להטוטי החיים

לאחר הארוחה המוזרה, המשכנו לשמור על קשר עם דוד וגבריאל וקורין.
דוד וגבריאל הרבו לבקר אצלנו בבית ששכרנו ביחד עם חבר שלי מהלימודים - סונה.
דוד וגבריאל סיפרו לנו שהם מנגנים ואני ממש התלהבתי - השמעתי להם שירים שלי והם אהבו אותם.
בשלב מסויים - דוד הביא מוסיקה של זוהר ארגוב על קלטת ואנחנו עזרנו לו למצוא את המלים של השירים.
בנוסף אשתי שהיא רבע תימנייה, נעזרה בדודה שלה בשביל למצוא מתכונים למלווח וסחוג עבור דוד.
ואפילו עשתה עבורו מלווח על מחבת וסחוג מחומרים שהשגנו בשוק.
וככה עברה לה תקופה מאד רגועה ביחסים עם דוד וגבריאל, כאשר בשלב מסויים הם הציעו לי להצטרף להרכב שלהם.
זה היה ממש כייף למרות שזה גם היה די סוריאליסטי, הופענו תמורת ארוחת ערב במסעדות צרפתיות בבריסטול
עם שירים של זוהר ארגוב בעברית!!!
אני על הגיטרה, גבריאל על כלי הקשה ודוד על קלידים ושירה.
מדי פעם הם באו ביחד עם קורין ומקס לראות את ההופעות שלנו בקרקס - כל יום שישי ערכנו הופעות
באולם ההתעמלות בשביל המשפחות והחברים.
אחת ההופעות הכי מצחיקות שהיו לי זו הופעת ליצנות שבה כל מה שעשיתי היה לא לזוז.
פשוט מה שקרה הוא שברגע שהמסך היה עולה, אני לא הייתי מפסיק לזוז בכל הופעה בקצבים מטורפים והפעם
מה שעשיתי היה פשוט לעמוד קפוא על הבמה כשכולם צועקים עליי לא לזוז.

לאורך כל אותה תקופה שבה נפגשנו עם דוד וגבריאל, דוד כל הזמן ציטט מהתנ"ך פסוקים שונים
וגבריאל היה מקסים כתמיד עם נוכחות שקטה כזו ועיניים כחולות שאפשר לשקוע לתוכן.

ברמת היחסים בין דוד וגבריאל, יכולתי לשים לב כשהופעתי איתם, שמדי פעם, דוד ככה זרק הערות לא כל כך נחמדות לגבריאל
על אופן הנגינה שלו למרות שהוא תופף ממש טוב.

לא נרשמו ארועים חריגים באותה תקופה חוץ מיום אחד קצת מוזר שבו הם הגיעו אלינו עם חביות של
נוזל שקוף.
אני לא ממש זוכר מה היה ההרכב המולקולרי שלו, אבל זה היה משהו כמו מים שחסרה להם מולקולה או משהו בסגנון...
הם ביקשו מאיתנו לאחסן את החביות האלו בחצר ואנחנו הסכמנו.
דוד טען שהוא מצחצח בזה שיניים כל יום וגם מתקלח בזה וזה חלק ממה שגורם לו להראות צעיר.
לא ממש הבנו עד הסוף את הרעיון מאחורי זה, אבל זרמנו עם זה בכל זאת.

הכל ממש זרם על מי מנוחות - קורין הייתה מקסימה, גבריאל ודוד גם כן.

עד ליום שבו העלילה קיבלה תפנית חזקה.
אנחנו היינו בדירה.
פתאום שמענו דפיקות חזקות בדלת.
קורין נכנסה, כולה בסערת רוחות,
בוכה ומתייפחת.

לא כל כך הצלחנו להבין מה היא אומרת אבל זה היה משהו בסגנון
שגבריאל לא רוצה להיות יותר איתה ושזה קשר לדוד ושדוד הוא משהו שלא ממש הצלחנו לקלוט
ועד שהצלחנו להבין מה בדיוק היא אומרת, דוד נכנס בסערה גם כן אלינו הבייתה ללא דפיקה בדלת
ביחד עם גבריאל.

