קציר החטאים

אני אצלו מיום שני והדבר היחיד שרציתי כשהגעתי זה להריח אותו. למלא את הריאות שלי בניחוח שלו כי הוא היה חסר לי, כמו אוויר לנשימה.

אני קמה איתו בבוקר, מתענגת על הדקות הקטנות של לראות אותו לפני שהוא מתחיל את היום הסוער שלו. יום של טירוף דעים, כמו כל יום אחר בשבוע אבל יש זמן מסויים, שהוא מסיים לעבוד ובדרך הביתה ואז הוא מתקשר. אז רק לראות הפנים שלו, מרגיע את היום שהתחולל אצלי בגוף, ושוב אני מבינה שהוא חסר לי, כמו אוויר לנשימה.

אחרי כל ספאנק מגיע ליטוף, אחרי כל סטירה מגיע חיבוק, אחרי כל סשן הוא עוטף אותי אליו חזק עדי כך שאני רק מאזינה לפעימות ליבו, וגם אז ודווקא אז...אני מבינה שכאשר אני רחוקה ממנו, הוא חסר לי כמו אוויר לנשימה.

אתמול דיברנו עד אחת בערך, אולי יותר מאחור כי כבר לא ספרתי את הזמן. בתוך השיחה עלו השיקולים של ההחלטה שעשינו. שנינו הבנו שבפן המיני אני לא יכולה לתת לו את מה שהוא צריך, ולא בגלל אגו אלא בגלל אלרגיה מפגרת. אתמול הוא עשה לי סשן מדיקל שני, עצר כל פעם כדי לתת לי לנשום ולוודא שאני בסדר. הרגשתי כל מחט חודרת אותי ודרכי, ושוב המוח עף והתודעה הייתה מוצפת ברגש של שלווה. אבל בתוך המעוף הזה הבנתי כמה אני אנוכית. הוא נותן לי הכל, גם בפן המיני ואני לא יכולה לתת לו את מה שהוא צריך אבל אז, אז כבר לא היה לי אוויר לנשימה.

נחנקתי בתוך דמעות של צער כי בפעם הראשונה אחרי כל השנים האלה אני מקבלת מתנה ורק כדי לגלות כמה אני מונעת ממנו. התרסקתי. אבל הוא לא הניח לי ליפול גם כששנינו הבנו מה זה אומר. הוא עטף אותי אליו בחיבוק בזרוע אחת בעוד היד השניה מלטפת את הראש. הוא חיבק אותי אליו עד שנרגעתי ואז ניהלנו שיחה ארוכה. בתוך השיחה הרגשתי את המחנק, יד נעלמת שמוחצת ממני את האוויר וגם אז, כשלא יכולתי לנשום, עצם הידיעה שהוא מולי, מילאה מחדש את הריאות.

אתה האוויר שאני צריכה לנשימה.

לא,אני לא מאוהבת בך בצורה רומנטית אבל בהחלט מאוהבת בך כאדם. כשאני אומרת אחד למיליון,אני מתכוונת לזה, כי מה שנתת לי, העיר בי מחדש להבה שגחליה כבר דעכו.אתה מתעקש איתי על כושר גם למען הבריאות שלי וגם כדי להזכיר לי שאני אישה. אתה מתעקש איתי על איפור למרות שאני לא אוהבת צבעי מלחמה כי אתה רוצה להחצין את מה שאתה רואה בי. אתה מתעקש איתי על בחירת מסלול ללימודי תואר שיהיו פרקטיים לעתיד שיתנו לי לצמוח. אתה לא מוותר לי בשום שלב וזה בן אדם מדהים שכמותך, אחד מהדברים ששולט עושה. נותן לנשלטת להגיע למקום של תובנה ושינוי בשביל עצמה ולמען עצמה קודם כל.

בסופו של יום,כשאני נרדמת ומחבקת אותך או אתה אותי, רק אז אני מבינה שאני באמת צריכה אותך בחיי, כמו אוויר לנשימה.

