פינת הפנאי - מתחת לחגורה

אומנם לא נתתי לתחושה שתקרין החוצה , אבל מזה תקופה ארוכה שאני חסרת מנוחה. איזה מין אי שקט עצבני. לא הנחתי שישפיע על העבודה או על מערכות היחסים השונות שלי . אבל ,בפירוש הפריע לי .
הרגשה , שלא יודעת בדיוק על מה לשים את האצבע , אבל ...פשוט משהו לא בסדר. בסופו של דבר גם ידעתי גם מה זה? ומה מקור התחושה, ומה גורם לי להרגיש כך.
עצם הידיעה לא תרמה רבות לכך. למרות שידעתי למה מרגישה חרא , לא ידעתי איך לתקן זאת.

אני אדם חזק מאוד, ובעבודה מתפקדת כמו בעבודה, לא נותנת לשום דבר שיפריע לי , אבל כשחזרתי הביתה , תחושת האיכסה אפפה אותי .

ידעתי שאני בסדר , לא אני הגורם ובטח לא הסיבה לתחושת הפיכס. אבל , שוב. זה לא ממש עזר לי .

ניסיתי דרכים שונות לפתור זאת,
להתעלם -- לא עזר.
להתנהג חרא -- גם כן לא .
להתנהג יותר יפה -- גם לא פתר את התחושה שלי .
לשוחח על זה -- סתם הזכיר לי נשכחות , שעדיף שאשכח.
לדבר על דברים אחרים -- בפנים נשארה התחושה הלא טובה .

והיום , כמובן יום עבודה מאומץ , שהתחיל ב-3 לפנות בוקר .וטרם הסתיים. פתאום חשתי שנגמר ,
נעלמה תחושת הקקה . הרגשתי שזהו..,

ועכשיו , מרגישה מעולה, מרגישה טוב.
חזרתי לעצמי .

ובחיים לא אתן לעצמי ליפול שוב , זה שאף אחד לא הרגיש שנפלתי , לא משנה , העיקר שאני הרגשתי זאת. הרגשתי שנפלתי , אבל ממש ממש התמוטטתי .

וזהו, לא יחזור יותר .
היה ונגמר .

כנראה שבאמת הזמן והצפייה מרחוק נותנים את הפרספקטיבה הנכונה .

טוב לי , פשוט טוב לי .

בשעות מאוחרות שכאלה. כשכבר לא לילה אבל עדיין לא בוקר . אני מרשה לעצמי להזכר . ליתר דיוק אני נכנעת לזכרונות. במשך היום עסוקה וטרודה , המחשבות היחידות הן על עבודה, משימות , מטלות ודברים שחייבת לסיים.
ולעיתים רחוקות רחוקות, כשכבר אין כח להתעסק בעבודה , אז נותנת לעצמי להיסחף ולשקוע בזכרונות.
פעם הכל היה שונה, היה נראה אחרת .
האם יחזור אי פעם?
אולי ...

אני אוהבת את שעות הבוקר המוקדמות. השעות בהן השמש מתגנבת לאט , בחוץ עדיין צללים שחורים מזכרת מליל אמש. אלו השעות הטובות ביותר שלי . אני אחרי שינה של לפחות 4 שעות ולכן מלאת מרץ ועשייה.
הראש פתוח קולט ועירני.
אחרי שתיית הנס קפה השני, הראשון היה בבית. כן, אני כבר בעבודה. עוברת על המיילים מאתמול, בודקת מה עשיתי ומה נותר לעשות.
בוחנת את הרשימה שהשארתי אתמול.
יש לי שיטה . בסיום כל יום כותבת מטלות למחר . מארגנת לי את סדר היום. ברגע שיש לי לו"ז מסודר מול העיניים מתפקדת מעולה. והשיטה הזו עובדת מעולה.
אין דבר יותר כייפי מאשר למחוק משימה שבוצעה.
וגם אין דבר מציק יותר מאשר לראות שורה שטרם נמחקה .

אז, יאללה ...שיהיה יום עבודה פורה.

כזה שיהיה כיף לחזור הביתה בסוף יום, עם התחושה שואללה עשינו משהו .

יום טוב לכולם.

