א?ש??ת פ??ת?יו?ת

צעד קדימה, שניים אחורה.
אני רק מייחלת לרגע שנתקדם שניים קדימה, ונחזור רק אחד אחורה.

כמו עוף חול, אני קמה משנת המתים שלי. עפעפיי נדבקו זה לזה, וכשאני מצליחה להפריד ביניהם, אני מסנוורת מהחושך הזה. שולחת יד מגששת לסלולארי שלי ובודקת מה השעה, אבל כמובן שאין לה שום משמעות, הרי אין לי דבר לעשות מחוץ למיטה שחיממתי במסירות נפש. וחוזרת לישון.
מידי פעם משהו גורם לי לבעוט או לבכות מתוך חלום, ולי זה לא חשוב- "עדיף לישון ולחלום סיוטים מלהתעורר ולחיות אותם", אני אומרת לעצמי, וממהרת להתחפר בחזרה תחת השמיכה.
אחרי כמה סטים של שינה מסויטת ומיוזעת, השעון הביולוגי פוקד עליי להתעורר. אני לא מתווכחת,
רק מנסה להרוויח עוד דקה של חסד, מתגלגל בעצלות ומתיישבת בכבדות, תוך כדי שאני בולמת את הפטפוט הפנימי שאומר לי: "מורן, את חולה. חולה! תחזרי לישון, נו...".
כשאני חוזרת לחדר עם חצי כוס מים לרסיטל שלי, אני פתאום מריחה את הצפיפות, את הטחב באוויר.
"אני מכירה את הריח הזה", אני מהרהרת "ריח של זקן חולה". כזה ריח היה בחדר של סבא, כשזה נטה למות.

לפני כמה שנים סבא שלי, עליו השלום, לקה בהתקף לב. בשנתיים הבאות התגלגל בין בתי חולים.
דומה שהמצב שלו ממש השתפר, לפני שהוא הדרדר קטסטרופאלית.
באחרית ימיו, כשהתחילו אשתו וילדיו לראות את המסך מתחיל לרדת על חייו, החזירו אותו הביתה, כדי שימות בסביבה מוכרת. אני זוכרת שבזמנו לא הבנתי מה כ"כ נכון בצעד הזה, זה נראה לי סתם ניסיון לעשות את הדבר שאנשים יגידו עליו שהוא "אנושי" או "אצילי". לדעתי זאת רק סימבוליקה די מזעזעת.
הרי הבית יהיה רדוף רוח, ורוחו של סבא בטח לא שקטה, במיוחד כשפ?טריק כבר לא לידו.

פטריק, אם אתם שואלים, היה הסאנצ'ו-פאנצ'ה של סבא שלי. כלומר, המטפל הרומני שלו.
גבר בן 27, גבוה ומבויש, עם עיניי תכלת חד-גוניות שקופות, כמעט עיניי זכוכית.
גם היה לו מוח חריף כמו שלא היית מצפה ממי שמחליף חיתולים לקשישים. וכשאני אומרת "מוח חריף", אני לא מתכוונת רק לכך שמתחת לעברית המגומגמת שלו, הסתתר לא פחות ממהנדס בניין, אלא גם שהוא הבין כל-כך הרבה יותר ממה שיכול היה לאשר לנו שהוא מבין.
בכל פעם שדיברתי איתו, ההנהונים הכבדים והניצוץ בעיניי הניר שלו גרמו לי להרגיש כמו יונה מהסיפור "יגון" של צ'כוב, שמדבר עם הסוסה שלו, ואין לו ספק שהיא מבינה.
בפעם הראשונה שנפגשנו זה היה בברית של הבן של בת-דוד שלי. פרטריק הביא את סבא לשם על כיסא גלגלים ומעך לו תפוחי אדמה. אבא שלי, שישב בשולחן עם חלק מהמשפחה הענקית שלו, הצביע לי עליו ואמר "בחור טוב הפטריק הזה, תאמיני לי- לב זהב... איך הוא דואג לסבא שלך, תאמיני לי... את יודעת למה הוא בא לארץ עבוד? כי הוא ואשתו לא יכולים להביא ילד, הוא עקר, צריך כסף לטיפולים". אני מאמינה שבאותו רגע חשבתי שזה אחד הסיפורים הכי רומנטיים ששמעתי בחייו: מהנדס בניין רומני חשוך ילדים הולך לעבוד כפועל זר בישראל בשביל להביא ילד לעולם. למרות שזה ניפץ לי את הפנטזיה שהוא ירצה ילדים ממני, זה היה מקסים.
הרשתי לעצמי ללכת לדבר איתו, כי ידעתי שסבא כבר לא מסוגל לשמוע כלום. הוא סיפר לי באנגלית רהוטה שהמשפחה שלי מתייחסת אליו יפה ועוד קצת על החיים שלו ברומניה, על אשתו- שהיא בערך בגילי, ועל כמה הוא רוצה להיות כבר אבא- לא משנה לו למי.
ככה היינו גונבים מידי פעם דקות של שיחה. הוא ידע להקשיב, לקלף בעדינות חומות של הגנה לאגו ולהקרין שלווה תכולה, כזאת של אופטימיסטים נצחיים.