אז ככה. אני שפחה גוריאנית ואצלנו היחסים פוליאמוריים שגם כוללים ריבוי נשלטות ומכאן באה שאלה. למה בבדסמ זה בסדר שיש ריבוי נשלטות ואף אחד לא קורא לאדם שיש לו שתי נשלטות ומעלה גואל רצון או מנהל כת, אבל ברגע שאומרים גור ישר אנשים מתחרפנים?

כל פעם שאני מעלה את הנושא במיוחד פה,אני מותקפת על ידי אנשים הזויים. בין אם זה שטופת מוח,מנהלת כת, ועד לקללות.

מה הבעיה שלכם? מציק לכם שיש קהילה שבה נשים לא צריכות לחוות אלימות או השפלות כדי להתמסר כי אז זה לא בסדר? הבחורה צריכה להקיז דם כדי שזה יהיה נורמטיבי בעיניכם?

גור זו קהילה שנוצרה בעקבות ספרים שכתב ג'ון נורמן אבל גם בדסמ התחיל מספרים. שלושה מחברים ראשיים, הראשי שכתב את התנ"ך, המרקיז דה סאד והברון וון מאזוך. רק שהמרקיז והברון הם האבות המייסדים של הסאדו והמאזו,לכן אלה נקראים על שמם. אז מה השוני בעצם?

אז מותר לכם קהילה שהתחילה מספרים וזה בסדר ולגיטימי אבל כשיש עוד קהילה שגם התחילה מספרים שלא כוללת את כל זה,זה לא בסדר?

ועכשיו למה שיותר חשוב. ריבוי נשלטות.

אני בעד ריבוי נשלטות מהסיבה הפשוטה. אף חיה בטבע לא נועדה להיות מונוגמית. קחו את כל עולם החי. לדוגמא: האריה יש לו להקת נשלטות. הוא השייח הסעודי והן עושות הכל,כולל לצוד.

אם לא הבנתם לרגע,גם בני אדם הם חיות.

איפה הבעיה? שלשאר החיות אין אגו. אבל לבני אדם יש.

אני נתקלת בלא מעט נשים בקבוצות בדסמ דווקא שרואות בריבוי נשלטות כדבר פסול ואז צצה המפלצת הירוקה,הקנאה.

למה קשה לנשים לפרגן לזה שיש לאדון שלהן נשלטת נוספת?

תבינו שברגע שאתן מתחילות עם הקנאה,כמה שאתן נשלטות,ברגע שיש אופציה למישהי נוספת אתן מתחילות לשלוט מלמטה ואז אתן לא נשלטות אלא שולטות מלמטה.

יש משהו מדהים באחות לקולר,מישהי שאת יכולה לדבר איתה,לבלות איתה כשהאדון לא בבית. או סופי שבוע משותפים למשל,אלה בכלל תענוג.

אני מאוד רוצה אחות לקולר. אני רוצה מישהי קינקית א מונוגמית שתחווה את החוויה הזו ביחד איתי. מישהי שתהיה החברה הכי טובה שלי. מישהי שתשלים אותי מולו. מישהי שאני יכולה לעטוף כשהיא צריכה. 

אז למה זה לא בסדר?

נתקלתי לא פעם בבעיה הזו, של חברי "קהילת" הבדסמ בארץ לקבל את השונה.

אני חיה לפי אורח חיים גוריאני ואני אוהבת את השלווה והפשטות שיש בזה. בלי סאדו ומאזו, בלי סטיות. נטו ממקום נקי של שירותיות. אבל בכל ניסיון שלי לפתוח יותר את הנושא אני מגלה את אותם האנשים שפשוט חשים דחף מטורף להקטין ולגמד את אורח החיים הזה וישר קוראים לזה כת. למה? כי לנו יש הרמוניה גם כשיש ריבוי נשלטות באותו קולר? כי אצלינו האדונים באמת שולטים ולא כל שני וחמישי מחליפים צד? מה הפאקינג בעיה שלכם שאתם חשים צורך לעשות מאורח חיים שונה משהו פסול ורע?