לא החזקתי מעמד, רציתי לראות את הבן. החלטתי שמבצעת גיחה לבסיס. מעולם לא ניצלתי קשרים ומעמד , אז הגיע הזמן שאעשה זאת. המטרה מקדשת את האמצעים.
הודעתי שמגיעה. תיזמנתי לשעה בה יהיה פנוי . ו...הגעתי.
היה שווה כל רגע. היה בסיום אימון מפרך.
מצד אחד כאב לי לראותו מיוזע ועייף, כל כך עייף.
ומצד שני , התמלאתי גאווה , לראותו במדים שכל כך הולמים אותו.
כמובן שהבאתי לאפה עסיסית עם שווארמה. בקבוק מים מינרליים.
לאחר שסיימתי את ה"כאילו בדיקה" . ישר אליו.
המתין לי . תפסנו פינה , והתחלנו לבלוס .
יושבים צמודים זה לזה , לועסים ובין ביס לביס מחליפים חוויות.
זהו נגמר, צריך לזוז. הוא להמשך האימונים, ואני לעיסוקי.
נפרדים בחיבוק , וכמובן בנשיקה על המצח.
לפתע..."חיל, אסור לנשק בשטח הבסיס "
הסתובבתי ומולי מממי"ת . והיא בשלה ...צורחת.
מהההההה זה?
מותר לנשק רק אבא ואמא , רשום שעה ביציאה.

והבן בחיוך מאוזן לאוזן.
תכירי זו אמא שלי .

אני ידועה בכושר הארגון המופתי שלי , לפני שמתחילה באיזו שהיא משימה , ראשית מנתחת אותה בפרוטרוט. מרכיבה רשימת מטלות, יעדים , אנשי קשר, ממש שלב אחרי שלב.
עד היום לא איכזבה אותי השיטה הזו.

ועכשיו כשמתחילה שנה חדשה , הגיע הזמן לראות ולהבחין ....מה בפנינו?

הרשימות כבר מוכנות , וכל שנותר הוא לרכזן .

מפחיד, כל כך הרבה מטרות ויעדים הצבתי לעצמי .
לפעמים נדמה לי שאני רצה יותר מהר קדימה, לא מתעכבת לבדוק מה ומי?
כאילו המטרה היא לסמן וי . עוד דבר נעשה והושלם , ועכשיו מתחילים להשלים את הבא.

עד לפני 3 שנים , עוד היה נורמלי , ועכשיו אפילו לי מתחיל להראות כלא שפוי.

סקירה קצרה רק לחודש ינואר :
3 פעמים בשבוע אחה"צ לימודים.
מעבר לכך, 2 השתלמויות , אחת של 140 שעות, והשנייה 80 שעות.
יועצת ל 4 מפעלים.
התחייבתי להכין 6 תוכניות לחברות שונות.
ב-10 לחודש בחינה חשובה .
לקראת סוף החודש עוד 3 בחינות חשובות לא פחות.

עדיף שלא אראה מה צופן לי חודש פברואר.

בשנה הבאה אאיט מעט את הקצב.
זו ההחלטה החשובה ביותר .

הבן נשאר לשבת. באסה אמיתית.
הוא פשוט חסר לי . עצם הנוכחות שלו , הבלגן שמשאיר תמיד . כן, אפילו הבלגן.
הוא תמיד נכנס בריצה , בלקסיקון שלו כנראה לא נמצא המושג הליכה. תמיד בתנועה . הלוך ושוב. מתפרץ הביתה, דוהר במדרגות . נכנס לחדר כושר שועט על ההליכון. מתאגרף מול שק החבטות. מקלחת איטית וממושכת, מחשב וכמובן שיחות אינסופיות בפון, יש לו אולי מליון חברים. , כל זה עד שמגיעה החברה ואז...אפשר לשכוח מקיומם. הם מבצעים גיחות למקלחת, למקרר , ואז שוב נעלמים מעבר לדלת המוגפת.
הוא כל כך מלא רוח חיים, תוסס רענן דינמי ונמרץ, ממש פצצת אנרגיה מתפרצת.
ועם כל זה , היחיד שמצליח לנתק אותי מעבודה זה "הקופיף הקטן". לפעמים מחליט שזהו אמא עבדה מספיק , נוקש בדלת חדר העבודה . נכנס ומודיע בדרמטיות ש: "זהו , עכשיו את איתי , חסל עבודה, העבודה לא תברח ..." ועוד כהנה וכהנה הצהרות , ופשוט יוצאים ל:ריצה , או לנגינה על הפסנתר , או סתם שיחה חברית ליד שולחן האוכל, מנשנשים ומלאטים סודות, יודעת שרק בפני הוא שוטח את כל הסודות הכי כמוסים שלו ,
ולפעמי ם סתם בחדרו, הוא שרוע על המיטה שבקושי מכילה אותו למרות גודלה. בוהים בטלויזיה, אוהבת לסבך את אצבעותי בשיער השופע ,(היום כבר לא כל כך לאחר תספורת המארינס). מתבוננים בטלויזיה , התמונות רצות , אפילו לא מבחינים בתוכן, סתם שתיקה נעימה ואופפת שכזו.

