כבר לא שותקת

את השבוע שעבר פתחתי בשלושה ימים באילת. הייתי צמודה לחברה טובה שגם נסעה איתי את הדרך הלוך וחזור. רוב הזמן היה פשוט מושלם (כולל בנסיעה). בדרך חזרה החברה אומרת לי שהיתה שמחה לעוד כמה ימים כאלה, אני ויתרתי על התוספת הזו . אמרתי לה שאני מתגעגעת לחיבוק של רונית, או יותר מדוייק לרגעים שבהם אני מציקה לה כשהיא צמודה לכיור ואני אליה. מתגעגעת לחיבוק של הנסיכה הקטנה שלי שבאותו בוקר שואלת אותי מה קניתי לה מתנה תוך הבטחה לאהוב לנצח כל מה שאבחר להביא לה. אני דומעת ונחנקת, רוצה כבר להגיע הביתה. כל הדרך למרכז היתה קסומה, המוזיקה, החברה שלא צריכה לדבר אלא פשוט להיות שם לידי, הנוף שמרחיב את הלב. המשך הדרך כבר החזירה אותי לשיגרה. ערב יום הזיכרון ואני כבר מבינה שאת הצפירה אני אעביר בדרך ולא עם הנסיכות שלי בבית. אני כבר באוירת יום הזיכרון, נכנסת הביתה והגדולה מזהירה אותי ב "צפה פגיעה מאמא", רק זה היה חסר לי עכשיו. אני מיד מבינה שאין מה לבנות על זמן איכות עם רונית למחרת (שתינו לא עבדנו). לאחר חקירה קצרה התברר לי שלא התקשרתי מספיק פעמים הביתה לברר כיצד הן מסתדרות בלעדי, שאני חיה כמו רווקה. אין לי שום סיכוי לנצח בויכוח הזה ולכן ויתרתי מראש ושמרתי מרחק. עברו מאז ארבעה ימים, טעמה של אילת נמוג כלא היה ואני נשארת מתוסכלת לא פחות מרונית. נמאס לי להתנצל על שטויות אבל כמה זמן אצטרך לשחק בברוגז הדפוק הזה?

אוטוטו מסתיים הנופש הקצר באילת. בראשון קצת התאכזבתי כשדייט שתכננתי ופנטזתי עליו רבות לא יצא אל הפועל. זו היתה אמורה להיות פגישה עם זוג שהכרתי ברומניה והיה קליק ממבט ראשון. הייתי בטוחה שכאשר אגיע לאילת הם ירצו לראות את דנה. (ברומניה דנה לא נחשפה יותר מדי). יחד איתי בנופש היו שתיים מהמלאכיות ששומרות עלי מאחרים ובעיקר מעצמי. הן הציעו לקחת אותי לבילוי באחד הפאבים מחוץ לאילת כדי לתת קצת חמצן לדנה. אני כמעט בכיתי מהתרגשות, אשרי שזכיתי לחברות שכאלה. בסופו של דבר ויתרתי על הבילוי הזה, מספיק לי להיות בחברתן כדי להרגיש נאהבת. הצלחתי להתגבר על הצורך להתלבש כאן אבל לא ויתרתי על הביקיני הקטן מתחת לשורטס כשירדנו לים.

אז לפני שנרכין ראש הערב, רוצה לאחל לכולנו חג עצמאות שמח

להתראות בקרוב

דנה

את השבוע הבא אני פותחת באילת. שלושה ימים של שקט. מתכוונת להקדיש את הערב השני לדייט עם זוג אילתי שפגשנו בחו"ל. רק בשביל זה אני אורזת גם את דנה במזוודה. מאוד מקווה שזה אכן יקרה אבל במידה ולא אני אשמח לקבל המלצות לבילוי של דנה באילת ביום שני. אני בטוחה שאתבאס להשאיר אותה במזוודה.

סופ"ש קסום יקירי

סדנאת איפור היום בערב בחדרה.

שלוש שעות של עונג. טוב, אי אפשר להגיע לסדנא בלי דנה, זה יראה קצת מגוחך אז הוצאתי את בגדי דנה החדשים והגעתי באיחור לא אופנתי. אחרי הדאון של אתמול, הייתי צריכה משב רוח מרענן כזה. פתאום אני חיה מחדש. אבל כמו סינדרלה עוד מעט הכל חוזר לארון. במקרה שלי לא תהיה נסיכה שתחפש אותי. אני כבר חיה באושר ואושר (לא טעיתי) עם רונית אבל אחרי שטעמתי את דנה קצת קשה לחזור אחורה.

אז תרשמו לפניכן - לי עמרון - בית ספר חדש/משודרג למקצועות היופי בחדרה. 