ועל כך....

בפרק הבא!

לגבי תגובות -
תראו - אני לא רוצה להתחיל להשתמש בשפה לא יפה.
אבל אם לא תגיבו...

לוטרה.

בסופו של דבר קיבלנו את ההצעה להגיע לארוחת ערב אצל קורין.
מאד התרגשנו שהנה נהיים לנו חברים גם באנגלייה ואפילו מזמינים אותנו לארוחת ערב.
נסענו לנו באוטובוס וירדנו באזור בבריסטול שלא הכרנו.
לאחר הוראות הגעה די מדוייקות, הגענו לסמטה שבה הבית שלה נמצא.
בחוץ חושך מוחלט ואנחנו דופקים על הדלת.
גבריאל פותח לנו את הדלת ומכניס אותנו לבית של קורין.
על כל הקירות - ציורים שלה.
הציורים עצמם ממש מדהימים - כל מיני נופים ומראות טבע אחרים, דגים וכדומה - טכניקה ממש מדהימה - צבעי אקריליק.
התיישבנו לאכול ומה שאני זוכר מהארוחה עצמה היא שכל אחד קיבל צלחת פסטה עם קצת פסטה, באמצע השולחן היה סלט ירוק
ומה שהיה מצחיק הוא שברגע שסיימת את הפסטה שלך ( שלא הייתה רבה ) קורין פשוט הורידה את הצלחת שלך מהשולחן.
חשבתי לעצמי שזה קצת מצחיק שאין תוספת למנה ושכל אחד קיבל מנה קצובה.
לקינוח היה סלט פרות עם קצפת ( פעם ראשונה שנתקלתי בזה ) שהיה מאד טעים.
ואז, בדיוק כשהיינו באמצא שיחה קולחת שבה הכרנו עוד את קורין ואת גבריאל שנראו ממש בזוגיות מאושרת וטובה, הדלת נפתחה.
דוד נכנס לחדר ללא שום דפיקה בדלת ומייד השתררה דממה בחדר.
משהו באנרגיות מייד השתנה ולא ממש הצלחתי אז להבין מהו.
ברגע שדוד נכנס, הוא החל לקחת פיקוד על השיחה.
זה התחיל בזה שהוא התחיל לשאול אותנו כל מיני שאלות עלינו ועל ישראל.
על המשפחה שלנו, על ההורים שלנו, מי אנחנו וכדומה.
ואז...
הוא אמר לנו שהוא ממוצא תימני ושהוא אחד מילדי תימן החטופים!
עכשיו, זה נשמע קצת מוזר לחשוב שזה היגיוני - בעיקר כי אם חושבים על זה - החטיפות לכאורה נעשו בשנות ההקמה של המדינה,
ודוד בסך הכל נראה בגילנו. אבל היות שאף פעם לא הצטיינתי במיוחד במתמטיקה, לא ממש טרחתי לעשות את החשבון
וגם אולי חשבתי לי שאולי היה עוד גל חטיפות שלא שמעתי עליו, מה שדי היגיוני גם כן.
בשביל להוכיח לנו את זה - הוא שלף אלבום ובו כתבות ממעריב ומידיעות אחרונות ובו יש תמונות שלו
ושל אמא תימנייה אחת מנתניה שרואים אותם מחובקים ביחד.
הוא פרש את הסיפור שלו בפנינו - איך חטפו אותו, איך הוא הגיע לאנגלייה ואיך לאחר שנים רבות
הוא גילה את המוצא שלו ואיך לבסוף הוא עלה לארץ לחפש את ההורים שלו.
בארץ הוא מצא מישהי שהוא חשב שהיא אמא שלו, הגיע אליה הבייתה, גר איתה ולאחר
זמן מה הוא פתאום הרגיש שהיא לא באמת אמא שלו למרות שהיא הייתה משוכנעת שזה הוא
וכך הוא עזב את הבית שלה וחזר לאנגלייה והשאיר אותה בוכה על כך שהיא איבדה בפעם השנייה את הבן שלה.
וכל זה מגובה בקטעי עיתונים ותמונות ומכתבים.

