לפני 12 שנים. 25 בספטמבר 2011 בשעה 1:01
אצל הרבה מאיתנו תוכל למצוא את הפומביות כגבול. וגם אצלי. רק כרגיל, קצת הפוך.
אני לא אקבל אותך אם לא תזקיר אותו לכבודי בסופר, אם לא תרייר אותי במונית. אני רוצה אותך מוכיח לי תמיד כמה אתה חושק, כמה אני מוכנה. ואני רוצה שתפשק אותי כשכולם לא רואים אותנו. פה מתחת למפה. שתטפטף לידי ואני אוכל להריח אותך.
רק שתדע שאני דווקא חושבת שהעובדה שאחד העובדים שלי התקשר לא אומרת שאתה צריך להפסיק ללקק, אני אענה לו, אתה תמשיך בשלך.
היד שלך שמונחת על כתפי ורוצה לזלוג למטה חופשייה לעשות כרצונה, כרצוני. תחפון אותי בתור בבנק, שכולם יראו שנתתי לך אותי.
ולפעמים, בסלון, כשאני אקרא ואתה לידי אני ארצה פשוט רגילות. ואז אתה תרכון אלי, תשלח את ידי אל בין ירכייך, תצמיד אותה אל האיבר הרפוס ותאמר לי: "גם פה, גם ככה, כשכלום לא קורה, זה עדיין פה בשבילך, את עדיין פה למעני"
