בין פראצ'ט, גיימן, ואדמס

הכרתי אותן לחוד
שונות, אבל דומות
כמו תאומות. שזהות בדברים מסויימים, אבל הפוכות בדברים אחרים.
ועם כל אחת מהן בקצב שונה זה התפתח.
ולאט לאט התחיל לההיות יפה, ומיוחד.
ואז גיליתי שהן חברות. לרגע נבהלתי, חשבתי שאולי איבדתי את שתיהן. אבל אז ראיתי.
ראיתי איך הן איתי.
ראיתי איך הן ביחד.
ראיתי איך שתי שמשות שעומדות אחת מול השניה בוערות בעוצמה שמעולם לא ראיתי קודם.
נכנסות אחת לחריצים של השניה. מרפאות. משלימות. מושלמות. מדהימות. אוהבות.
והיה לי יפה.
מי ידע שלנשמה יכולה לההיות זקפה?