א?ש??ת פ??ת?יו?ת

"דידקטיקה מצויינת"
"עמידה נכונה מול כיתה"
"סמכותית, אך לא מאיימת"

:)

לא מקנאת בזה שיפול לי לידיים עכשיו.
"סאדיזם לשם סאדיזם? לחיזוק האגו, במובנו הנחות ופופלארי?", אני שואלת את עצמי, "האם ראוי?".
כן.

ועכשיו יש לי פיפי.

הכי טוב להיות סאב. כלומר, תת-...
ה"תת"ים עובדים לעומק.
כל פדגוג יודע לגבי "תכנית הלימודים הסמויה", ש"קרוב לוודאי שלומדים אותה טוב יותר וזוכרים אותה זמן רב יותר" (בלום, 1980: 32).

הצעד הראשון היה קל- הוא מבוסס על כנות, וכל הווייתי המיותרת היא כנות מתפרצת, שמיקומי על הקשת האוטיסטית מתרץ אותה היטב. להתבייש? הצחקתם אותי, יש לי אגו של ילד בן שנתיים, הרי אני חושפת את ערוותי בפני כל מי שרק מעז לגלות עיניין (וזו כל הבעיה...).

"הגענו לאמונה שכוח גדול מאתנו יכול להחזיר את שפיות דעתנו", אומרים המכורים בשלב הזה, "שלב התקווה". תקווה בתחת שלי, מרובבת בין שאריות תלושות של נייר טואלט.

"בתוכי קמה אש לנופים אחרים,
של ירוק ריחני,
של כחול טובעני
התקרה מנמיכה, מזכירה:
זאת אני".

(המכשפות)

כשאנו נולדים, נולד בנו גרעין התירס של פוטציאל. עם קצת חום, הוא יתפוצץ לפופקורן פריך. אבל כשאנו נולדים, נולדת איתנו גם הפוערנות, שיום אחד תגדל לתקרות זכוכית אוטו-אמיוניות.

אני גבבה של פוטנציאל טרי, שנשכח בחוץ וצימח מעטפת יבשה, שמאיימת לאבן אותי מבחוץ פנימה. כאשר כנפי-הפיה שלי נפרשים, אני נשבעת שיכולתי להסתכל מלמעלה על צמרות העצים, אם רק לא הייתה התקרה הארורה הזו, מטר מעל ראשי, אם רק לא היה הבקע הרטוב שבין רגליי אכלן יתר כפייתי.

"הודינו שאנו חסרי אונים מול ההתמכרות, שאבדה לנו השליטה על חיינו".

מודה, אני אדם שפוי שחי בטירוף מוחלט בגלל ההשתעבדות שלי למין, שכל פטיש הוא לא יותר מפרזיט עליה.

על כל המשמעותית הספרותית-סימבולית של האיבר הזה.
אישה בגיל הבלות, אשת-החינוך-בלי-הצהרות הזו, עם קמטי הגיל הנסיון היפיפיים שלה, נופפה בסיגריה, שהפכה מזמן לסמל המסחרי שלה. נופפה ואמרה לי: "אני מכה על חטא, מורן, זרקנו אותך למים. ולא סתם למים...".
"יא'7 זה מים עמוקים", אמרתי.
"לא, לא", היא אמרה ונתנה בי מבט מלא חרטה, "זו ביצה. זרקנו אותך לביצה".

מתגעגעת לזה שעוד לא פגשתי. מוזר שזה לא מוזר...

"לפעמים זה נשכח כאיננו", אבל אחת לכמה חודשים (ואם יש לי פחות מזל- שבועות), נכרכת לי שקית אטומה של אוויר מסביב לאף ולפה. הוא הולך ונעשה דליל, ואני מתחילה השתמש בו בחסכנות. כל שאיפה ונשיפה כבדה עליי, והפעולה האוטומטית הזאת נעשית כל-כך, כל-כך קשה. כאילו שלא למדתי את המכאניזם של הנשימה... כשהייתי בצבא, מטפלת אלטרנטיבית, אמא של חברה טובה, הדגימה לי עד כמה אני לא נושמת. הנשימה שלי, מסתבר, היא דרך נחיר אחד, שטחית ועייפה, גוררת את עצמה כמו שמן שנאלץ לרוץ אחרי אוטובוס.

בכלל, אני חושבת שנשים נושמות פחות עמוק. זה קשור לעיניין מגדרי של שוני בתפיסת המקום במרחב: בתהליך הסוציאליזציה משא הקודר לגברים שיש להם זכות, ואולי אף חובה, לחמוס יותר מקום, כי העולם שייך להם, והם מנפחים את החזה וממלאים את הריאות אוויר. אלפי שנות פטריארכיה, של גברים שטפלו עלינו את היצרים המיניים שלהם, שהפנו אלינו זין זקור, ואיתו התעוררה התשוקה שלהם לדכא אותנו עד עפר, לימדה אותנו לאכול כמו ציפור ולנשום כמו אסמטיות- זו התיזה שלי. סביר להניח שתובנות פמיניסטיות איטואיטיביות כאלה עיצבו אותי להיות האישה העצמאית עד אוטיזם, זוללת הגברים הסדרתית שאני כיום. ואני עומדת מאחורי הדומינטיות שלי, לא אתחלק בה, אני לא סוויצ'רית. לא מאמינה ב'התחלפות' כמו שאני לא מאמינה בציפי לבני ובדו-מיניות, זה איזון מלאכותי מידי.

