כבר לא שותקת

זה הולך להיות סופ"ש לא פשוט. רונית ואני חוגגות 22 שנות...אז היום רונית מקבלת את הגבר שהיא תמיד רוצה (תרגיעו, זה עדיין אני) ומחר אני מקבלת את דנה. את שישי בבוקר נפתח במני פדי ונסיים בלילה סוער בדאנג'ן. אז מה פה לא פשוט אתם שואלים? אני קבלתי החלטה עם עצמי בלב כבד להרדים את דנה לתקופה בלתי מוגבלת. דנה יוצאת לחל"ת. הלב אומר לא, החברות אומרות בשום אופן לא, אבל הראש טוען שאי אפשר להמשיך בתנאים כאלה. זוכרים את הפוסטים האחרונים? היתה לי ממש התרוממות רוח בשישי שעבר כשהכרתי את המהממת שישבה מולי בפאב. כששיתפתי את רונית בשבת בבוקר, השיחה גלשה לכיוונים קשים שרונית סיימה בפשטות, "אם אתה רוצה לחשוף את דנה לעולם, תשאיר כאן את המפתחות ואחרי שיפרדו דרכינו תעשה מה שתרצה, או שתמתין שאתפגר".

כששאלתי מה יקרה אם הבנות שלנו יגלו את דנה במקרה, רונית אמרה "נתמודד". ברור לי איך תראה התמודדות כזו. אני אזכה בכל האשמה עד קץ הדורות. כל היועצות שלי אמרו לי שאין סיכוי שאשאר שפויה בלי דנה וזה לא הזמן והמקום להפרד ממנה. אני יודעת שהן צודקות אבל לא מסוגלת לקבל את מה שאני רוצה בדלת האחורית (תרגיעו שוב, מסוגלת אבל הפעם הכוונה היא אחרת). האופציה הראשונה היא לשמור על סטטוס קוו וכשהגילוי יקרה, כבר נתמודד ואחרי בכי וכעסים וברוגז, הדברים יסתדרו ונגלה שהשמיים לא נפלו עלינו. האופציה השניה היא שנגיע להסכמה שבהתקיים תנאים מסויימים (והגיוניים), דנה תצא לעולם ונוכל סוף סוף שלושתינו לחיות בשלום עם עצמינו. היות ואני תמיד דופקת את הראש בקיר (מזל גדי, לא בחרתי בזה), אני יודעת שאני צריכה לבחור את אופציה א' אבל חייבת לקבל את ההכרה ממי שחשובה לי יותר מעצמי. ולכן בוחרת באופציה ב'.

אני בטוחה שיהיו לכך השלכות על הזוגיות שלנו. השבוע השפתון הבורדו שלי נשאר מיותם בדרך לעבודה ובחזרה, שמחת החיים במשרד ובבית התפוגגה ובמקום לתכנן כל השבוע את הסופ"ש, היינו בנתק כמעט מוחלט.

אז אחרי שחפרתי פה, מסיבת פרידה עם דנה בדאנג'ן בשישי. תבואו להגיד שלום. אני זו עם הזנב (קיבלתי אתמול את השניים שהזמנתי). אני עדיין אשאר כאן אבל נראה לי שיותר על תקן קוראת, לא אוהבת לכתוב כשאני מבואסת.

אוהבת את כולכם

מקווה שאחזור בקרוב

דנה

יושבת על הבר, כותבת את הפוסט "די נמאסתם". ממש מולי בצד השני של הבר יושבת צעירונת בלונדינית מחופשת לג'וקרית ומדברת וצוחקת עם עוד ילדון. הברמן עורך בינינו היכרות, קוראים לה טלי, אבל אין שיחה ערה בינינו. טלי מלאה בקעקועים ופירסינג ברמה כזו שאין אפשרות לשים אצבע על העור שלה בלי לגעת באיזה קעקוע. אני מתעמקת בפוסט והיא בלצחוק בקול. כשהילדון מתקפל אני מחמיאה לה על הלק ואומרת לה שבשבוע הבא גם לי יהיה לק כזה. היא, בלי להתבלבל מסמנת לי להגיע ולשבת לידה, יש לה כמה שאלות להבהרה. אני מספרת לה על דנה וקצת על רונית והתסכולים שאנו גורמות אחת לשניה והיא מספרת לי על מסכת היסורים שהיא עוברת יום יום. ובכל יום היא מחליטה לחיות מחדש. טלי הצליחה לגרום לי בשעה שישבנו יחד לצחוק ולבכות ולפרוק את כל מה שהצטבר בתוכי. גיליתי אישה מדהימה שכל כולה נתינה ואהבת חינם. כבר מצפה לפגוש אותה שוב אז כל החיפאים תזדיינו בסבלנות, יש לי חברה חדשה.

