בננה

http://www.youtube.com/watch?v=9SUhuJF7Fxg

איך שהוא, כמה שהשתדלנו, הכל התחרבש לנו אתמול. הקפקפים מגניבות שקניתי לו שרטו לו את הרגליים עד לדימום (והוא ממש לא בקטע של מדיקל...) המסך של האי פון נשבר בדרך למסעדה שלא הייתה מדהימה כמו שציפינו, חזרנו הביתה מרוסקים (הוא איי פון ובטן, אני ראש) ובעיקר מבואסים, ושנת הלילה הייתה סיוט, כשאני נרדמתי הוא התעורר וכשאני התעוררתי הוא נרדם והיו לי חלומות זוועה.
וכל כך רציתי שיום הולדת שלו יהיה הכי מושלם בעולם!
והכי מצחיק? שהשועל המתוק הזה שלי אומר שהוא כבר חושב מה לעשות ליומהולדת שלי כדי להחזיר לי על כמה שהשקעתי בו.
שועל מצחיק. עוד לא לקח כלום וכבר חושב איך להחזיר.
מה שכן, למדתי שיעור קטן על הנמכת ציפיות. מה זה בכלל יומהולדת? סתם עוד יום בשנה. הרי לא השקענו יותר מידי בעצמנו בשביל להיוולד. אולי בכלל את היומולדת צריך לחגוג לאמהות ולאו דווקא לאילו שנולדו באותו יום. הרי בסך הכל, הן אילו שקרעו את התחת בתאריך הזה לפני כך וכך שנים.
קצת מבאס לי שיום אחרי קמים ליום רגיל כאילו כלום.
מזכירה לעצמי לקום ליד השועל שלי כל בוקר זאת חגיגה ראויה בפני עצמה, אבל עדיין קצת מרירה על זה שאתמול לא היה כזה מדהים ומושלם כמו שתכננתי.
נו. מילא...תמיד יהיה לנו את "דר' האוס" על הדיסק און קי.

כבר7 וחצי חודשים אני נכנסת מידי פעם לבלוג שלך, אותו בלוג שגרם לי כל כך להסתקרן מימך ולזרוח מאושר כשפנית אלי בפעם הראשונה, המילים גרמו לי להוציא את עצמי מהבית אחרי דקה וחצי צט וללכת לדייט הכי בליינד שהייתי בו אי פעם. דייט שלא נגמר מאז אותו ערב בים.
כל מילה נהיית יותר חזקה עם הזמן, כשאני מסתכלת על השועל הרציני וריאליסט שישן לידי ומתעורר לידי כל בוקר. הניגוד בין הכתיבה ה...אוףף, אתה לא תאהב את המילה הזאת, אבל אני אכתוב אותה בכל זאת- הכתיבה הרוחנית שלך, לבין שגבר הקשוח ומדויק שחי איתי, גורמת לי כל פעם מחדש להסתכל עליך בעיניים חדשות. ולהבין שבחרתי את ההכי נכון בשבילי.
כשאנחנו חווים את הקשיים של השגרה ,את ההבדלים בתפיסות העולם שלנו, המילים שכתבת בעבר גורמות לי להעריך אותך יותר, לראות עוד חלקים בפאזל הזה שהוא אתה. על כל המורכבות והיופי שלך.
למרות שקראתי כבר כמה וכמה פעמים, אני כל פעם מופתעת מחדש. מגלה עוד ועוד רבדים בכל משפט ומגחכת כשאני רואה שלפוסטים הכי מדהימים שלך ,יש אפס תגובות. (נו, טוב, הם לא עוסקים בסקס ולא מתארים סשנים...)
אמרת שכל מילה שכתבת, קנית בייסורים, שזה לא בא לך טבעי,
אולי זה יהיה מוגזם, אבל בעיקר אחרי אתמול, השיחה שהייתה לנו ואיך שרקדנו ביחד אחר כך- הייתי שמחה עם היית מרשה לעצמך להתייסר קצת יותר לפעמים.
שועל אמן בנשמה.
שועל מורכב ומרתק שלי.
שועל שאני מגלה כל יום עוד קצת.
כמה אתה מדהים כשאתה נותן למה שיש אצלך עמוק בפנים לצאת החוצה. אתה נהיה עוד יותר יפה מבדרך כלל.

http://www.youtube.com/watch?v=1TB1x67Do5U

כשמהלך מצליח- אני הובלתי אותו
כשהוא נכשל - הייתי מובלת. (-:

(***בעקבות פגישה עם עם עליה****)