השלב הבא בשיחה היה שהוא שאל אותנו האם אי פעם עברנו חוויה חוץ גופנית.
עכשיו - זה קצת מוזר לשאול כזו שאלה אבל היות שאני אוהב לשתף ( כפי שניתן לשים לב... )
ציינתי מקרה שקרה לי לאחרונה.

בערך שנה לפני הנסיעה לאנגלייה, אחד החברים הכי טובים שלי נפל מצוק ומת.
למעשה - זה היה החבר הכי טוב שלי והוא היה בטיול עם אשתי שהייתה אז חברה שלי והם החליטו
לנסוע ביחד לחו"ל ואני הייתי אמור לפגוש אותם שם לאחר שאסיים את הלימודים שלי ברימון.

לאחר שלושה ימי טיול הוא נפל מצוק באיזה מקום נידח בסקוטלנד וחברתי חזרה בדחיפות לארץ לאחר שהיא זיהתה את הגופה שלו בסקוטלנד
וככה הגורל שלנו נקשר יותר ובסוף התחתנו.
בשביל שלא תהיה לה טראומה מחו"ל לנצח ( זה היה הטיול הראשון לה בחו"ל) החלטנו לנסוע לטיול מתקן בנורבגייה.
שילבנו אותו עם פסטיבל ג'אגלינג בשבדייה והיה ממש מדהים.
באחד הימים שלנו בנורבגייה הגענו לנו לפיורד ענק ושטנו שם בסירה כזו ושם עצרנו על אחד האיים בפיורד ושכרנו לנו בקתה קטנה.

את הדבר הבא אני לא אשכח בחיים!
הנה אנו נמצאים לנו בפאקינג פיורד נידח,
פותחים את הדלת של הבקתה ופתאום את מי אני רואה יושב לו בשקט על יד השולחן?
את החבר שלי.
ההוא - המת!
עכשיו אני יודע שחלקכם אולי אומרים - דמיינת, הזית, אתה ממציא או אתה שקרן פתולוגי,
אבל האמת היא שאני פשוט ראיתי אותו במלואו ממש כאילו הוא היה חי לגמרי.
הוא לא הסתכל עליי אלא פשוט ישב לו לו יד השולחן.

באותו רגע לא אמרתי כלום לאשתי. פשוט פחדתי פחד מוות.
למעשה אני סיפרתי לה על זה רק כמה חודשים טובים אחרי זה מרוב פחד.
בכל אותו לילה אני חיבקתי את אשתי ופשוט בהיתי בו יושב על יד השולחן עד הבוקר בלי לעצום עין...

ואת כל זה סיפרתי באותו ערב לדוד.

אבל זה לא היה החלק ההזוי בשיחה עם דוד.

מה שהיה הזוי יותר זה הדינאמיקה שנוצרה בשיחה - דוד ניהל את כל השיחה.
וזה אומר כמה דברים.
קודם כל - מהרגע שדוד נכנס - גבריאל לא הוציא מילה מהפה.
דבר שני - הוא דיבר מאד לא יפה לקורין.
לא שהוא אמר משהו לא טוב, אלא פשוט טון הדיבור שלו אליה היה מאד לא יפה - כועס כמעט.
וניתן היה בבירור לראות שקורין לא ממש נהנתה מהנוכחות שלו.
כאילו היה בינהם איזה שהוא ריב או ויכוח שלא היינו ערים אליו.

וככה פחות או יותר הסתיימה הארוחה הזו.
כשיצאנו מהבית שלהם - לא ממש הבנו מה בדיוק היה שם אבל ציינו לעצמנו שזו הייתה ארוחה
בהחלט מוזרה ומשהו בדינאמיקה שם לא לגמרי ברור.

לא יכולנו לשער כמה מוזרה הדינאמיקה עוד תהיה,
אבל על כך שוב - בפרק הבא.

ד.א.
כל מילה בסיפור היא אמת לאמיתה.
לפחות כפי שזכרוני מספר לי.


שלכם,
לוטרה.