לכמה שולטים פה יש כמה נשלטות? המון וזה בסדר כי זה בשם הבדסמ. כי הן חוטפות ומסושנות וזה בסדר. אבל מישהו מקהילה מקבילה שלא כוללת את זה אוסף נשלטות? גואל רצון? מנהיג כת?

יש אתכם ביותר מטומטמים וצרי מוח?

לא טוב לכם? תשמרו את התגובה המפגרת שלכם לעצמכם כי גם ככה לא שאלתי אותה.

לפני 11 שנים בחרתי למצוא קהילה אחרת יותר מכילה ומעצימה ולא שופטת כי להיות בין אנשים פה גרמה לי להבין כמה כל זה מחליא אותי.  לא ראיתי כמות כזו של שחקנים שלא יהססו לרסק ולשבור מישהי כי חשבו שהם "שולטים" אבל גם זה היה  בסדר. אני ב"קהילה" הבדסמית מ-2004 וראיתי את כל החרא האפשרי. ראיתי צביעות, שקרים, זוהמה, ריסוק נפש, שיימינג מהמקום הכי רע ולפעמים ללא כל סיבה, אלימות במסווה בדסמ, ונראה שכל זה לא הפריע כי עד שזה לא הגיע למצב שמישהי התאבדה, לא אמרתם כלום. לקרוא פוסטים של נשלטות שחובטות מילולית בשולט כי בחר לסיים את הקשר או לקרוא פוסטים של נשלטות שנפגעו כי הופעלה נגדן אלימות לכל דבר או הותקפו מינית...למה? מתי איבדתם צלם אנוש?

אלה ועוד היו הסיבות שלי להתרחק כי הרגשתי שלהיות בין אנשים כאלה שמוגדרים גם חברי "קהילה"- פשוט גרם לי לרצות להקיא את המקום הזה מתוכי. אין אצלינו את כל הרוע הזה, הצביעות, השקרים, האלימות...אין את כל זה. יש בינינו דינמיקה יפה וחיבור וזרימה.

כל פעם שהעלתי את הקהילה הגוריאנית כנושא לשיח מתורבת, היו כאלה שהתחילו ללכלך וניצלו את הבמה כדי להשפיל וללעוג וניסיתי להבין למה. למה זה כל כך קשה לכם לקבל את השונה? ואיך אתם בתור "שולטים" מגיעים למצב כזה של איבוד טוטאלי של שליטה עצמית כשאתם בוחרים להראות את הצד הכי מכוער שלכם כאדם. אז אגלה לכם סוד...אתם לא שולטים אלא בריונים במסיכה. ילדים קטנים עם אגו שברירי שלא יכולים לשלוט בשיט, אבל תהנו מהמסיכה שלכם. היא שלכם נטו.

בכל אופן, עכשיו נזכרתי למה בחרתי להתרחק מה"קהילה" הבדסמית אז. חבל שחזרתי!

דרושות לי שתי נשלטות,רצוי דו מיניות אבל לא בשבילי. שתי נשים שיסכימו להיות אחיות לקולר, לתת לקשר א מונוגמי ומכיל להעצים ולהרים אותן. בלי קנאה,בלי שנאה או כעס, אלא נטו מתוך רצון להתמסר. שתיהן יעברו חינוך קצר באיך הוא רוצה אותן מולו. מי שמעוניינת שתשלח הודעה ואני אענה. אציין שהוא לא בכלוב ואם תקראו את שלושת הפוסטים של הסופש, תבינו שזה לא משחק או הלצה אלא כי באמת בא לי למצוא לו את השתיים שיצרו הרמוניה מולו.

אתה תקרא את הפוסט הזה עם הקפה בבוקר ואני מקווה שאחריו היום יתחיל בחיוך המשגע הזה שיש לך.

