כל יום שעובר מגביר אצלי את הלחץ והפרפרים
לקראת המופע שלי. עד עכשיו הכל רץ בראש
באופן חלק, הכל תקתק וכל אחד ידע בדיוק את
תפקידו. אבל עכשיו הגעתי לנקודה שממנה אין
כבר מרווח זמן לדחות משימות, והחשובות שבהן
הן החזרות על השירים וכמובן לימוד הריקודים.
לימוד הריקודים מבחינתי זה כמו להעביר טסט
משהי שאפילו לא רכבה על אופניים.
עכשיו אני גם מתעסקת עם התקציב של הערב
הזה ויחד עם זה מגיעים כמובן הויכוחים עם רונית
על הסכומים שאני הולכת לבזבז על השטות הזו.
גם כאן אני לא מצליחה (והאמת שגם לא מנסה כבר)
להעביר לרונית את התחושות שההכנות מעבירות בי.
מבחינתה זה ארוע שבו אני רוצה לשיר ומתכוונת
לשלם על העונג הזה בין 20 ל 30 אלף שח. כשמציגים
את זה כך גם אני הייתי חושבת שמישהו כאן התחרפן.
אבל מבחינתי אני שופכת את המעיים שלי על הבמה,
אני בוכה כמעט בכל שיר שאני שרה בחזרות, בכל שיר
יש מסר עמוק בקשר לזוגיות שלנו.
אני רק מקווה שנחזיק מעמד עד אז, אני רוצה להתפוצץ
על הבמה ולעשות בדיוק את מה שרונית לא רוצה
שיקרה - שאני אביך אותה. ביא מעדיפה להיות בפינה
בחושך עד שיגמר אבל מה שיקרה הוא שבחצי מהזמן
הזרקורים יהיו עליה. ובחלום הרטוב שלי אחרי שהערב
יסתיים ונחזור לשפיות ונתחיל להחזיר הלוואות שאקח
עסור הערב הזה, רונית תגיד לי שהיא מסכימה שאמשיך
עם זה. שלמרות המאמצים, משהו נגע בה והיא לא
מוכנה שהכבלים שלי יהיו על מצפונה.
וזה זורק אותי לסרט "שדה החלומות" עם קווין קוסטנר.
גם הוא התמודד עם חלום שנראה משוגע אבל
ברגע האמת, המתנגש הכי גדול שלו מעודד אותו להמשיך
ואומר לו..... "build it, and they will come"
המשפט הזה רץ איתי לאורך השנים ואני מוצאת את עצמי
מדקלמת אותו לא מעט.
טוב, חייבת לסיים
ואל תשכחו, מחר מאנץ' אורדורה
נתראה בשמחות (מחר יהיה שמח... רק אומרת...)