...הולכת לבד.
שיגרה זה לא כל כך נורא. מוזר.
(אני בדרך למרד נעורים מאוחר...אולי נצבע את השיער בסגול...אולי חור שמיני באוזן....)



http://www.youtube.com/watch?v=tijW_SrCoxs&feature=related

לפני כשבועיים פלוס עברנו, השועל היקר שלי ואני, לארמון קטן עם נוף לים הגדול. מה שהיה אמור להיות אירוע משמח הפך למלחמת התשה. ומדינת האויב במקרה הזה, כמקובל בעיר הקודש תל אביב, הוא בעל הבית. כבר מהשיחה הראשונה איתו הסתבר שטוב מהסיפור הזה לא יצא , הבית זקוק לשיפוץ, לא משהוא מאסיבי, אבל קריטי, ובעל הבית פצח בסדרת מריחות "שמיד בתחילת השבוע מתחילים עבודות, הוא רק צריך שהעובד שלו יתפנה", רק שהוא לא טרח לנקוב באיזה תאריך בדיוק אמור להתחיל אותו שבוע, מה שמשאיר אותנו במשך כל הזמן הזה נטולי סלון ומדפים ,ובגדול-חיים במעברה.
אתמול ב07.00 בבוקר, ללא כל תיאום מראש התייצב בפתח מעוננו הצנוע הטמפיט בחברת העובד המקצועי המומחה שלו חיכינו וציפינו, שהסתבר כסיני חובב (ולא חוקי,אם למישהו בכלל היו ספקות בנושא) . בימים כתיקונם הייתי בועטת בשני הישבנים למטה במורד כל ארבעת הקומות נטולות המעלית שלנו, אלא שהמבט העייף של השועל שאמר "עד שהוא כבר הגיע, שיתחיל כבר ונגמור עם הבדיחה הזאת" גרם לי לגייס את הגרמים האחרונים של הסובלנות שנותרו בי. השועל הלך לעבודה משאיר אותי להתמודד עם כתבה שהייתה צריכה להיות מוגשת כבר לפני יומיים, בעל בית חלאתי ועובד שעושה את עצמו לא מבין עברית.
אחרי חצי שעה הסתבר שבעל הבית נותן לעובד הוראות לחפף כמה שאפשר ולסתום סדקים שדורשים הסרת צבע מקצועית ורק אח"כ שפכטל (כותבת שורות אילו עבדה כשיפוצניקים בעבר, ככה שעדיף היה לבעל הבית למרוח את הקיר כמו שצריך ולא אותי) התערבות טלפונית של השועל הביאה את המצב לכך שבעל הבית שטען בתוקף "שהוא בחיים לא שמע דרישה כזאת" להעביר את העובד הסיני לרשותי המלאה. וכך היה אתמול, כשלמעשה, מצאתי עצמי משרתת את הבחורציק, אוכל, קפה ,מים... אבל העיקר שהעבודה נעשתה לשביעות רצוני.
העובד הסיני העני הסתבר כאיש עסקים ממולח , שבמשך חצי מיום העבודה היה עסוק בשיחות טלפון עם חברים ומעסיקים פוטנציאלים , ובסוף יום העבודה הודיע לנו , ברוב חוצפתו, שכדי לגמור את הצביעה מחר הוא זקוק לחבר נוסף שיעזור לו. הצעה שנדחתה על הסף.
הבוקר, התייצבו שוב השניים , אלא שאני הייתי אחרי יום עבודה שנגמר אתמול ב12 בלילה, פגישה עם כמה פוליטיקאים מאוסים ,כתבה נוספת להגיש עד 12.00 ועצבים במצב רעוע להחריד. בנוסף לכל הצרות גיליתי כי העובד הסיני בחר להשתמש בברסטולי הציור היקרים שלי בתור מצע לערבוב טיח, וזה ממש לא עזר למצב הרוח הקרבי שלי גם ככה.
אחרי שסיימתי להגיש את הכתבה ובעל הבית הגיע לבדוק את העבודה בעצמו, יצאתי לקנות את הצבע לחדר השינה (אפרסק פסטלי עם נגיעות של זהב, תודה ששאלתם) ,כשחזרתי הסתבר שלהשאיר את העובד עם בעל הבית הייתה טעות ממדרגה ראשונה. שעובד בחר לצבוע את הגג ולא לעשות שכבה ראשונה בתוך הבית, מה שאומר שלא תהיה שכבה שנייה.
בשלב הזה ע. הנחמדה והרגישה החליטה לצאת לחל"ת ובמקומה קפצה לאוויר העולם ע.הרעה. "מה אתה עושה בגג?" שאלתי. הוא הסתכל עלי במבט מזוגג "שאלתי מה אתה עושה בגג" אמרתי לאט ובשקט מקפיא. "בעל הבית אמר לי..." הוא ניסה. "אני בעל הבית עכשיו" הודעתי לו באופן שקשה מאוד להתבלבל בו. "שיהיה ברור" הוספתי "אם אין היום שכבה שנייה-אין כסף, מצידי, אתה יכול ללכת הביתה עכשיו!" . ככל הנראה "אין כסף" הוא ביטוי בין לאומי, כי הבחור שלא מבין עברית קפץ מיד לחדר השינה והתחיל לצבוע במרץ.
אז זהו,כרגע השכבה הראשונה גמורה, הבחור קיבל ארוחת צהריים למופת ("אני רוצה בשר" הוא הצהיר בעברית צחה) וסביר להניח שעד הערב יהיה לנו חדר שינה בצבע אפרסק ובעל בית בצבע צהוב עכור.