אז נכון ששאלתי אם זה בסדר שבזמן שאני איתך אקרא לך אדוני, כי זה מרגיש לי הכי נכון ולו רק בשל כל מה שנתת לי בסופ"ש,ואומנם הסכמת אבל חלק בוגר ממני מודע שמחר בערב נחזור לעולמות השונים שלנו במרחק חוצה חצי מדינה, ומצד שני, הילדה שבי לא רוצה להפסיק לקרוא לך אדוני כשנחזור לציוויליזציה.

הסופ"ש הזה,שיחות העומק אליהן הגענו בשעות הקטנות של הלילה, הסשנים שפורקו לשלושה ימים והמון חיזוק מימך, בדיוק מה שהייתי צריכה. נתת לי לעוף בתוך המרחב המוגן של זרועותיך כי ידעתי שבהתרסקויות שהיו לי בדרך, אתה שם לתפוס אותי ולאסוף אותי חזרה אליך.

בכל פעם שפרצתי בבכי כי כאב קצת יותר ממה שיכולתי להכיל ונכנסתי לאמוק עצמי, הליטוף שלך והעידוד שלך שלפו אותי משם. 

נתת לי מקום להיות השפחה הגוריאנית בלי לקחת אותי כמובן מאליו וזה מילא אותי באנרגיות חדשות. משהו שהיה מאוד חסר לי המון זמן.

איתך חוויתי דברים בפעם הראשונה וגרמת לי לישון פעם ראשונה יותר משלוש שעות בלי כאב, וזה כי הבאת את הגוף שלי לסאב ספייס (שגם קרה פעם ראשונה).

נתת לי מעוף נפשי והתרוממות רוח שלא חוויתי המון זמן וביחד עם זאת,שלוות נפש שהייתי מאוד זקוקה לה כי הבנת שהבכי לא היה רק ממקום שלא יכולתי להכיל כאב אלא מקום יותר עמוק. נתת לי לפרוק את הכל, כדי שאותו הכאב הפנימי שרמס לי את הנשמה סוף סוף יקבל את הפורקן.

לי אולי יש יותר ותק בשנים בקהילה אבל בחרתי להתרחק ולא לבטוח כי נתקלתי בהרבה מתחזים ששליטה זה מהם והלאה, אשר חיפשו צעצוע מיני במסווה של שפחה ואז הכרתי אותך וראיתי מישהו שאומנם יותר צעיר ממני בשנתיים אבל מעיף לי את הראש בכל שיח כי הגענו לרבדים שלא חלמתי להגיע עם מישהו מהקהילה ולו רק כי אתה כמוני, חריג בנוף.

בעוד כמה שעות תתעורר ואקבל חיבוק אחרון עד הפעם הבאה שאהיה מולך פיזית שוב, ועד אז, אמתין בעונג וציפייה לזכות לקרוא לך שוב אדוני לאותם הימים שאבלה במחיצתך.

אתה באמת קסם של בן אדם.

אתה מכיל, קושב,אכפתי, אמפתי, דרוך, מפרגן,מעצים ועוד המון דברים ובאמת,אני אומרת מכל הלב, שהיה לי את העונג והזכות להיות לרגליך. תודה שאיפשרת לי את זה.

נ.ב

אשמח שפעם הבאה תהיה בלי יוז'יק, הוא מכאיב! 