באחד הערבים הא ששאל אותי אם תמיד דומיננית. הבנתי את שאלה כפשוטה, ואמרתי לו שכן. כן, תמיד שלטתי בחיי, כשכולם חיפשו את עצמם, אני הלכתי בדרך המלך להשיג את מה שתיכננתי כבר בגיל 11; כשאחרים מגמגמים, אני שוצפת מילים; כשאני בחדר, איכשהו, מרגישים את זה. "כן, אני מניחה שתמיד".
"אני גבר רציסיבי", הוא אמר, "אני אוהב נשים דומיננטיות".
-"כשהאישה מפרנסת?"
"לא, לא... כשהיא יוזמת, כשהיא שולטת... חזקה, בסקס"
זה היה רגע נדיר, ליקוי חמה ממש. אני זוכרת רק רגע אחד שישתווה לו בגורליות שלו, וזה היה אז, בגיל 11, כשהחלטתי שאהיה אשת חינוך. לא יכולתי לבזבז את המומונטום, נשכתי לו את השפה התחתונה ומעכתי ביד פתוחה את הבליטה במכנסיו. זרקתי אותו על ריצפה, נשמעה חבטה, זו בטח הייתה הגולגולת שלו, שלא עיניינה אותי, כי תוך שניות הייתי מעליו, הלשון שלו ליקקה לי את הדגדגן ואפו היה טחוב בפי הטבעת שלי ואני גערתי מעליו ובו: "lick me, you useless bitch ". שמעתי אותו מחרחר כשגמרתי והפרצתי לו סילון לפה, אבל לו נתתי לו לקום, נעלתי אותו בין ירכיי כמעט שלוש שעות. זה היה הסשן הראשון בחיי, כנראה שסבא שלי, שהיה בשלב הזה נכה וכבד שמיעה, בכל זאת הבין שגדלתי... ארבעה חודשים עשינו את זה, כמעט יום-יום.

קצת לפני שסבא החזיר את נשמתו לבורא, פטריק חזר לרומניה עם מספיק כסף לילד מבחנה. אז החזירו את סבא הביתה וחיכו...
הוא שכב במיטה כמה שבועות עם השמיכה המפוספסת. גם לאחותי הקטנה הייתה אחת כזאת, סבתא קנתה אותה כשהיא נולדה. אחותי קראה לה "שמיכון בפסים". לא יכלה להירדם בלעדיה עד גיל 10. היא צרחה ימים שלמים אחרי שאמא שלי החליטה לעשות לתלות הזו סוף וזרקה אותה.
ראיתי אותו שם, מכווץ כולו, קטן כמו ילד, מקומט ורועד, ריח העיפוש בחדר היא כמעט בלתי נסבל. אף אחד לא העז לפתוח חלון, כי לסבא תמיד היה קר. ואז רק נכנסתי להגיד שלום. כל מילה מעבר, הייתה מיותרת. הוא מת שבוע אחר-כך, משפעת אחת יותר מידי.