כבר שנים שלא היה לי שישי רגוע כמו היום. זוכרים את ההתפטרות שלי באחד הפוסטים הקודמים? אז יש תוצאות, לפחות בצד שלי וזו אחת הטובות. שישי רגוע לפני האטרף של ארוחת ערב משפחתית והנעימה האלמותית של אלכס אנסקי שמעיר אותנו בשבע בבוקר לבית הספר. עכשיו אני מרגישה בדיוק כמו המפקח הפלצן כשהוא טועם מהמנה המיוחדת ברטטוי.

מדהימה אותי כל פעם מחדש היכולת של אנשים זרים לגעת לי בנפש בקליק של רגע. אלו תחושות שאין סיכוי שאחווה אי פעם עם 99% מהחברים שלי.

היה לי חלום, שכל קרוסיות העולם יתאחדו. טוב אז לא ממש חלמתי את זה. אבל כשאני מתלבשת ויוצאת לבלות הייתי שמחה לחברה של קרוסית נוספת. שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה לצאת לבד ולשבת על הבר. למעשה אני כותבת שורות אלו מהבר בצפרירים 1 בחיפה. אוירה רגועה, מוזיקה שקטה בלי טרנסים של הלילה. מקבלת מחמאות מהמבלים סביבי. אבל מדי פעם אני נתקלת בפרופילים של קרוסיות או כאלה שמתחזות לקרוסיות וכמעט כולן בארון מפחדות מהצל של עצמן. עמוק בפנים קבורה אשת חינוך ומנטורית ולפעמים אני מרגישה צורך לחבק ולתמוך במשהי כזו, לאפשר לה את החופש לנשום עמוק את הנשיות שלה. אז זה מתחיל בצאט ארוך עם שאלות עמוקות ואז אני מציעה להפגש לשיחה בארבע עיניים על קפה ומאפה וכולם מסכימים באושר ורק מחכים שאגיע. לקראת המפגש המתוכנן ההתרגשות שלי עולה. סוף סוף אכיר עוד כמוני, אולי אדע שאני לא זן נכחד. אבל כרגיל בדקה התשעים, המיעוט המנומס  כותב לי שלא יצליח להגיע, כל היתר אפילו לא טורחים להגיב.

אז מהיום אני חיה בשבילי (ובשביל רונית והקטנות), זין על כולכם. תשארו בחושך עמוק בארון, תפנטזו ותאוננו עם תחתוני הכותנה של הנשים שלכם ותמותו מדוכאים.

הפוסט הזה נחתך כאן כי מולי יושבת משהי מהממת ומסקרנת. לא מצליחה להוריד ממנה את העיניים. כשאמרתי לה שאני מתה על הלק שלה היא הזמינה אותי לשבת לידה ולברר כמה סוגיות. קוראים לה טלי וכל דברי טלי יעלו בפוסט הבא.

ובנימה מפוייסת

שבת קסומה לכולנו

אתמול, אחרי שיחה די קשה עם רונית הרגשתי צורך להכניס את דנה להקפאה עמוקה לתקופה בלתי מוגבלת. הרגשתי חנוקה, בדרך ללא מוצא, הגעתי הכי רחוק שרונית מאפשרת, בקושי אמצע הדרך מבחינתי. להמשיך ככה זה להיכנע לפחד, לבושה, לבורות של האספסוף. להמשיך כך זה כמו לדעת לשחות היטב אבל מרשים לך רק ברדודים. אז ברגעי משבר אני מוכנה לוותר גם על הרדודים. זה כמו לקחת ילדה מאפריקה, לתת לה לחוות חיים במערב ואז להחזיר אותה הביתה. זו ממש התעללות. אין לי תלונות על רונית, להיפך, יש לי רק שבחים על הדרך שהיא עוברת איתי. אני מרגישה שאני מעמידה אותה במצבים ממש קשים ובמקביל אני לא ממש מרוצה מהמקום שבו אני עומדת. המלאכית ששומרת עלי נתנה לי לפרוק את שעל ליבי ומוססה את התסכול שלי. היא עודדה אותי להאזר בסבלנות, משהו בטוח ישתנה ויביא לעתיד ורוד יותר. 