(יוז'יק=קיפוד ברוסית,הכוונה לפלאג אנאלי אובלי מתכתי)

אז ככה. כל השנים שלי בקהילה ואף פעם,אף אחד לא הכניס בי מחט. אבל אף אחד. השולט שאני נמצאת אצלו כרגע שאל אם זה יהיה בסדר שננסה עד חמש מחטים. הסכמתי. סיימנו לשוחח והוא מורה לי לשבת בין רגליו אבל בריחוק מסויים שיתן לו גישה לכתפיים שלי.הוא מלטף ומחבק לפני זה, מרגיע את אלפי הסערות שמתחוללות בגוף, מנשק לי את המצח. אני נרגעת והוא אומר "אני מכניס את המחט הראשונה,מוכנה? - "כן" - "כן מה?" - "כן אדוני". המחט הראשונה נכנסת ואני בטוחה שאני תיכף צועקת לו צהוב אבל אני לא מרגישה את הכאב. הדרך בה החדיר את המחט הייתה כה עדינה שלא חשבתי בחדירתה. הוא לוקח את השניה "מוכנה?" - "כן אדוני" - גם השניה חודרת את בשרי ומתחברת בין שכבות האפידרמוס אל הכתף ואז עולה בי מן צמרמורת נעימה ומדגדגת בין חלציי,מטפסת מעלה במהרה ונותנת ספאנק מנטלי לאונות המוח. המוח מתחיל לעוף. הוא אמר שיעשה לי קרוס,רק ארבע מחטים,שתיים בכל צד. הבנתי שאני יכולה עוד והגענו לחמש בכל ככתף ולא הייתה מאושרת ממני כי זו פעם ראשונה שלי ולא נשברתי. אחרי כעשרים דקות, הגיע השלב של הסרת המחטים ונאמר לי לספור כל אחד מהם "אחד אדוני"- המחט יוצאת הגוף רוטט מהחמימות של אצבעותיו והצריבה שאני חשה כשהמחט נשלפת. "שתיים אדוני"- והגוף נכנס למן מחול עדין-"שלוש אדוני"- וכל מחט משם ברגע שנשלפה, הביאה את הגוף שלי למקום חדש שלא הכרתי קודם. הסאב ספייס המיתולוגי ששמעתי עליו כה רבות. כשסיים, הוא חיבק אותי אליו ואמר "קאמי,אני גאה בך" - חייכתי מכל הלב בתוך כל עירפול החושים שלי,המוח צף כמו עננה מיותמת והגוף מתחיל לבעור. אנחנו אומנם מכירים רק שבוע אבל פשוט התאהבתי בבן אדם שבו ואני סומכת עליו בעיניים עצומות, לכן רציתי שהוא יהיה זה שיעשה בי את מה שביקשתי.אני יודעת שתראה את זה מחר או אפילו עוד מעט, כשאגיע למיטה. תודה לך איש מדהים, אתה פשוט מלך!

קיצר,אני באזור כפר סבא...יש מאזוכיסטיות בסביבה? הידיים שלי מגרדות.

הכרתי אותו במאנץ' דרומי. למראית עין ראשונה, טעיתי במה שקראתי אבל אז ראיתי מי הוא באמת. יצאנו לטיול רגלי ארוך ושיח מענג, שהוביל לקפה אחרי המאנץ' ונמשך בשיחות עומק כל השבוע. דיברנו על סשן ומשום מה, אחרי כל הזמן הזה החלטתי שהגיע הזמן. זר מוחלט שהפך לידיד במהרה והזוי כמה אני בוטחת בו. הגעתי אתמול, הוא אסף אותי מהרכבת ונסענו אליו. סופש ארוך ואמרתי לו שזה לסבול אותי כמעט ארבעה ימים. הוא לקח את הריזיקה בשל העדר רכבות. אחרי שיח ארוך הגענו לסשן. התחלנו בספאנקים ועברנו לקרופ וסלאפר, שם צעקתי צהוב כמה פעמים, עברנו לשעוה ואז קפצתי כמו עיזה כי בואנה, זה כאב....הבנתי כמה אני לא מזוכיסטית ובסוף נשברתי...כמעט שעה ולא החזקתי מעמד אבל הוא לא התרגז, רק ישב לידי כשהוא מלטף ומרגיע אותי בזמן שאני בוכה כי הרגשתי שאני מאכזבת אותו שלא החזקתי יותר זמן מעמד. הוא ליטף וחיבק והרגיע כשהוא מזכיר שיש לנו סוף שבוע לפנינו. אחרי זה כשחזרתי לעצמי הוא הסתכל עליי ואמר שזה האפטר קייר הכי מוזר שהיה לו. צחקתי. אבל היה וייב טוב כי הוא לא ניסה להשכיב אותי אלא פשוט שוחחנו שעות ארוכות על הכל. יותר מאוחר נשלחתי לעשות חוקן...פיזדץ. אנאלי אחרי תקופה ארוכה בלי והוא חרש לי על התחת... פתיחת ים סוף אחורית קיבלתי. אבל היה כייף למרות שקצת כואב ללכת ישר. הגעתי למסקנה שבאמת חסרים שולטים שקשובים לנשלטת ויודעים לקרוא אותה מספיק כדי לדעת מתי לעצור. הוא ידע שהאכזבה הזו שברה אותי אבל הוא גם ידע שהגעתי לגבול שלי ואני ממשיכה ממקום של לרצות אותו. הוא עצר כדי לשמור עליי מעצמי וזה ליידיס, שולט משכמו ומעלה.קיצר,אם בא לכן חוויה מתקנת...מוזמנות. אני נהנית מכל רגע!