בשבעה כולם ניחמו, את עצמם בעיקר: "הוא מת בשיבה טובה", "באושר...", "היה בריא כל החיים שלו" ועוד כהנה וכהנה. סבתא שלי אמרה לי שאומנם יש כאלה שמתו מבוגרים יותר, "אבל סבא שלך הספיק הרבה בחיים שלו: נכדים, ילדים..." ורחל, דודה שלי, הוסיפה לנחם: "לפחות הוא מת בבית..."
ניסיתי לרדת לשורש העניין הזה: אז מה אם הוא מת בבית? ניסיתי ולא הצלחתי.
רק עכשיו, כשהרחתי את ניחוח הזקן החולה בחדר שלי, היה נידמה לי שאני מבינה: לפחות הוא מת בתוך אי של שפיות.
את מתחילה להשתגע כשאת מודעת לכך שאת בעיצומה של נפילה, שלא ברור מתי התחילה ומתי תיפסק, ויודעת שזה רק עניין של זמן עד שתתרסקי או תיעלמי לתוך חור שחור, לעיניהן המשתהות של כולם, ואף אחד או שום דבר לא בולם אותך. כשזו כרוניקה ידועה מראש ובלתי נמנעת. כשכל נורות האזהרה דולקות ומסמנות: מאוחר מידי, ואת מחכה לשמוע סירנות.
אותו דבר ממש ייהפך לשפוי בעינייך אם תשהי בתוך סימולאטור של יציבות. לסבא שלי היה את פטריק, את הבית שלו ואת שמיכון בפסים שיבלמו אותו. הוא מת באי של שפיות.
אולי הוא גם באושר, מי יודע? ומה הוא אושר? אושר זה כשאתה יודע כל מה שאתה צריך לדעת. אני סבורה שהוא ידע לא פחות ממה שהוא רצה, סבא שלי...

כתבו במודעת האבל שלו שסבי היה "איש צדיק-תמים וישר דרך", זה לא היה נכון, סבא שלי היה איש קשה, נמוך וזועף, שתיין ורודף נשים לא קטן. הוא לא חי לגיל מופלג ולא הספיק יותר מידי.
"אבל לפחות...", אני מתנחמת בלב שלם, "לפחות הוא מת באי שפיות", בדיוק כשנפטרתי, תודה לאל, משלי.

מכל שיעור ביא'7 אני יוצאת מודאגת. ולא שאכפת לי מהבדיחות שלהם, מהדיבורים, מזה שאף אחד לא כותב, אני מרשה להם לאכול בשיעור, לצאת ולחזור, מעלימה עין מאיחורים ומעלימה אוזן כשהם, ממש מתחת לאפי הסולד, מדברים עלי. כי ברור לי שזו לא בקשה ריאלית, שנער ישתוק שעה שלמה, או שתעמוד מולו מורה כ"כ צעירה ולא יהיה לו מה להגיד על כך. מה שבאמת חורה לי זו כלכלת האנרגיה ביא'7. ב-יא'7 מתנהגים כאילו אין מחר.

מורים שחושבים שהם פיצחו את יא'7, אומרים שקוראים להם כיתת "אומ"ץ", כי דרוש אומץ להיכנס לשם. או נותנים לי סקירה של שדה הרבה ומציעים לי להיות קשוחה, "רק ככה צריך בכיתות האלה".
הבעיה של יא'7 היא לא תסיסות היתר שלהם, היא, כמובן, רק סימפטום. המגיפה המשתוללת ב-יא'7 ודומותיה היא שאמת אין להם מחר.

כמובן שיש להם מחר, וכנראה מחר מצער, אבל יא'7 מלאה בנערים ונערות שחסרים תפישת זמן. כל-כך חסרי תפישת זמן, שהם בטוחים שהם עדיין ילדי גן, שלא ישפטו אותם לחומרה, שאלוהים עדיין מרחם עליהם. העתיד הקרוב, מפרספקטיבה המסורסת, הקליידסקופית הזו, נראה כל-כך רחוק. עכשיו, אפשר, אולי להבין למה הם פועלים בכזה מרץ נגד האינטרסים של עצמם ואיך זה שכל נסיון להשיט להם יד כרוך כאילו מאליו בקונפליקט.

כל שיעור שלי ביא'7 נפתח בנסיון להנמיך עצמי מספיק כדי להסתכל להם בעיניים, ולומר להם בדיוק את זה. "בעוד מעט מאוד שנים, יוד-אלף שבע, תצאו לחיים ותפגשו את האני הבוגר שלכם. ואז תצטרכו לתת לו דין וחשבון. למשל, להסביר לו למה היה לכם יותר חשוב בגיל 17 לשגע את המורים שלכם, מאשר להוציא תעודת בגרות הכי טובה שאתם יכולים, ולהשתמש בה כדי לרדוף אחרי החלום שלכם. אני יודעת שיש לכם חלומות. תאיר, מה החלום שלך?"
מבוכה בכיתה. "תאיר, מה החלום שלך?".
דממה.
"רואי, מה החלום שלך?"
"-לא יודע".
"אתם בני 17 עכשיו. לא תשארו בני 17 לנצח. אם אני אחפש אתכם עוד 10 שנים, מה תהיו? איפה אני אמצא אתכם, יא'7? נויה, מה את עוד 10 שנים?"
נויה עונה לי בעיניים חסרות ניצוץ: "קוסמטיקאית... נראה לי, קוסמטיקאית".
חייכתי ברפיון חיוך של כישלון. חייכתי כי הבנתי שסירבתי לראות את זה שאין להם חלומות, רק נבואות סבירות ועצובות.

