א?ש??ת פ??ת?יו?ת

יש סף גירוי מסוים, שממנו והלאה לא חשוב אם זה עונג או כאב, את פשוט לא יכולה לשאת אותו...

"חריף" הוא לא אחד מארבעת הטעמים, אלא הכאב של שריפה בבלוטות הטעם.

לזיעה ולדמעות יש את אותו טעם.


מי רוצה חלק ב' לסיפור חיי?

אז באתי...

היום, ערב ט' באב הוא גם ה19 ביולי. לפני שלוש שנים בדיוק השתחררתי מצבא ההגנה לישראל.

שנתיים תמימות נדרסה נפשי הרכה תחת המכבש של צה"ל.
שנתיים גילגלתי את האבן הסזיפית במעלה ההר, רק כדי לשוב ולהעלות אותה.
שנתיים ניסתי לבעוט ברגליי החלושות מבפנים, כדי לעשות פחחות קלה למערכת.
שנתיים לא העזתי לחצות כביש באור אדום, כדי לא בייש את חיל החינוך והנוער.
שנתיים צבא ההגנה לישראל לעס אותי. הייתי מרירה, אבל הוא לא השכיל לירוק אותי קודם.

אולי כמו שעם ישראל מזכיר לעצמו את החורבן, אני צריכה להזכיר לעצמי איך ניצלתי ממנו...

לא בחרתי לבוא לעולם
לא בחרתי בשמי הפרטי
לא בחרתי ממש כמו כולם
באבי, אימי, במשפחתי.
(אהוד מנור)
*

בעל כורחי, נזרקתי לאוויר עולם הזה, דרך הכוס הדואב של אמא שלי, באוגוסט 86'.
הייתה לידה קשה. עד היום אמא משתמשת בזה כדי לנקות את עצמה מאשמה. על כל דוות הדעת הניירולוגיות והפסיכיאטריות שלי מצויין בשורה הראשונה: "לידה קשה". פעם מישהי אמרה לי שעם הטראומה של המפגש הראשון שלי עם המציאות, לא פלא שהחיים שלי כ"כ כאוטיים. חבל הטבור נכרך לי סביב הצוואר ולא נשמתי במשך כמה שניות קריטיות. זה, כידוע מספיק בשביל שיווצר פיגור.
אמא מספרת שבחדר היו שבעה רופאים ואחיות (אני כנראה באמת משהו מיוחד). ראשונה הגיחה כתף ימין. כדי לא לאבד זמן ולהעמיק את הפיגור הפוטנציאלי, הרופא הג'ינג'י הצעיר שאמא יכולה להישבע שהוא היה הומוסקסואל (עוד על היחס של אמא להומוסקסואליות- בפרקים הבאים), משך אותי מהכתף, והיה התפרקה. לפלוצותה של אימי, כשהגחתי לא בכיתי. הם הבהילו אותי בהנשמה החוצה, מבלי לדבר עם אמא שלי, שנשארה בחדר לבדה עם חתכים פתוחים. היא בכתה ואמרה לאחיין שלה שבטוח לתינוק יש פיגור- אחרת למה הוא לא בכה? "שמעת פעם על תינוק שלא בוכה?", ולמה לא אמרו לה כלום? ולאן הם רצו?. בן דוד שלי הלך לדבר עם הרופא, שאמר לו שאני בסדר (ואז הם בטח הזדיינו בשירותים), אבל אמא לא האמינה. אחרי שעתיים בא הרופא הג'ינג'י המדובר ובנונשלנטיות תפר בחזרה את אמא שלי. "מה יש לך בבית?", הוא שאל. "בת ובן", ענתה אמא. "אז עכשיו יש לך שתי בנות ובן", אמר הרופא. רק אז, למעשה, נודע לאמא מין היילוד. "כן, זאת בת, והיא בריאה וחייכנית".

כשנרגעו הרוחות, התכנסה המשפה כדי לבחור לי שם. אבא רצה שיקראו לי רעות (הוא תמיד ידע מה טוב לי), אבל אמא סירבה כי זה הזכיר לה את שיר המלחמה "הרעות". אישתו של דוד שלי הציעה "מור", אבל אמא לא אוהבת שמות קצרים. באותו רגע, כך מספרת האגדה, נכנס לחדר ילד (בן) שבגב החולצה שלו היה כתוב "מורן" (זאת הייתה האופנה בשנות ה-80, גם לי ולאחים שלי הייתה כזאת). אמא הרגישה שזה אותו משמיים, וקראה לי מורן. היא כמובן לא חשבה שזה יהפך לשם הכי נפוץ בקהילה הערסי-פרחית, או שאני אגדל להיות אחת מלא פחות מ-5 מורניות בכיתה התיכון...