תגידו שדנה שלחה אתכן

ולך ענבל, תודה רבה על ערב מיוחד מאדם מיוחד. היה לי לעונג לשמוע אותך ולשוחח איתך.

כן ירבו.

יום ראשון בערב, הבילוי האולטימטיבי שלנו בשנה האחרונה הוא בלימה לימה מתמכרות לדביקות ארויזיונית עם חבורה נפלאה בקהל וחבורה מהממת על הבמה. כאן למדתי להזיז את התחת, להניע את הגוף, להעיף ידיים, בקיצור לשים זין על כולם ולהשתחרר. גם לפני כן שמתי זיין על כולם אבל כאן אני ממש מיישמת ונהינת מכל רגע. 

היום זו הפעם הראשונה שרונית ואני הגענו בלי דנה. ולא במפתיע חזרתי למצב קטטוני. לא מסוגלת לזוז,  מתמוגגת מהמוזיקה מהקצב ובעיקר מהלהקה המופלאה על הבמה. אם שכחתי אז כאן המקום לפרגן ליורופאלש שמככבת על הבמות כבר עשרים שנים ובחודשים האחרונים לא נחה לרגע. הדקות הראשונות היו כל כך מחממות את הלב כשהתקבלנו בחיבוקים ונשיקות. אפילו החמיאו לי שאני סקסי (דנה אף פעם לא זכתה למחמאות כאלה). אבל ככול שעוברות הדקות מתגברת תחושת ההחמצה שלפחות מבחינתי היה יכול להיות הרבה יותר מרגש וחי. מכירים את הפרסומת של הילד שאומר "הם לא מבינים שאני רוצה אבל לא יכול"? בדיוק כך אני מרגישה עכשיו. נטועה באדמה, הרגליים לא זזות ורק בדמיון אני אחת מהם על הבמה. טוב, קיטרתי מספיק, חוזרת לחברים בפנים. 

ובלי קשר אלי, מי שלא חווה את היורופאלש, זה הזמן לסגור פערים. לימה לימה יום ראשון.

להתראות 

דנה

בזמן האחרון אני מאבדת את הסבלנות שלי. לא משהו ספציפי, לא יודעת למקד, פשוט כל שטות שורפת לי עוד פיוז. זו יכולה להוית שיחה בין רונית ואמא שלה שלא מתקדמת לשום מקום, או כשרונית שואלת אותי שוב את אותה השאלה אחרי שכבר עניתי בדיוק שניה לפני או כשהגדולה שלי מנסה במשך עשר דקות לבצע חניה למרות שכר עברו שלושה חודשים...

חברה יקרה אמרה לי שאני חייבת לדבר עם מישהו מקצועי, שמשהו עובר עלי בלי קשר לדנה. בגדול, אני לא חושבת שאדם אחר יכול לתת לי עצות טובות יותר ממה שאציע לעצמי, אבל אולי כמו שלא ידעתי שאוהב לכתוב כך אגלה שאני אוהבת לדבר. כלומר אני יודעת שאני אוהבת לדבר, בעיקר בלתת עצות לאחרים ולהרצות ולהטיף אבל בשום אופן לא לפתוח את הלב ולשתף זרים בחיים שלי (אתם כבר מזמן לא זרים). חוץ מזה אני יודעת איך זה מתחיל, אבל אף פעם לא אדע איך זה יגמר ומתי ולמי בכלל יש עכשיו כסף פנוי ל"פינוקים" כאלה. אז אחרי לבטים רבים עשיתי את הצעד הראשון וכתבתי לפסיכולוגית שרונית ואני מכירות מעריכות ואוהבות. יש לה כורסא די נוחה וקפה טוב אז מקווה שיהיה בסדר.