קצת צמוד לתחילת הלימודים מצאנו דירה-
דירה ששייכת למנהל מסעדה יווני רגזן -
אנחנו גרנו ממש מעל המסעדה וצמוד לכביש ראשי
361 miles hill road
אני לא אשכח איך בלילה הראשון שבו ישנו בדירה היינו בטוחים שמתחילה רעידת אדמה
רק כי כמה משאיות ענק חלפו לנו ממש צמוד לחלון וכך היה בכל בוקר בשעה קבועה.
עכשיו רק שתבינו את הרקע המדוייק - הלימודים בבית הספר הזה מאד תובעניים.
קמים כל יום בבוקר ממש מוקדם.
מגיעים לאולם ההתעמלות ומתחילים את השיעורים -
שיעור אקרובטיקה - בסוף הצלחתי לעשות גלגלון וגם הייתי ממש טוב בלעבור דרך חישוקים בקפיצת ראש.
אימון כושר עם מאמן אולימפי - בשלב מסויים החלטתי שאם אני אפסיק להטריד את הגוף שלי - הוא יהיה ממש בסדר כמו שהוא.
ליצנות מודרנית - ענק!! הלוואי שהייתה לי היכולת היום להשיל את כל המסכות והאגו ולחזור לשים אף אדום ולהשתטות כמו אז.
בופון - זה דווקא מתאים לאתר הנוכחי - זה כל מיני דמויות מעוותות משולי החברה שבאות להוכיח אותה על החולשות שלה - מין ליצן רשע כזה אם תרצו 😄
שיעורי אוויר - טרפז, חבל אנכי, הרבה קשירות כואבות -
אפרופו זה - אני לא אשכח איך באחד השיעורים התחיל לנזול דם לאחת החברות שלי מהכיתה כשהיא כולה קשורה על אחד החבלים בגובה של 4 מטרים...
פנטומימה, תיאטרון תנועה ועוד מלא שיעורים מרתקים -
הזמן של חיי כמו שאומרים 😄
וככה כל יום עד הערב.
כשהגעתי הבייתה הייתי בין שחוט למת בדרך כלל, מה שהשאיר לנו בעיקר את סופי השבוע להיפגש עם חברים.

אז אם לחזור לסיפור המרכזי -
בשלב מסויים החלטנו להתקשר לגבריאל.

הוא קבע איתנו בגן חיות.
כאשר הגענו הוא חיכה לנו ביחד עם חברה שלו - קורין והבן שלה - מקס.
זה מאד חשוב לעלילה להבין כמה דברים פה -
קורין נראתה כמו בחורה ממש נחמדה, מאד עדינה, מדברת בשקט והבן שלה - מקס היה אז בן 6 בערך.
קורין הציגה את עצמה כציירת ( אם אני ממש אתאמץ - אני אמצא ציורים שלה ברשת )
וגם כבהאית - כלומר - שייכת לדת הבהאים.
היא וגבריאל נראו ממש מאוהבים.

כשסיפרנו לה על כך שאנחנו מישראל היא ממש התלהבה כי כידוע לנו - יש לנו מרכז של בהאים בארץ
והיא ממש סיפרה לנו בהתלהבות שהיא ממש חייבת לבוא ולבקר שם.
אנחנו כמובן הזמנו אותה.

ואז.......

ממש לפני שנכנסנו לגן החיות -

גבריאל אמר לנו שעוד חבר שלו צריך לבוא ולבקר - דוד.

אנחנו כמובן מאד שמחנו כי הנה עוד יהודי טוב מצטרף לנו לחבורה ואנחנו בארץ זרה בכל זאת
ורוצים קצת להרגיש שייכים לקהילה המקומית וכמובן שלהכיר עוד יהודי זה תמיד טוב 😄

ואז דוד הגיע.

הגיע בחור כהה עור, לא ממש שחור כושי סמבו, אבל כהה עור והציג את עצמו כדוד.
גבוה, חסון, נאה מאד. לא כמו גבריאל אלא אחרת.