מסקנה-אם תשימו סיני מנומס יותר מידי זמן בישראל- הוא יהפוך לישראלי לכל דבר. והזרים-הם המראה הנאמנה ביותר שלנו.

"הדום"- בעברית תקנית, הוא רהיט המונח לצד הספה עליו שמים הרגליים.
אכן ,לשפה העברית יש דרכים נפלאות להעמיד בעלי יומרות במקומם.

http://www.google.co.il/images?q=%D7%94%D7%93%D7%95%D7%9D&um=1&ie=UTF-8&source=univ&ei=R53nTIvtKsnsOZb9qJ0N&sa=X&oi=image_result_group&ct=title&resnum=3&ved=0CCoQsAQwAg

שלעבור לגור בזוג כולל ויתורים כואבים?
אוי,כמה שאני אתגעגע לשמיכת הקטיפה הכחולה עם הדולפינים שלי, כי השועל לא סובל את המגע שלה.
נו,אני מניחה שהוא מרגיש אותו דבר לגבי הקרוקס החביבות שלו ,יהי זכרן ברוך(-:


http://www.youtube.com/watch?v=NRuAMSeA0UM

לראות את ההפניה לאירובי S&M כאילו שמדובר באיזו המצאה חדשה, כשאני עושה את זה כבר שנים.
מה בעצם הקשר בין ספורט BDSM?
הרבה יותר ממה שאתם חושבים, בעברי התעסקתי בקרקס ואש וכן הייתי מטפסת מצוקים- כן, זה כואב, זה דורש התמסרות ולדעתי, גם מפתח את הבנאדם נפשית- ההתגברות על הכאב הפיזי, העמידה ביעדים קשים פיזים-דורשת גם התכוננות מנטלית.
ביוגה יש מושג שנקרא "סוף הכאב" ,בתרגול אסאנות- (תנוחות) אתה אמור להגיע עד ל"סף הכאב" לא לעבור אותו, כי אז אתה עלול לגרום לנזק לגוף,אלא פשוט להישאר עליו, להתרגל אליו ולאט לאט להרחיב אותו. להתבונן בכאב כעוד חוויה, לא לשפוט אותו, לא לפחד ממנו, פשוט להיות בו.
בכל אימון-סף הכאב עולה, ותנוחות שנראו בלתי אפשריות בהתחלה הופכות לחלק מהתפקוד הנורמלי של הגוף, עד שאי אפשר בלי. (אציל יומיים בלי ספורט-ואין עם מי לדבר...)

בזוגיות ה"שולט" יכול לעזור ל"נשלט"- למשל, בלחץ בנקודות מסויימות, הפעלת כובד הגוף עלגופו של "הנשלט" והצמדתו לרצפה ,כש"הנשלט" מתרגל גמישות- כך השולט נהנה מתחושת השליטה וגרימת הכאב-כי ה"נשלט" לא יכול להתרומם מהתנוחה עד ש"השולט" לא ישחרר לחץ, וה"נשלט"- מגמיש ומחזק את גופו במקביל ומקבל את תחושת הכאב ובמקביל-הם עושים משהו שאין לו שום קשר לסקס ,נכון, זה לא מתאים לכולם כי אלמנט ה"סליזיות" והמיניות נעלם לחלוטין והשליטה הופכת למשהוא טהור ורוחני נטו.
תסתכלו על אימוני פלאטיס ויוגה- המדריך לוחץ על גוף של המתרגל- לעיתים בתנוחה המתרגל שוכח תחת המדריך והמדריך "דורך" על חלקים מסויימים בגוף כדי להצמידם לרצפה בעוד חלקים אחרים מבצעים מתיחות.