לקחו אותי הביתה, אבל בשלושת השבועות הבאים לא בכיתי. גם הכתף לא חזרה למקום. אמא הרגישה שמשהו לא בסדר ולא הפסיקה לשאול מה קורה, וניסו להרגיע אותה. האורטופד בבית החולים אמר לאמא שתוך חודש הכתף תחזור למקום, והיא חזרה. אבל משהו לא חזר למקום עד היום...

הקהל זועם ודורש את כספו בחזרה. אפילו קיבלתי עגבניה רקובה אחת בעין.
אמרו לי שהפוסטים האחרונים מאכזבים, שאין בהם עלילה.
עלילה is overestimated, איזשהו צורך פרמיטיבי של בני אדם במסגרת פראבולית עם התחלה, אמצע וסוף. הסיפור מוכ?ר כי הוא יותר מסודר מהחיים והוא תמיד על מישהו אחר. אם אנחנו כבר כאן, אמר קורט קוביין, אז תבדרו אותנו. אין כמו להציץ לתוך חייהם של אחרים, במיוחד אצלינו, עם של עבדים ושל סיפורים הגיוגראפיים גדולים. כפי שרבינוביץ היטיב לנסח: "בדיוק סחורה כזאת נחוצה ליהודים, סחורה מעין זו תזכה לביקוש רב, כמו 'מעשה בבא' או 'אלף לילה ולילה'... רואה אתה? סיפור הוא סחורה... להיהודים צריך רק לבלבל את המוח, ובלבד שיהיה רצף דיבור ובירבור, וטוב מזה: מתח. ככל שיבינו פחות, ישתוממו ויעריצו אותך יותר" (מנדלי מוכר ספרים, "טבעת המופת": 57, 59). אתגר (קרת) סיפר לנו בצחוק מתגלגל על הלחצים שמופעלים עליו מכל פלוני ואלמוני ברחוב לכתוב סיפור. כאילו שחובה על כל מי שיודע לעשות, לתרום את שלו לאסקפיזם הלאומי: סיפור שישתיק לכמה רגעים את ההמון עד שהוא ידרוש חדש, כמו מוצץ לתינוק (כדאי לקרוא את הסיפור הראשון בקובץ החדש שלו, שהוא פארודיה בדיוק על זה).

אני לא מתחברת לסיפורים, יותר לתחושות. אולי כי אני תמיד מנחשת את הפואנטה, אולי כי הדמיון שלי מאוד מוגבל (זאת הסיבה שכל כך קשה לי להמציא שקר הגון) וכנראה פשוט בגלל שאני ילדת אספרגר, וקשה לי להזדהות עם סיפורים שהם לא עליי-עצמי. כדאי להיזהר במה שאנו מייחלים לו, אבל אם העם רוצה סיפור, סיפור הוא יקבל. רק תזכרו שאוכל לספר מגובה הריצפה על חיי וממעוף הינשופה על העולם דרך עיניי- אבל, כתמיד, רק על עצמי...

בתוכי קמה אש לנופים אחרים
של ירוק ריחני, של כחול טובעני...
התקרה מנמיכה, מזכירה: זאת אני,
זאת אני.
(ענבל פרלמוטר)
*

אולי קוראים לזה "דה-ז'וו", לרגע שמוקפא ומופשר לעת מצוא, מקנן ומתפרץ, לפעמים שולח גרורות, לפעמים כונס אותן, אבל תמיד מרחף, מפזר ענן של אב-נורמאליות באוויר.

סינדרום הנערה המופרעת, הפרא-אובדנית מהאשכול הפרפקציוניסטי-דכאוני, בגלגלו המודרני. בעצם, זו רק התפאורה שהשתנתה. עכשיו היא דירת סטודנטים דרומית: ערימות של דפים לא מתויקים מגוללים בפינות שונות של החדר, ספרים שהייתי צריכה להחזיר מזמן, כוסות חצי ריקים של מים וקולה זירו, רוקט-פוקט בצבע תכלת... משחררת לאוויר החדר הנעול אנחות רפות בגרון ניחר, שאריות של זעקות שבר שהתישו את עצמן. בוכה, ומשמיעה לעצמי ברקע שירים שמורים לי להפסיק לבכות, ומוחה לעצמי את דמעותיי ושוב - הבכי חזק ממני, וחוזר חלילה. מגמגמת את עצמי לדעת, ממלמלת ביני לביני קלישאות של נחמה וכובשת את ראשי, ההולך וקורס תחת עצמו בזוג ידיים תומכות- משענת קנה רצוץ. המחשבות לא מרפות ממני ואני מבטלת אותן בהינף יד. וממשיכה לחשוב. מתייסרת בתסריטים שהיו ובכאלה שכבר לא יהיו. ורוצה לצעוק, ורוצה לשתוק.

נשברת. מתקנת את עצמי בצורה רשלנית, ע"י משיכות גסות של נייר דבק צבעוני. מסתובבת אחורה, מושלכת קדימה- ולא רואה את הסוף. מגששת ותוהה האם האור הזה, שאומרים שקיים בקצה של כל מנהרה סטנדרטית is too far away, or maybe I'm just blind...