אני שוב אזכיר - גבריאל הוא אחד האנשים היותר יפים שיצא לי לפגוש - עיניים כחולות מלאכיות, חיוך כובש, ציציות בולטות מתחת לחולצה...
ודוד - לדוד הייתה כאריזמה - אבל אחרת - הוא לא היה יפה כמו גבריאל, אבל משהו בו
שידר עוצמה וגם סקס אפיל.

וככה אנחנו בילינו לנו בגן חיות קטן בבריסטול ומאד נהנו.
שיחקנו מלא עם מקס בכל מיני משחקים ( בכל זאת לא לשכוח שלמרות אז לא היה לי את הקעקוע של הלוטרה, עדיין משחק זו דרך החיים שלי )
ראינו כל מיני חיות ובקיצור היה ממש כייף.

מה שהיה קצת מוזר זה שדוד מידי פעם זרק כל מיני מלים בעברית תוך כדי שיחה.
לא שמנו לב לשום דבר מוזר מעבר לכך.
הכל נראה אז ממש אידילי.
אני והיכולת המופלאה שלי למצוא חברים בכל מקום.

גבריאל ודוד סיפרו לי שהם מנגנים ביחד וקורין הזמינה אותנו לארוחת ערב בבית שלה
ביחד עם גבריאל ומקס.

ארוחת ערב שללא ספק תהיה נקודה משמעותית מאד בסיפור אבל על כך כאמור - בפרק הבא 😄

נ.ש.ב.
אם לא תגיבו, איך תדעו שאתם חיים?

לוטרה

לאחר שנפרדנו מגבריאל, חזרנו לנו לבית הספר.
שם הייתה לנו תקרית חצי מבהילה.
בגלל שלא היה לנו היכן לישון כי עוד לא מצאנו דירה, שיכנו אותנו בדירה שכמה סטודנטים גרמנים כבר שכרו מראש
בתחומי בית הספר.
וכך אנחנו ישנו לנו באחת המיטות שלהם כאשר באמצע הלילה שמענו רעש מאד חזק של אופנוע.
כמה שניות לאחריו - מוסיקת רוק כבד מטורפת מהקומה התחתונה.
קמנו בבהלה וירדנו לקומה התחתונה (באנגלייה כל הבתים על קומות - עניין של חישובי מס.. לא חשוב..)
בסלון ישבו שני גרמנים גבוהים, בלונדיניים.
לבושים בבגדי עור מכף רגל ועד ראש. (מי אמר שאין אלמנטים פטישיסטיים בסיפורים שלי?)
כל אחד עם בקבוק בירה ביד.
אין ספק שרושם ראשוני הוא מוטו חוזר בסיפור שלי וכמה אפשר להתבלבל בקטעים האלו.
בהתחלה נבהלנו מהרעש ומעצם העובדה שהם גרמנים גבוהים וחסונים אבל האמת היא,
שבסוף השנה הם היו החברים הכי טובים שלי בבית הספר.
כמובן שבהתחלה הם היו קצת מפחידים.
צילמו את עצמם שיכורים בערום מתנדנדים על הטרפז והעירו כל מיני הערות לאחת התלמידות שהייתה
לסבית מתוך כוונה לבוא אליה ולצפות במתרחש כי הם אף פעם לא ראו זוג לסביות במיטה.

הם גם כמובן היו אלופי אירופה בפאסינג ( התמסרות בקלאבים ) רק ככה לחימום הם היו מתחילים בתשעה קלאבים
שזה מטורף ואם אף פעם לא ניסיתם - לא תבינו כמה זה קשה ( אני אישית הצלחתי רק פעם אחת וגם זה בגלל שבן הזוג שלי תיקן לי את המסירות כל הזמן )

הסיפור על הגרמנים לא ממש קשור אבל אני רואה שיש לי עוד מה להגיד בו אז אני אמשיך ואת הסיפור המרכזי אמשיך מחר.
היה להם שם מצחיק catch-up ובכל הפרסומים שלהם היה בקבוק קטשופ גדול שמשפריץ קטשופ על כל הציוד..
ואחת הבעיות שלהם הייתה שהם היו נורא רציניים רוב הזמן.
עם חזות כזו גרמנית נאצית וכל פעם שלא הצליח להם הם היו מקללים את כל העולם ומטיחים את הקלאבים שלהם על הקיר עד שהם כמעט התפרקו להם.
וכל זה תוך כדי השמעת שירים נאו נאציים ( סתם..) של רוק כבד בכל הג'ים.