עכשיו זה בטח ישמע סותר, אם אומר לכם את מה שעבר לי בראש אמש בדרכי חזרה מהעצרת, והמחשבה לא זרה לי. אני רוצה שהוא יעמוד מולי: אפל, רחב כתפיים, גבוה, ממש גבוה. 156, שמתקצרים לכחצי מטר כשאני על הברכיים לרגליו, לא מספיקים כדי ללכוד את מבטו האדיש, החלול. "למד אותי לנשום, אדוני", אני מתחננת. וכשהזין שלו חונק אותי בלי רחמים, עד דמעות, עד הקאה- כשהוא חונק אותי, אני מתחילה לנשום. לנשום משני נחריים, לנשום בלי מגבלת אוויר. כשהוא מסתכל עליי מלמעלה, ורואה רק את הקרקפת והכתפיים, מעל הכתפיים האלו מתחיל להתפרק העול. אני ממשיכה: "אדוני, בבקשה. אני מתחננת. אני יכולה להוריד..?". הוא מהנהן בארשת רצינית, ובמבטו מוריד ממני בזה אחר זה, את דאגות הדיאטה, את יא'7 ואיתם את יא'3 ו-י'1, על חוצפתם והוריהם האובר-פרוטקטיביים. אני רואה שאדוני רגוע, ומנצלת זאת כדי להיפטר מקבוצת התרגול של רביעי אחר הצהריים וחמישי בבוקר, מהסטודנטיות הפרפקציוסיטיות שרודפות אותי בשעות הקבלה ומחוצה להן. אדוני נראה לא מרוצה. "זהו, כלבה!". אני מתרפקת על רגלו, מנשקת אותה ומייללת, "בבקשה, אדוני, רק עוד אחד". הוא מתרצה ופורקת, אחרונה חביבה, את ההצעה לתיזה.

כמה פשוט וכמה מסובך, כמה ישיר וכמה הפוך-על-הפוך הוא העולם המדומיין-ממשי הזה. מי היה מאמין שזה כל-כך משחרר להשתעבד...

זה מעייף להיות אידיאליסטית.

היא כבר נסקה, והתרסקה, בנתה מגדלים באוויר, ונקברה תחת ההריסות, ולא פעם. מבלי לנסות לדמיין לאן, וספק אם מהיכן, עכשיו היא יוצאת למסע חדש.
קמה לפנות ערב משנתה רוויית הסיוטים, מוחה את הזיעה ונשבעת, זה הפעם האינספור, אמונים לבדידותה. אורזת עט שחור דק ופנקס (כי כשאין ציפרלקס- ישנה מוזה), מטבעות שמרשרשים בכיס, מכבה את האור של חדרה הקטן והמחולל (זה שהוא כל כך 'היא', עד שנדמה שיא הקיעה עצמה על הקירות), ונועלת מאחוריה את הדלת.
והיא לא בוכה, רק בינה לבינה מתייסרת. רואה צורות פסיכודליות בשלל צבעים מטושטשים, נופלת בין הכיסאות וקמה; מקווה שהפעם גופה לא יבגוד בה, כמו שבוגדות בה שנות הכלב של נשמתה.
אם רק היה אפשר, היא הייתה נותנת הכול, רק כדי לחזור לתהום ההיא, לפני ההשפלה והבדידות, לפני הגאות והשפל, כשעוד האמינה בגאולה שלמה, כשהייתה קמה כל בוקר ויכולה הייתה להשבע שהיא שומעת את פעמי המשיח-אישה.

אני חולפת על פניה לפעמים, ברגעים בהם אני שוכחת איפה קבעו את המראה. לא ברור לי איך היא מוצאת את הכוח לצאת שוב ושוב למלחמה חדשה בתחנות הרוח השקופות; איך היא שומרת על השיווי המשקל העדין שמאפשר לה ללכת כל חייה על קצהו של הקצה ורק כמעט ליפול ממנו, גם כשהיא מאבדת אחיזה, במין אקרובאטיקה מוזרה, ראויה לגינוי והערצה. ואיך זה שעוד לא קם הבחור ההוא שיעז לקפוץ אל תוך בריכת הלהבות ולשאת אותה בזרועותיו, אל מחוץ לקרונות רכבת השדים המגוחכת הזאת, שבה היא דוהרת בדבקות שכזו, בדרכה לשומקום...

ומידי פעם בפעם, כשמגיעות השמועות במעומעם, אני נושכת את השפתיים, מודה לאל על כך שאני לא מצליחה להבין אנומליה שכזאת, ומייד שוכחת.