סיימתי כעת לצפות בסרט "נמס בגשם" וכולי רטובה מבכי. כל כך כואב למרות הסוף המעודד. כל הזמן שמתי את עצמי במקום אנה. טוב, חפרתי לכם מספיק, צריכה לקום בעוד שלוש שעות אבל לא הייתי מסוגלת להתנתק מהסרט. אז לילה טוב/ בוקר טוב מקווה שכשאתעורר הכל יהיה מאחורי.

זוכרים את מיכל?

סיפרתי לה באחת השיחות שלנו שכתבתי עלינו. כמובן שלא יכולתי לתת לה לקרוא. אתמול לשתינו היתה עבודה רבה במשרד והצלחתי למצוא לקראת הסוף כמה דקות לשכתב את הפוסט ההוא ולהעלים כל זכר לדנה. זה היה עונג צרוף לראות את מיכל מחליפה צבעים, מזיעה ומנסה לנשום. יכולתי לשמוע את הדופק שלה עולה למאתיים. ביקום אחר כבר היינו מענגות יחד את רונית אבל המציאות תמיד תעשה לי חיים קשים. בגלל זה העונג יהיה מתוק יותר כשבסוף רונית תגיד כן.

עבר יותר מדי זמן מהפעם הקודמת. תמיד מתענגת על האימרות של פו אז הנה השני -"המקום המועדף לחפור בו בור עמוק מאוד במטרה ללכוד פילנפיל, הוא היכן שהפילנפיל נמצא בטרם הוא נופל לבור. אפילו לא מטר אחד רחוק משם."

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=841702&blog_id=56307

כבר 42 שנים שאני נושמת אויר מיוחד. ממלאה את הריאות בסופי שבוע, וזה שומר על שפיות דעתי למשך השבוע הבא. לא יכולה לפרט יותר מדי אבל מדובר בפעילות ספורטיבית עם בוגרים ונוער כולל אוכלוסיות בסיכון וצרכים מיוחדים. אני פעילה שם בהתנדבות למרות שזה שואב ממני משאבים רבים. המקום הזה הוא חלק מה DNA שלי, הוא זורם לי בעורקים, בית שני שלי ואם תשאלו את רונית היא תגיד שזו האישה הראשונה שלי. לא עושה חשבונות לאף אחד, טובת המקום תמיד בראש. אבל כשמותחים את החבל יותר מדי, בסוף גם הוא נקרע. היום נשבר לי, לא מוכנה לסבול את זיוני השכל יותר, נמאס לי לסחוב הכל על גבי ובסוף לקבל תלונות וקיטורים.

אז הודעתי הערב על סיום תפקידי לאלתר. אומנם לא אשאיר חלל ריק אבל בקשתי שמספר מתנדבים שיחליפו אותי (צריך יותר משניים).

הארוע הזה הוא שווה ערך להפסד של ביבי בבחירות הבאות עלינו לטובה. מקווה שהזעזוע ינער כמה אנשים שיתחילו להזיז את התחת. המקום הזה כל כך יקר לי שלא אוכל לתת לו לקרוס אבל גם לא יכולה להמשיך כך. זו מורשת שינקתי מאבי ולפחות שתיים מהקטנות שלי יונקות ממני.

מקווה לטוב

סופ"ש חם לכולנו

רואה אתכן ומקנאה. לחשוב שיכולתי להיות שם אתכן. מאז הצילומים אני בטוחה שקצת נפתחתם ונחשפתם אבל אם תקראו את הפוסט ותרצו עוד חברה לצידכן, אני כאן. אז עדיין לא יצאנו רשמית מהארון אבל אוהבת להיות בפומבי, לקבל את המבטים, החיוכים המפרגנים והחיזוקים. רוצה להרגיע אתכן יקירות, אף אחד לא ינתק מגע אתכן. אתן פשוט מקסימות ומהממות ומסקרנות מכדי שמישהו יצליח להתעלם מכן.

ולחשוב שמחר יכולתי כבר להגיע למשרד עם לק, בלי להסתיר ובלי להחליף דמויות.

יום אחד זה יקרה... 

בלי שנרגיש, משהו ישתנה.....