סוף סוף זה הגיע. כל מה שהבטחתי לה שישתנה ביום הגיוס אכן קרה. כשאבא מבטיח, אבא מקיים. עד לפני חודש ראינו רק תמונות שלה בבית וזמן איכות איתה היה בדקות שהסענו אותה מבילוי אחד לשני. היום היא מגיעה הביתה ולא יוצאת עד ראשון בבוקר. לקבל ממנה נשיקה היתה משימה בלתי אפשרית. היום היא לא משחררת חיבוקים. עד לפני חודש הנייד היה צמוד אליה גם במקלחת. מאז היא למדה לנשום עם זמן אויר של פחות משעתיים ביום. אם רק היו מגייסים אותה כבר בגיל 16, כמה מלחמות היו נחסכות לנו.
יושבות עכשיו על הטריבונה ממתינות לתחילת טקס השבעה. הגוזלית שלנו מולנו ואסור לה לנופף אלינו. לא ממש מרחמת עליה, אולי רק קצת. בסופו של דבר היא חיה אז זה אומר שהיא מתחשלת.
מה, כשאני הייתי בגילה, היה לי קשה פי מאה. בטח, מה אתם חושבים,שבמשמר של מלך מרוקו מלקקים דבש?
בקיצור, גאה בפנים, שומרת על פאסון מבחוץ. יאלה מתחילים.