"תחלמו הכי פרוע שאתם יכולים. מה אתם בפנטזיה? אתם לא פחות חכמים מאף כיתה אחרת. אתם יכולים לעשות כל מה שתרצו. כל מה שתרצו. ואל תתנו לאף אחד להגיד לכם שזה לא כל כך פשוט, כי זה כן כל כך פשוט: אתם צריכים להעז לחלום, ולא להוריד את העיניים מהחלום שלכם, ללכת אחריו כל הזמן, לאן שהוא יקח אתכם."
הרבה השראה נסכתי על עצמי, אבל הסתכלתי עליהם טוב וראיתי שהם פשוט לא מאמינים לי. הם לא פשוט מאמינים שהם יכולים הכל, באמת- ילדים לא טיפשים... אני סוקרת את הכיתה בעיניים רואה עיניי עגל פעורות של נשמות טועות, תוהות, מבוהלות, ובמאיות השניה כל הכעס היוקד שלי התחלף בחמלה. כן, השגתי את השקט שרציתי, אבל אף מילה לא עלתה בראשי לזרוק לואקום המשתק הזה.

אור זז במקומו בחוסר נוחות. מאם זה לא היה כ"כ צפוי, הייתי אומרת שהוא בכלל קרן האור שלי בכיתה הזאת, שהוא ההוכחה שאני נותת לעצמי אני מסרבת להודות ביני לביני שנכשלתי עם הכיתה הזאת. הוא בין התלמידים היחידים שיודעים לזהות מטאפורות, ובהתאמה, בין היחידים שמעניין אותי טעות של מי הביאה אותו לכיתה הזו.
הוא אמר בקול חלוש אך מתגבר: "אני רוצה להיות מהנדס", והפנה את העיניים לריצפה.
"מהנדס!", שמחתי, "אור רוצה להיות מהנדס. מה אתה צריך להיות כדי להיות מהנדס?"
"-ללמוד"
"יפה, ללמוד באוניברסיטה או במכללה. ומה צריך בשביל להתקבל ללימודים?"
"-בגרות".
"נכון מאד".

די במקרה אחד כדי לסתור תיאוריה. יוצא דופן אחד הופך תיאוריה לסתם שיטה. יכול להיות שהתקרה של הכיתה הזו, אחרי הכל, לא מצופה בחומר קוטל חלומות. בזכות רגעים כאלה נזכרת למה בחרתי במקצוע המדהים הזה...
"זו שליטה מנטאלית", אמרתי לעצמי, "זה חינוך". אור יודע, אני מניחה, שאעגל לו למעלה את ציון המגן, אבל הוא בטח לא יודע שלו רק הייתי קצת פחות המורה שלו...

הייתי בין מיעוט הילדים שלא אוהבים שוקולד. אפילו לא שוקו. אם כבר מתוק, אז וניל.
כן, אף פעם לא הבנתי מה כל כך מושך באבקת הקקאו המסוכרת הזו שדוחפים לכל דבר.
בתקופות שבין סמסטרים אני כמעט לא שותה קפה, ואם כן זה רק חצי כפית של תמצית וניל.
כשיהיה לי ילד, אקרא לו 'שנף', ולא משנה אם יהיה זה בן או בת.

בארץ לא מעריכים אותו מספיק, את הוניל. משתמשים בתמציות המהולות האלה עם ריכוז זעום של המקל, שלא נדבר על המקלות עצמם, שאותם קונים, כנראה, רק שפים. ולמה זה? התשובה מתחילה ב 12-15 שקלים מקל ויורדת לשורש האופי הישראלי. לישראלי יש טעם בינוני. לשונו לא אנינה, כי הספיקה להישרף מסחוג. לרוב אין הוא מבחין בין וניל אותנטי לגירסה חיוורת שלו. והוא נוהה כסומא אחר ה"שוקו" הזמין, שגם הוא מין פרפרזה מאוד לא משכנעת של שוקולד.