בחוץ הערב והבוקר מתחלפים ברוטציה של מרוץ-שליחים, אנאלוגיה שקופה למשמרות הייאוש והתקווה שבתוכי. הכול סוגר עליי, דוחק אותי עמוק יותר ל... מי יודע. ואני- נכנעת אילמת, אבל מגינה בגופי על פתח הנשימה האחרון של התקווה, וזו בוחרת להרכין את ראשה עד יעבור זעם.

אני עוצמת את עיניי עד שמתקמטים העפעפיים והכול נצבע שחור, וכשאני פותחת אותן, אני מתבדה: לא, שוב לא הצלחתי להיעלם. כמה פאתטי. הנה אני, אישה בשלה, מלצריות כבר מזמן קוראות לי "גברתי"... כרטיסי "מבוגר" ברכבת דרים בכפיפה אחת עם פנטזיות אינפנטיליות. פנטזיות על ההוא שיעז לקפוץ ללהבות ולהישרף איתי. אבל אף אחד לא מכין אותך לצבעים האמיתיים, המוגבלים, של המציאות. אין כאן שום דבר זוהר, מסביב הכל מט, חצי דהוי. ההרואיות נשארה בלבנון השנייה, גיבור הוא מי שהולך לישון ולא מפחד שנשמה תהיה באפו גם בבוקר, כי הוא מתורגל בקהות חושים. אולי לזה התכוונו כשאמרו לי "כשתגדלי תביני". אבל גדלתי, וסרבתי להבין...

אז אני מקבלת את הדין: הפסדתי במערכה. כך יעשה למי שלא למד לעמעם, להוריד את הרזולציה של החיים. לא עוד תקוות גדולות. לא עוד אגו חשוף. חבלי לידה מחדש תוקפים אותי, ואני יודעת שגם כאב אני לא אמורה להרגיש, אולי רק לנשוך את השפתיים בחמיצות, כשאני חותכת לעצמי את הכנפיים ומתמסרת כולי לבינוניות מרופטת, לשפיות שעושה איתי חסד כל זמן שהיא פה, נופלת לתוך הואקום הזה של האפטיה המרופדת בהריסות חיי.

When I was a child
I caught a fleeting glimpse
Out of the corner of my eye
I turned to look but it was gone
I cannot put my finger on it now
This child is grown
The dream is gone
And I have become
Comfortably Numb
(Pink Floyd )

"התראה שם, ידידי סנצ'ו פאנסה,
לנגד עינינו למעלה משלושים ענקים מפלצתיים,
ובדעתי להילחם בהם ולקפח את חיי"
(דון קיחוטה א' לסרוואנטס, 64)


*
נועם שליט הוא איש מופנם ונעים הליכות,
וזו בדיוק הטרגדיה השניה שלו.
ערפל קרב אופף אותך לפני שאת
נופלת שדודה,
כבת עשרה מטופשת,
אל תוך הירוקת הסמיכה,
החרישית והמיוסרת של עיניו.
מבט אחד (כמה בנאלי)
אל תוך בריכת הבוץ הטובעני הירקרק,
כמו דם של מפלצות,
וזה ברור כזרוח השמש:
אין בעולם שם שיתאים לו יותר.

נועם שליט מדדה בחוסר חן
על הגבול הטנטטיבי
שבין גיבור
לאנטי
גיבור.
הוא מקמץ במילותיו הרהוטות
ומרבה איפוק לא ישראלי
ובגינונים אביריים שקצו מן העולם,
מנסה להילחם בטחנות רוח.

נועם שליט הוא איש בלתי חדיר
אבל הכל מפעפע דרכו ואליו.
הלב נצבט לך
כשהוא מנסה להגביר את קולו האפרוחי
אל מול קומץ האנשים:
"גלעד נחטף במהלך שירותו כחייל
בצבא
ההגנה
לישראל
ולכן צה"ל נושא ב---"
נועם והצנוניות שבו נשנקים.
דווקא כאשר הוא מנסה להיות שליט,
משפריץ ממנו סילון של נועם...

נועם שליט מככב בפנטזיות שלי:
אני כובלת אותו
אחר כבוד
לסאד.
כל הצלפה שלי
ממחישה לו את הכאב של חייו.

צר לי שנשבר לי,
לא שיפחתך או אימך
הולכת ממך...
(מאיר אריאל)

*
זה חייב להיגמר,
כי השיחות מתסכלות,
התובנות לא מקלות
והזמן לא עוזר

זה חייב להיגמר,
כי זה לא נוסק
והאופק מתרחק
ומי שישאר כאן ייחנק

כי זה מאוס,
היטב לעוס
וזה ממשיך להיגרר

כמה פשוט
ולא רהוט:
אי אפשר יותר.
[i][i]