רק המלצה למי שיבחר בדרך זו, שהיא המועדפת בעיני (כי מינוני דיוני הסקס וכמות הפעמים שבה מוזכרת המילה "זין" "מיצוי כוס" כאן מעוררת בחילה בעיני ולדעתי, מעקרת את עולם השליטה מתוכן והופכת אותו לפורנוגרפיה זולה נטולת ערך מוסף) לברר טוב מאוד איך אימון אמיתי עובד, באיזה נקודות הפעלת כובד משפרת את הגמישות ובאיזה נקודות היא פשוט תשלח אותכם ישירות למחלקה האורטופדית -ובתור מי שמכירה את המחלקה הזאת באופן מאוד אינטימי- לא מומלץ!!!!

אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם בפרופילים כשרק נכנסתי לאתר זה שכמעט כולם, בסוף ביום, דברו על הצורך בלמצוא אהבה.
במחשבה לאחור-זה גם מה שהשאיר אותי כאן. מה שגרם לי לחפש דווקא כאן.
אחרי ששנים נהלתי מסע צלב נגד אתרי ההכרויות על ענפיהם, מצאתי את עצמי יוצאת לבליינד דייטים ושואלת את עצמי שאלות שתמיד היו במעבי התת מודע.
מעבר ל"עולם השליטה" ראיתי כאן הרבה מאוד כנות לגבי הצורך בזוגיות, לא משנה באיזו צורה.
זה הפתיע אותי. מאוד.
הכי הפתיע אותי זאת הנכונות שלי להתמסר. להיות שייכת ולחפש את זה שיהיה שייך לי. לא שולט-נשלט ,אלא שייכות טוטאלית, צורך מוזר בזוגיות שתכנס לכל פינה בנשמה,לכל שנייה בחיים. וזה אפילו הפתיע אותי יותר.
תמיד ראיתי את עצמי כאשה עצמאית שזוגיות יכולה לבוא על הדרך, בצד הקריירה והשאיפות האישיות שלי ,אבל מאז שקראתי פה את הבלוג הראשון השתלטה עלי ההבנה שהדברים האילו שאמרתי לעצמי כל החיים כבר לא נכונים לי ואולי מעולם לא היו.
שאלתי את עצמי מאיפה באו הקביעות האילו, מאיפה בא הפחד לתת את הנשמה.
פמיניזם.
התכחשתי לעקרת בית, לאשה קטנה שרק רוצה לשרת את גבר שלה שהייתה בתוכי מאז ומתמיד.
בדיעבד-טוב שעשיתי את זה. כי רק היום, כשהחיים המקצועיים שלי בנקודה שבה הם נמצאים,ושככל הנראה לא היו מגיעים אליה אם לא הייתי מכריחה את עצמי להיות מין גבר-אשה ולשים את הרגש בצד, היום אני יכולה להרשות ללב להציף לרגעים. היום אני יודעת שאני לעולם לא אאבד את הראש.
אני מסתכלת אחרונה ושואלת את עצמי אם היה שווה ,כל השנים האילו של תיסכולים רגשיים, מערכות יחסים עם גברים לא מתאימים שלא באמת הבינו אותי, האם המקום הקרייריסטי היה תחליף לאהבה?

היום קבלתי את התשובה.

כשבחרתי מצעים לדירה עם השועל שלי, והסתכלתי על כלי המטבח ודמיינתי את הבית החמוד שנמצא לעצמנו, קן קטן לזוגיות ואהבה, כלפי חוץ עקרת בית בהתהוות -אבל תוך כדי ניהול שיחת בטלפון הנייד עם דובר המשטרה- הבנתי שהיה שווה.
כשבבוקר הכנתי קפה לשועל, כדי שיהיה לו את ההתחלה הכי יפה ליום, הנחתי את הקפה לידו והתיישבתי על המחשב כדי לסגור בזמן את הדד ליין, בעוד הוא פותח עיניים, מחייך ואומר "תודה. אשה שלי". הבנתי שהייתי צריכה את השנים האילו כדי לבנות את עצמי למקום חזק כל כך -שממנו אני כבר לא מפחדת להיות גם חלשה.
הבנתי שלא צריך יותר לבחור.
שאני לא צריכה לברוח מלהיות אשה. מישן אקומפליש. הקריירה עוד תתחזק ואחר כך תסוג ואז תתחזק שוב וחוזר חלילה. אבל נקודת הכובד זזה מהראש לתוך הלב.

היום, מול מבצעי החגים של כלי הבית, בפעם הראשונה בחיים הרגשתי 100% שלמה.[