צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ספרית הפנטזיות שלי

לפני 6 שנים. 30 בינואר 2018 בשעה 17:28

כָּתוּב בִּתְהִלִּים: "הַשְׁלֵךְ עַל הַשֵּׁם יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ". וְכָתוּב שָׁם "זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ". וּבְכֵן עַכְשָׁו אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ, אֵלִי, שֶׁתְּכַלְכֵּל אֶת מִלּוֹתַי; וְשֶׁתִּתֵּן לִי אֶת הַיְּכֹלֶת לְבַטֵּא אֶת חֻקֶּיךָ עַל יְדֵי זְמִירוֹת.

מַה נִּפְלָא הַדָּבָר וּמַה גְּדוֹלָה הַנֶּחָמָה שֶׁאִם אֶצְעַק בְּרֹאשׁ חוּצוֹת לֹא יִהְיֶה שׁוֹמֵעַ לִי, אֲבָל בְּלָחְשִׁי בִּבְדִידוּת חַדְרִי אַתָּה שׁוֹמֵעַ לִי; שֶׁאִם הַרְבֵּה דְּבָרִים בְּקֶרֶב הָמוֹן לֹא יִהְיֶה מֵבִין לִי, אֲבָל אַתָּה מְבִינֵנִי בְּטֶרֶם אֶפְצֶה פֶּה. עַל כֵּן אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ.

אֵינֶנִּי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מַתָּנוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, אֵינֶנִּי מְבַקֵּשׁ הוֹן וּבַיִת, לֹא הַצְלָחָה, לֹא כָּבוֹד, לֹא חָכְמַת חַיִּים, כִּי בֶּאֱמֶת לֹא אִכְפַּת לִי לִהְיוֹת עָנִי וְנִדָּח, וּבָזוּי, וְשׁוֹטֶה בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, אַךְ זֹאת אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ, שֶׁתִּתֵּן לִי אֶת הַכֹּחַ לִכְתֹּב בְּאֹפֶן יָפֶה וּפָשׁוּט אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי בָּא לִכְתֹּב עַכְשָׁו. תֵּן לִי אֶת הַיְּכֹלֶת

לְדַבֵּר בָּעֲנָוָה וּבְזַעַם, בִּדְאָגָה וּבְהִתְרַגְּשׁוּת הַלֵּב, בְּגַעְגּוּעִים, בִּדְמָעוֹת, בְּהִתְלַהֲבוּת, בְּחִיּוּךְ, בְּשַׁלְוַת-הָרוּחַ,
שֶׁהֲלֹא לְפָנֶיךָ אֵין שׁוּם סְתִירָה בֵּין הַדְּבָרִים, לְפָנֶיךָ שׁוֹרָה עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאַחְדוּת הַמַּהוּתִית.

תֵּן לִי אֶת הַסְּגֻלָּה לִמְצֹא וּלְהָבִין אֶת הַמְּשָׁלִים הַמּוּבָנִים. תֵּן לִי בְּבַקָּשָׁה אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לִדְלוֹת מִתּוֹךְ הַנִּסָּיוֹן הַחָמְרִי (כַּוָּנָתִי לוֹמַר מִתּוֹךְ הַמִּקְרִים וּמִתּוֹךְ סִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה) אֶת הַמּוּבָן הָרוּחָנִי, מִתּוֹךְ הַסֵּבֶל אֶת הַיֹּפִי, מִתּוֹךְ הַחוֹלֵף כְּחֶזְיוֹן-לַיְלָה אֶת הַפְּרִי הַנִּצְחִי שֶׁל הַנְּשָׁמָה.

אֵלִי, אַתָּה יוֹדֵעַ אוֹתִי. וְאַתָּה לְבַדְּךָ יוֹדֵעַ לְשֵׁם מָה אֲנִי כּוֹתֵב, וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵינֶנִּי מְבַקֵּשׁ עַל הַיָּפֶה, עַל הַפָּשׁוּט, עַל הַנִּלְהָב, לְשֵׁם עַצְמָם (כִּי הֵן שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ חָשׁוּב כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ) אֶלָּא מְבַקֵּשׁ אֲנִי עֲלֵיהֶם לְשֵׁם כָּךְ שֶׁפּוֹעֲלִי, אֲשֶׁר לִבִּי אוֹמֵר לִי כִּי לְשִׁמְךָ הוּא, יִהְיֶה שָׁלֵם, וְשֶׁתְּעוּדָתִי תִּתְמַלֵּא.

