא כי ככה 'נכון' בעיני אחרים, אלא כי ככה אני בוחרת. אפילו לא חייבים סיבות.
ומה שעוד צריך זה צידה לדרך. לבטוח בעצמי שלא משנה במה בחרתי אדע לעצור כשצריך, אדע להתמודד עם הקשיים שיעלו, וגם להנות מהרווחים. אדע לבנות תחנות עצירה, שבהן נכון שוב להתלבט אם להמשיך הלאה או ללכת אחורה או בכלל לפנות בהתפצלות הבאה. לדעת שתמיד יש סיכונים, בכל דרך שבה אנחנו בוחרים, להסתכל להם בעיניים, ללמוד להכיר אותם (כן, יש גם הפתעות בדרך, אבל את מה שידוע כבר), לקחת נשימה עמוקה, ולבחור.

וכל עוד אני בדרך בה בחרתי, להיות שם הכי שאפשר. לא להתעסק עם מה שיש בשביל האחר, אלא למצות ככל האפשר את הדרך שלי. עד תחנת העצירה הבאה.

ככה אני בוחרת לחיות את חיי.

מאוד מבולבלת.
כמעט ומחקתי את הפוסט הקודם שנכתב במוד אחר של מצב רוח. אבל יש מי שהגיב, ולא נעים.
וחוץ מזה, בעיקרו של דבר, הוא עדיין מדוייק.

מרגישה כאילו אני על רכבת הרים. דברים משתנים סביבי ברזולוציה של דקות, ואני כבר לא יודעת מה אני רוצה מעצמי בכלל, ומאלה שאיתי (ואם הם בכלל איתי).
אני כן יודעת מה אני רוצה בטווח הארוך, אבל זה לא רלוונטי לכאן ועכשיו, מעבר לכך שההחלטות שאני מחליטה היום ישפיעו על הטווח הארוך בדרך זו או אחרת.
אני יודעת שזה נשמע סתום, אבל אני מן הסתם לא יכולה לפרט, וגם לא ממש רוצה.
מנסה לחשוב מה טוב לי ומה נכון לי לעשות עכשיו. להוציא מהמשוואה רגשות, ציפיות, ואת האנשים הקשורים בהחלטות האלה, ולנקות את כל רעשי הרקע.
וגם כשאני מנקה הכל ,(או כמעט הכל), קשה לי לדעת מה נכון לי לעשות. פוחדת להפגע, פוחדת להרגיש יותר מדי, לתת אמון ולגלות שהוא ניתן במקום הלא נכון. ומצד שני, רוצה, כל כך רוצה להיות שם. ומצד שלישי (תכף יהיה גם רביעי) חושבת שאולי מגיע לי יותר ממה שאני מסתפקת בו כרגע.
מצד רביעי - אני בכלל רוצה יותר כרגע?
מבולבלת, כבר אמרתי ?

בוטחת
בעצמי
בבחירות שלי
באנשים שמלווים אותי
בדרך שבה אני בוחרת
באמת ללא מסכות

מתחברת
לצורך להשלט
לעוצמה
לנתינה

הספק שם
אבל הוא ברקע
כי כשמשהו מרגיש נכון
אז הוא נכון
ואני מתמסרת
לומדת
צומחת

ולפעמים תוהה לאן כל זה לוקח אותי...