רגע קפיצה לסוף השנה -
לקראת סוף השנה היינו צריכים לבחור פרטנרים למופע סופשנה וכמובן שבהם אף אחד לא בחר.
בסוף יצא שאני בחרתי בהם ואנחנו יצרנו מופע ליצנות שלם ללא טיפת ג'אגלינג בתוכו, מה שהיווה עבורם אתגר לא נורמלי
כי כל האגו שלהם היה מושתת על היכולת הטכנית המדהימה שלהם.
וככה לאט יצאה מהם העדינות וההומור.
בסופו של דבר יצרנו מופע מדהים שקרע את כולם מצחוק ( למרות שמרוב לחץ אמרתי "פאק" מיליון פעם במהלך מופע הבכורה )

בסופו של דבר, הם מאד התרככו כי הם הבינו כמה זה מסובך לשמור על פאסון כזה במחיר של אף אחד לא מוכן לעבוד איתכם יותר,
והם התגלו כאנשים הכי טובי לב ועדינים בעולם.

עד היום הם חברים טובים שלי ואני בקשר איתם - אפילו פגשתי אחד מהם באחד מהפסטיבלים שהופעתי בהם בצרפת כמה שנים אחרי זה...

אבל כל זה לא ממש קשור לסיפור המרכזי שאותו אני אמשיך מחר אם ישאר לי כח אחרי מה שמחכה לי מחר...

שלכם
לוטרה.

ונ.ב.
זו לא בושה להגיב ושלא יספרו לכם אחרת.

אתם יודעים מה קורה למישהו שמגיע ככה בטעות לקרבתו של חור שחור?
באופן עקרוני, למרות שפיסיקלית זה לא אפשרי באמת להגיע כל כך קרוב, אבל
נגיד שכן היה אפשרי - אז מה שהיה קורה הוא שהוא היה נמתח כמו ספגטי
עד שכולו היה נשאב פנימה.
ככה אני מרגיש עכשיו גם -
ליצור קשר או לא ליצור קשר.
לשחרר או לא לשחרר.

אאארררגגגג!!!

מתי תגיע האחת?

עד מתי אוגוסט 92 😄

אז ככה.
אני הולך לכתוב סיפור בהמשכים.
כל מילה בו היא אמת ללא הגזמות וכל מה שכתוב בו אכן התגשם.
אני אשתדל להיות כמה שיותר נאמן למציאות למרות שעברו כבר 13 שנים מאז.
ועדיין הסיפור הזה לא עוזב אותי ולו לרגע.
כל הזכויות שמורות לי 😄

אני גם דיסלקט קל - אז אני מתנצל קלות על שיכולי אותיות בעיקר.

