שישי בצהרים בדיוק לפני שבוע היה רגע מכונן אצלנו
בבית. יותר נכון עבורי ועבור רונית. במשך שנים רונית
הטילה ווטו על כך שאשתף את אחותי ואת החבר הכי טוב
שלי בקיום של דנה. היא לא תוכל להביט בעיניים שלהם
מרוב בושה. לא יודעת להגיד במה הם שונים מכל מאה
האחרים שכבר זכו להכיר את הצד הזה שלי. אני חושבת
שאם רק שתיים קצת עיקמו את האף (ולא יותר מזה)
לעומת כל האחרים שפרגנו ותמכו וזורמים איתי ביום יום,
אז מצבנו די בסדר. במשך שנים כופפתי את הראש מול
הדרישה הזו של רונית. רציתי לתת לה את הזמן להרגע
ולשחרר, רציתי שזה יבוא ממנה, שהיא תגיד לי שמבחינתה
אני יכולה לשתף אותם. זרמתי עם זה למרות שהרגשתי
נורא להסתיר ממנו דברים שאני מספרת לחברה אחרת
והוא מודע לכך שיש דברים משמעותיים שהוא לא יודע
בקשר לחיי. בשבוע שעבר שמתי לזה סוף. אחרי הכנות של
חודש בערך ישבתי איתו ועם זוגתו לצהרים והם קיבלו את
דנה ישר לפרצוף, בלי הכנה מוקדמת. רק על הדקות
הראשונות היקרות מפז של המפגש הזה אני יכולה לכתוב
כמה פוסטים אבל לא לזה התכנסנו היום. אחרי השוק
הראשוני והשאלות של "איך זה נכנס בתוך זה?" קיבלתי
חיבוק ענק משניהם. הם מאוד שמחו להיות בלופ של
החבורה של דנה וקצת נעלבו שרונית פחדה מהתגובה
שלהם ותוך כדי הארוחה אני רואה איך הגלגלים במוח
שלהם מסתובבים והם כבר חושבים מה אפשר לעשות
ביחד עם דנה. אחרי שהסברתי להם שלא יבנו תכניות כי
רונית היא החוליה הקשה לפיצוח, הם ביקשו שאשאיר את
רונית לטיפולם. הם בטיחו להיות עדינים ולא להציק
בשאלות (הבטחה שלי לרונית). אז בקרוב יתחילו להגיע
טלפונים והצעות לבילויים ואז נראה עד כמה רונית קשוחה
בהתנגדות שלה. אני לא התכוונתי לשחק צ'יקן עם רונית או
לבדוק למי יש יותר גדול ואני מקווה שעמוק בלב היא תודה
בינה לבין עצמה שהשד לא היה נורא כל כך. ואז אולי סוף
סוף אוכל לשתף גם את אחותי היקרה. מה אתם אומרים
ניתן לרונית עוד שנה??
שבת שלום חברים
וסופ"ש קסום
דנה 🌹