זהו,סיימתי את המאמר האחרון בסוציולוגיה. אפשר לנשום. ישבנו עליו אני והשותפה כמה ימים, אפילו עשינו זום לדיון עם אדם נוסף כדי לקבל חוות דעת מאדם שקשור לנושא העיקרי שלנו ולדעתי יצא מאמר בן רחב. אבל היי, זו רק דעתי. המרצה יחליט!

בנעוריי למדתי בפנימייה,באזור בית שמש.מקום מאוד פסטורלי ויפה. אי שם במעלי הרים ומול מנזר המשתקף אל ואדי.יום אחד,אח של המדריך שלי הגיע עם חבר לפנימיה ואני...איבדתי את הלב.מהשניה הראשונה שראיתי את קרני החמה מרקדות על פניו,לבי נמס. זה היה בתקופת הקיץ,הבריכה הייתה פתוחה ואני חיכיתי לתורנות בריכה.האח של המדריך והחבר שלו באו לשחות איתנו. החבר בחור גבוה...אני מגיל 13 באותו גובה,1.81 והבחור היה כ-1.90, שיער שטני ארוך ועיניים מדהימות.שקעתי לא פעם במבטו.כמתבגרת היו לי קוצים בישבן...חוסר יכולת לשבת על התחת יותר מעשר דקות והוא גרם לי לשבת מעל שעה במקום. לא כי ביקש אלא כי ציירתי אותו. כשנתתי לו את הציור הוא אהב אותו מאוד, כי קיבל דיוקן מדויק. באותו יום קיבלתי מתנה חזרה,ציור ממנו שהוא צייר.למה אני כותבת עליו?היום,אחרי 25 שנים,דיברנו ארוכות.סיפרתי לו שהוא היה האהבה הראשונה שלי והציור שהוא צייר לי?חרטתי אותו עם להב על הרגל.הייתי ילדה מפגרת.הוא הגיב די בזעזוע אבל לא נבהל כשגילה שאני חובבת ספאנקים וגברים יותר גבוהים וחזקים שיכולים למסמר  אותי לקיר כשיד אחת מתהדרת על גרוני מעט ומספיק כדי לרסן אותי.הייתה שיחה משגעת שגרמה לי להזכר באותם זמנים.הפשטות ההיא.שם למדתי לאהוב שירי ארץ ישראל.הייתה מן נוסטלגיה מוכרת כשהיינו מתאספים בערבי הקיץ מול המדורה ושרים או כשלמדנו את צעדי הריקוד הורה. שם למדתי לנגן על אוקורדיון אבל לא ניגנתי 22 שנים.שם למדתי להיות בת אדם! והוא?חבל שלא חיפשתי אותו חזק מספיק אז.