אז הסיפור מתחיל חודש לפני שהתחתנו.
האמת היא שכל עניין החתונה היה קצת הזוי.
אני הייתי צריך לנסוע לאנגלייה ללמוד קרקס בבית ספר יוקרתי אליו התקבלתי לאחר מבחנים ממושכים.
לחברה שלי לא הייתה ויזה, אז פשוט שאלתי אותה אם היא רוצה להתחתן בשביל שהיא תוכל להשאר איתי כל השנה.
היא ענתה לי שכן ומכאן נשאר לנו חודש לעזוב את הדירה שבה גרנו, לארגן חתונה ולהתחתן ואז לנסוע לאנגלייה.
מיותר לציין שהיינו בלחץ מטורף.
את כל החתונה הפקנו בעצמנו ועזרה לנו מאד החברה הראשונה שלי וגם שאר החברים שלי שתמכו ועזרו.
לצערי אמא שלי הייתה ממש נגד העניין וגם עשתה כל מה שהיא יכלה לעצור את החתונה כולל שיחות אל החברים שלי שינסו לשכנע אותי,
התקפי לב ושהייה בבתי חולים ועוד דרמות רבות, אבל בסופו של דבר - ביום החתונה - התנהגה כאילו היא הגתה את הרעיון מלכתחילה.
החתונה הייתה מדהימה - חתונה כפרית בבית של אחיה, בין עזים ותרנגולות.
המשפחה שלי הכינה את האוכל ואבא שלי הזמין שני גברים לעשות על האש כל הלילה.
לא היה אלכוהול אבל כן היו הופעות של כל החברים שלי מהקרקס לאורך כל החתונה.
אני הלכתי על חבל שהחזיקו האורחים ולהטטתי שלושה לפידים.
חבר טוב לי הכין קטע הופעה מדהים עם stars של simply red .
והיה ממש כייף.
בסוף הערב פרשנו לנו למלון בזכרון.
אם הייתי חכם - כבר אז הייתי צריך לדעת לנבא את הבאות כאשר גם אז לאשתי הטרייה היה וסת, מה שמנע מאיתנו כל סיכוי למגע מיני.
אבל זה לא ממש קשור לעניין, אז אני אמשיך.
10 ימים לאחר החתונה נחתנו באנגלייה.
באנגלייה נסענו לבריסטול - שם ממוקם בית הספר.
אני זוכר שהגענו לאחוזה כפרית מדהימה בפאתי בריסטול שנמצאת מערבית ללונדון בצד השני של האי.
ישבנו לנו על הדשא, מחכים שיגיע המארח - כאשר פתאום שמענו רעש חזק מעלינו,
ולפתע ללא שום התראה - כדור פורח ענק ריחף כמה עשרות מטרים מעלינו.
מסתבר שבריסטול היא מקום מרכזי מאד לבלונים פורחים.
כאשר הגיע המארח, הוא נתן לנו להתמקם באחד מהחדרים באחוזה עד שנמצא לעצמנו סידור אחר בעיר.
לבית הספר הגענו מספר ימים לפני תחילת הלימודים, מה שאפשר לנו לשוטט באחוזה, בכרי הדשא האינסופיים, באולם ההתעמלות עם ציוד האוויר שלו ( חבלים, טרפז וכדומה.. )
בכל מיני אולמות וחדרים שבהם מתאמנים בלהטוטים או באמנויות אחרות.

זה היה ממש כמו חלום - ארץ זרה, חלום חדש, קרקס, אין שמש...
מספר ימים לאחר מכן הגיע יום כיפור.
עכשיו, אנחנו לא דתיים וגם לא שומרי מסורת אבל משהו בזה שאתה בארץ זרה גרם לי לרצות כן לשמור על הגחלת ועל הזהות שלי כיהודי ולכן החלטנו ללכת ולנסות למצוא את בית הכנסת של בריסטול.
שוטטנו לנו באוטובוס בעיר (שהיא דרך אגב ממש מדהימה..)
עד שהגענו לבית כנסת שהיה סגור.
שם פגשנו משפחה יהודית מדרום אפריקה שגם ניסתה למצוא את בית הכנסת.
ולאחר מספר שאלות של המקומיים, הבנו שישנו עוד בית כנסת.
הם מייד הציעו לנו טרמפ ולפני שהגענו לבית הכנסת, עצרנו במסעדה לארוחת מפסקת,
מה שכמובן מאד שימח אותנו בהתחשב שהגענו לאנגלייה רק עם הכסף של החתונה ולא היה לנו שום כסף מעבר לכך.
לאחר הארוחה, נכנסנו לבית הכנסת.
שם הייתה תפילה מאד יפה.
ישבנו לנו ככה בנימוס ביחד בקצה האולם עד שניגש אלינו אחד מהנוכחים.
בחור צעיר.
שיער בהיר.
יפהפה.
מה זה יפהפה? מדהים!!!
ואני בכלל לא נמשך בדרך כלל לגברים, אבל משהו היה בו ממגנט.
עיניים כחולות.
ובנוסף - מדבר עברית!
הוא הציג את עצמו כגבריאל, ותאמינו לי - אין שם שיותר הולם אותו מהשם הזה.
משם השיחה קלחה.
אנחנו מאד שמחנו לפגוש מישהו בגילנו בארץ זרה, לפני שהלימודים מתחילים ועוד מדבר עברית.
אינטיליגנט, נעים הליכות, רהוט - איזה כייף.
הוא גם סיפר לנו שהוא נולד בארץ, שאחד הפנטומימאים הגדולים בארץ הוא דוד שלו,
שיש לו משפחה באחד הקיבוצים בארץ ואנחנו כל כך התלהבנו.