שיט, כמה שהוא חסר לי .
התקשר מספר פעמים, הודיע שהכל בסדר , סיפר שהיה ...וואלה לא מאמינה , בבית כנסת . ואפילו נהנה . טוב , שיהיה.

תיאם שנקפוץ לבקרו , ביקש שנביא את החברה. ו....אחרי רבע שעה נימוסית , נתחפף משם, נשאירם ביחד. ונחזור לאסוף אותה בתום הזמן המוקצב.

יא חתיכת פרעוש.

לא מצאתי משהו לקריאה. משום מה לא התחשק לי לפתוח שום ספר. זה נראה לי סתם, וזה לא מעניין, וזה הכריכה לא נראית לי ,
אז...לקחתי את 10 ממזרות בפעם אולי העשירית , ספר שתמיד כיף לחזור ולקרוא.

הגעתי היום למפעל. מיד כשהגעתי הרגשתי שמשהו קרה . התחמקו מלהביט בי , המתנתי בסבלנות , ידעתי שבסוף יספרו, משתי סיבות , יודעים שאי אפשר להעלים ממני, בסוף אדע , וכשאדע...ולא במישרין, אלא בהחיבא מיד שלישית, אז חבל"ז .
הראשון הגיע אלי , סיפר לי על "כמעט אירוע". מכיוון שלא רוצה להיחשף לא מסגירה פרטים. מה שכן האירוע עשוי היה להתפתח לאסון , ואסון שעלול היה להיגרם גם בנזק אדיר לרכוש ויותר קריטי גם בסכנת נפשות.
מזל שהיו כמה עירניים שהבחינו בעשן מיתמר , ומכיוון שמתורגלים (טופחת לעצמי על השכם). גם השתלטו מיד על "הכמעט אירוע".

נשמתי נשימה ארוכה, למרות שהרגשתי שהכעס מחלחל בי, ומאיים להציף את כולי . המתנתי מעט. זה לא הזמן להפגין את כישורי ההשפטה שלי.

אחרי ארוחת הצהרים , כאשר כבר סיימתי את התחקיר . זימנתי את כל עובדי המשמרת. הם נכנסו משקשקים. דבר ראשון סיפרתי להם את מה שכבר ידעו, ביצעתי ניתוח עובדות. הוסקו מסקנות. רעננתי את הנוהל.

היות ויודעת שאף אחד לא עשה בכוונה, זו היתה שגגה מטופשת שבנס לא הסתיימה באסון. דיברתי בטון רגוע וסמכותי .
נתתי להם להבין את שעלול היה להתרחש. הרגשתי שהבינו, קלטו והפנימו את המסר.

הודיתי לאלו שהצילו את המצב,פיזרתי את החבורה, השארתי את האשמים , ונתתי להם אפשרות לבחור עונש.הרי אי אפשר לצאת בלי כלום, עונש חייב להינתן. האמת שידעתי כי לפי העונש שיבחרו אדע אם המסר נקלט , ואכן הבינו. אם יקלו בעונש אז לא הבינו כלום, ואם יחמירו אז מצטערים ולהבא תהיה הקפדה.

המתנתי בקוצר רוח , אפילו חשבתי לתת ארכה עד הערב.

לא היה צורך בכך, שלושת האשמים הסתודדו בינם לבין עצמם, חזרו אלי עם החלטה , ולשמחתי אפילו החמירו יותר משחשבתי. כלומר המסר נקלט הוטמע והופנם.

קיבלתי , חייכתי ולחצתי את ידם .

כשיצאתי שמעתי : "בואנה היא ממש בסדר, מפלצת ומכשפה אבל הכי הגונה שבעולם".

היה שווה את המאמץ.