אני יודעת שגזרתי על עצמי שתיקה בתקופה הבאה עלינו לטובה, אבל הרגשתי צורך לעדכן את חברותי וחברי הדואגים לנו כאן. אז קודם כל תמשיכו לדאוג, עדיין לא הגענו לתחתית. רונית ואני אומנם דיברנו וליבנו את נושא הגבולות שלנו אבל אנו רחוקות מהסכמות. בראשון עברתי את טיפול הלייזר האחרון שלי ורציתי להפרד ממנהלת הסניף אז החלטתי לעלות על מדי דנה תמימים, חולצה לבנה אורירית ומכנס פסים בורוד ולבן. הטיפול היה מצויין והמטפלת מושלמת. ביציאה החלטתי להגיד שלום לעוד חברה ועברתי דרך דוכן המניקור. גם שם האחראית (שרואה את דנה בפעם הראשונה. לפני כן היא זו שמרחה לי לק כשהבת שלי ראתה אותי באמצע הפינוק) מפרגנת לי, אני עוצרת לידה ודופקת סיבוב דאווין, מסמיקה מהמחמאות. לצידה יושבות שתי עובדות נוספות ושלוש לקוחות. כולן מחייכות פרט לאחת. אני זורקת אליה מבט חטוף והלב שלי מחסיר כמה פעימות. זו אמא של חברה של הקטנה שלי. לא יודעת אם היא זיהתה אותי או לא, הבטחתי לעשות סיבוב ולחזור אליהן אבל פשוט עפתי משם ולא חזרתי. אני בטוחה שהיא יכולה להשלים את הפאזל הזה לבד. לא סיפרתי על כך לרונית וגם אין סיכוי שאשתף אותה בכך. זה רק יכניס אותה ללחץ ומתח מיותר. אם זה יתפוצץ לנו בפרצוף אז שוב אני צודקת כרגיל, אבל מפסידה במערכה. רונית חזרה והבהירה לי שאת ההתמודדות עם המציאות החדשה היא כנראה תעשה בלעדי. באופן אישי אני חושבת שאלו דיבורים מהפה לחוץ ובשעת מבחן יהיה פיצוץ גדול וארוך אבל נשאר יחד. אבל דקירות הסכין שקיבלתי מרונית כבר עכשיו, לא יגלידו בזמן הקרוב. את סיבוב הפרידה שלי מדנה עשיתי למחרת בערב מרגש שבו שיתפתי חברה נוספת לעבודה בחיים הכפולים שלי אבל את זה אשאיר ליום אחר עם מצב רוח טוב יותר. אני כבר לא יודעת איזו תוצאה אני מעדיפה לקבל, שתיהן גרועות באותה המידה.

יום שישי היה מלא בהתרגשות כבר מהבוקר. המחשבה שאת הלילה נסגור בדאנג'ן והפעם הכל יהיה מותר גרמה לרטיבות מתמשכת. אז את הבוקר והצהרים העברנו בקניות, פדיקור ופיצה לפני כניסת שבת, ארוחת ערב כיד  המלך ב B12. רונית רצתה לשמור על פרופיל נמוך בשלב זה אז השארנו את דנה במלון ותכננו לחזור לחדר ולאסוף את דנה להמשך הלילה. כשהגענו חזרה למלון נותרו לנו שעתיים להעביר ושתינו שבקושי נושמות מהארוחה המפנקת מחליטות שאין כמו תנומה קלה לפני הבלאגן. מפה לשם התנומה נמשכה עד שתיים וחצי לפנות בוקר ואיתה התפוגגה הפנטזיה על מסיבת הסיום של דנה. אין לי מילים לתאר את האכזבה, בעיקר אחרי כל המאמץ להספיק לעשות מניקור ועכשיו אין בפני מי להשוויץ. והזנב שועל שאמור היה לפאר את אחורי נשאר מיותם (הוא קיבל פיצוי בדמות בוק מושקע כשכבודו במקומו מונח במרפסת על רקע הטיילת. התמונות שמורות במערכת). קצת כעסתי על עצמי כי יכולתי למנוע את הפאשלה הזו אבל החלטתי לזרום עם רצונה של רונית ולא לכפות את רצוני. אני די גאה בעצמי שלא נתתי לכעס להשתלט ואחרי לילה של שינה, פיצינו את עצמינו בשרשרת אורגזמות עד אובדן חושים. 

כאן מסתיימים שידורינו מהערוץ הפרטי של רונית ודנה. (לא יודעת כמה זמן אצליח להעלים את דנה אז יש לכם עוד תקווה...)

נשיקות לכולכם

אוהבת אתכם

עוברת למצב קריאה

דנה

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי כבר יודע שזו שעת הדימדומים של דנה. אז היום מתכוונת לפרוק את הכל על הרחבה ובמבוך. את מי אפגוש היום בדאנג'ן?

את הבוקר התחלנו בלונה פרק של דפנה לוינסון. מבצע סוף עונה הפגיש את רונית ואותי עם עוד חמש נשים בתא הלבשה משותף. מזמן לא חגגתי כך. בסך הכל נכנסנו בשביל רונית, אבל לא הצלחתי להתאפק. כבר היינו מותשות אבל אי אפשר לבלות את הערב בלי מניקור ראוי. טסנו לדיזינגוף סנטר ובדקה התשעים מצאתי את נטע המלאכית ב nokbeauty שהפכה אותי למושלמת עם לק בורדו מהמם. לא מפסיקה לרייר על עצמי. עוד מעט חוזרות לחדר להרגע לפני ארוחת ערב ולפתוח את הלילה בדאנג'ן. אוי כמה שהתגעגעתי.

יושבת מול נטע ועל חלון הראווה מופיע כאילו בשבילי...beauty starts when you decide to  be yourself

מאחלת לכולנו שבת קסומה

דנה