לפני שגיליתי שאני לקטוזית, הייתי אוכלת כל ירח כחול גלידה אמריקאית. בגלידה אמריקאית ברירת המחדל היא שוקו וניל. תמיד כשהתיכוניסט עם הכובע התקרב למכונה, הייתי נזכרת בזה, ויללה פאתטית הייתה בוקעת מגרוני, יללה מתחננת ומתנצלת: "רק וניללללל!".

אני נזכרת בתמונה הזאת עכשיו, ושואלת את עצמי ממתי 'ונילית' נהפך בעיני לתואר גנאי בעיני, וממתי אנשי שוקו זול מנגחים באמצעות זה, כאילו היו צרכני שוקולד שוויצרי משובח...

לפני 20 יום נכנסתי לראשונה ל-יא'7.

במשך דקות ארוכות סרקתי הלוך ושוב את המסדרון. על אף שלט לא היה כתוב "יא'7". מאוחר מידי, הבנתי שיוד-אלף שבע לא נמצאת בקומה השלישית, כמו שאר השכבה שלה, אלא בכיתת רפאים עם אקוסטיקה גרועה בחצר, מאחורי הקיוסק עם הסדוויצ'ים החשודים. וזה לא סתם. יוד-אלף שבע היא מסוג הכיתות שהפסיכה הבית ספרית מנסה להדחיק. או להקיא. אבל יוד אלף שבע לא מתכוונת להיעלם. גם לא להתרכך. היא תישאר, כמו עצם בגרון, כזאת שהיא אפשר להטיס החוצה בשיעול. כזאת שאני אצטרך לבלוע, אם לא חשקה נפשי להיחנק בצורה הכי מגוחכת שאפשר.

יוד אלף שבע היא כיתה שאף אקדמיה לא יכולה להכין אליה. היא קורצה מהחומר שמנו עשויים סיוטים של מורים. בגלל זה לא יכולתי לכעוס, כשבחדר המורים עבר לחש, ולאחריו ניגשו אלי, ביחידים ובקבוצות, הקולגות שלי- וביקשו לאשר את השמועה. בחמלה הם חייכו אליי, כל אחד בתורו, חיוך עקום של ניחום אבלים, כאישרתי שאני מלמדת אותם. אבל גם לא הצטרפתי לאורגיה המנלכולית הזאת: "כן", אמרתי, "לבגרות. אני מכירה כיתות כאלה, הן הכי ספרותיות. אני אלמד אותם לנתח שירה. אני אעשה להם בבליותרפיה. אני...". היה ברור לי שהם חושבים שאני נראית בעצמי כמו ילדה מופרעת, ושאין סיכוי שאני עביר אותם את הבגרות. אחרי דקות בודדות ביוד-אלף שבע, התחלתי להאמין בזה בעצמי.

חדי העין שביניכם ודאי הבחינו שהזדחלתי חזרה לביצה.
זה לא כי התקפלתי.
רק התקפלתי. קצת.
גם פלדת אל-חלד, יכולה להתברר כמתכת רכה.

סעמק

ממש.
חרא צרוף ומרוכז.
איכס. איכס. איכס.

זוהי שירת אחרונת פגשתינו, רבותיי וגבירותיי-
אני פורשת כאקט של רפואה מונעת
לנשמתי.

מאחלת לכם להצליח, איפה שהכישלון שלי היה מפואר.

יש לי בעיה של תוקף פנימי.

אני שומעת את פירפורי הגסיסה של יום ההולדת ה24 שלי. בפעם הבאה שנתכנס, אני והשביעי באוגוסט, זה יהיה כדי לבשר שעברה רבע מאה. בפעם שאחרי זו, אני כבר אהיה בצד האפל של שנות העשרים.

אז הגיע הזמן להיות פחות "נשית" ויותר רזה. דיאטת קולה זירו וסלט יוצאת לדרכה עכשיו.
נקווה שהפעם זה לא יסתיים באנורקסיה גבולית, כי כל הבורדרליניות הזאת שלי באמת, אבל באמת, מתחילה להיות לא-מגניבה...

בתוך כל המרדף הזה:
לסגור את התואר,
למצוא סטאז',
לא להשמין
ואולי, חלילה, לחיות,

טוב שיש יום כזה, שמזכיר לי כמה הספקתי,
כמו שילדים קטנים אומרים: "מה מצאתי ולא ידעתי".