הוא נתן לנו את מספר הטלפון שלו, אנחנו סיפרנו לו היכן אנחנו נמצאים כרגע
וקבענו לדבר אחד עם השני בהמשך השבוע.

אם היינו יודעים מה צופן לנו העתיד איתו,
אולי לא היינו כל כך מתלהבים,
אבל לא הייתה שום דרך לנבא את העתיד לבוא...

ועל כך בפעם הבאה...

שלכם באהבה רבה
לוטרה

שלום לכל קהל קוראיי הנאמן.
בא לי לספר לכם סיפור אמיתי שקרה לי.
בגדול אני רוצה גם להוציא ספר שמספר אותו - רק שכמובן אין לי ממש זמן לזה כרגע וגם כי אני לא סופר ( למרות שכבר הוצאתי ספר לפני שלוש שנים )
אבל אני זקוק קצת למוטיבצייה - קרי - תגובות נלהבות.
הסיפור מספר על שליטה ברמה הכי עמוקה שיש ומעורבים בו כל מיני אלמנטים כמו -
אהבה, קרקס, הרבה שליטה, אמון, אמונה, דת, מתח גדול, אלמנטים בלשיים, קצת מיתולוגייה מקומית, ארץ זרה, חברות, יהדות ועוד.
לצערי אין בו ממש סקס או תיאורים שכאלו, אבל אם תרצו - בכל סוף פרק אכתוב כמה מלים גסות 😄
הסיפור הוא אמיתי לגמרי וכל מה שכתוב בו אכן התרחש לפני 13 שנים כשנסעתי עם אשתי לשעבר ללמוד קרקס באנגלייה.
אם יהיו קצת תגובות נלהבות, אשמח לכתוב - פשוט זה דורש מלא עבודה ולא בא לי לכתוב משהו שאף אחד לא יקרא או יפיק ממנו משהו מועיל.
זה סיפור מדהים - אני לא חושב שיש עוד אנשים שעברו סיפור דומה לזה, למרות שאני בטוח שישנם עוד כאלו ואחרים בעולם.
לוטרה.

אם הייתה לי אפשרות וגם היה מותר ( למרות שזה לא ממש עצר אותי בעבר...)
הייתי נוסע במהירות של 200 קמ"ש?.
היום נסעתי לי בכביש החוף בחזרה הבייתה.
מוסיקת טכנו ברדיו.
מהירות 140 קמ"ש.
פתאום במחלף חדרה, בבת אחת - כל התאורה כבתה.
זה היה מדהים!
גם כי זה עוד לא קרה לע בעבר.
וגם כי במקום רק חושך - החום של הנורות גרם להן עדיין לזהור באור קטן וחם.
לרגע זה נראה כאילו ספינת האם הגיעה.
עשרות אורות קטנים מרחפים על כביש החוף מעליי.

משימה לזמן הקרוב -
להיפרם אל תוך חיים של אהבה

כל לילה אותו טקס.
הצ'אט נפתח.
אומרים אחד לשני כמה שאנחנו לא מתגעגעים.
כמה לא אכפת לנו עדיין אחד מהשנייה.
כמה לא בא לנו לזיין אחד לשני את הצורה.
וכמה אין לנו בעצם מה להגיד ובכלל לא חיכינו אחת לשני כל היום.

בן 38 ומתנהג כמו בן 16.
טוב לדעת שהתקדמתי בחיים 😄

חייב למצוא מישהי שתוציא לי אותה מהראש.