וְעַל כֵּן אֲבַקֶּשְׁךָ כִּי תַּעֲשֶׂה כָּךְ שֶׁהָעוֹלָם יִהְיֶה מֻכְשָׁר לִלְמֹד מִתּוֹךְ הַכְּתוּבִים אֶת הַנִּמְשָׁל וְשֶׁהַדָּבָר יִהְיֶה לְעֵזֶר כָּלְשֶׁהוּ אוֹ יָבִיא לִידֵי הִתְעוֹרְרוּת נַפְשִׁית, וְלוּ רַק לִידֵי רֶטֶט אֶחָד בִּלְבַד, זֹאת אוֹמֶרֶת, שֶׁהַדָּבָר יְעוֹרֵר בְּלִבּוֹתֵיהֶם אֶת הַרְגָּשַׁת מְצִיאוּתָם הַבּוֹדֶדֶת בְּתוֹךְ הָאֵינְסוֹפִיּוּת. בְּבוֹאִי עַתָּה לִכְתֹּב סֵפֶר וּלְבַטֵּא בְּמִלִּים אֶת חַיַּי, אֶת הַחַיִּים הַיְּחִידִים וְהַחַד-פַּעֲמִיִּים שֶׁנָּתַתָּ לִי, אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן בִּבְחִינַת וִדּוּי וּבִבְחִינַת קָרְבָּן וּבִבְחִינַת תְּפִלָּה, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לָתֵת אֶת הַמִּבְחָר וְהַטּוֹב שֶׁבִּי וְעִמּוֹ אֶת כֻּלִּי, אֶת כָּל הֱיוֹתִי.

אֲבָל כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהִתְוַדּוֹת אֲנִי צָרִיךְ שֶׁתִּשְׁמַע לִי, וּכְדֵי שֶׁאוּכַל לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ אֲנִי צָרִיךְ שֶׁתִּשְׁעֶה אֵלַי, וּכְדֵי שֶׁאוּכַל לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ אֲנִי צָרִיךְ עֶזְרָתְךָ.

 

לפני 6 שנים. 25 בינואר 2018 בשעה 18:16

כיצד יכול אדם לשנוא ארץ, או לאהוב אותה? אני מכיר אנשים, אני מכיר עיירות, חוות, גבעות ונהרות וסלעים, אני יודעת כיצד נופל אור השמש השוקעת בסתיו על צלעותיה של אדמת חריש מסויימת בגבעות; אבל איזה טעם יש בהצבת גבולות לכל אלה, כדי לתת להם שם ולחדול מאהבתם ברגע שחדל השם להקיף אותם? מהי אהבת אדם לארצו; האם זו שנאתו את אי-ארצו? אם כן, אין היא טובה בעיני. האם זו פשוט אהבה עצמית? זו טובה בעיני, אבל אין להעלותה על נס, או להפוך אותה למקצוע... כשם שאוהב אני את החיים, כן אוהב אני את גבעותיה של נחלת אסטרה, אבל אהבה מעין זו, אין לה גבול של שנאה.

 

*

 

 הלכה לעולמה אחת מהגדולות שבסופרות וסופרי הז'אנר, אורסולה ק' לה-גווין. לה-גווין הייתה בת 88 במותה, ומאחוריה קריירת כתיבה שנמשכה כשישים שנה.

http://www.sf-f.org.il/archives/2162

 

 

לפני 6 שנים. 19 בינואר 2018 בשעה 19:08

הִנֵּה אֶקַּח אֶת מַבַּט עֵינֶיךָ –

עָצְבּוֹ הַשָּׁקֵט, צְחוֹקוֹ הַמֵּאִיר,

הָרֹךְ הַבָּרוּךְ הָרוֹעֵף מִמֶּךָ,

הָרוֹפֵא לְלִבִּי כְּמֶרְחַב הַנִּיר –

הִנֵּה אֶקַּח אֶת מַבַּט עֵינֶיךָ,

הִנֵּה אֶקַּח וְצָרַרְתִּי בַּשִּׁיר...

 

ותודה לעמיחי1

 

נ.ב. וידוי אישי - רחל המשוררת ואני לא מתחברות...אבל שיר זה הוא נפלא. ותודה לעמיחי1 על הבאתו לידיעתי

לפני 6 שנים. 18 בינואר 2018 בשעה 17:53

בְּאֵיזֶה לַהַט בְּנֵי אָדָם
מְדַבְּרִים עַל עֲבָרָם?
חָשַׁבְתִּי –
כְּפִי שֶׁאִמִּי זוֹכֶרֶת
אֶת הַפִּלְפְּלִים שֶׁל פֵז –
אֲנִי נִדּוֹנָה לְהִתְגַּעְגֵּעַ לָעַד
לְהִתְאַבֵּל עָלַי בַּלַּיְלָה
עַל כָּל מָה שֶׁאֵינֶנִּי עוֹד
וּכְמוֹ אַחַת מִן הַמִּתְחַנְּנוֹת –
"הַאֲמֵן לִי שֶׁהָיִיתִי",
אֲנִי מְדַלֶּגֶת בֵּין תְּקוּפָה
לִתְקוּפָה שֶׁאֵינָהּ
וְלִבִּי יוֹצֵא הַחוּצָה כְּמוֹ...
כְּמוֹ אִשָּׁה חִוֶּרֶת
שֶׁבַּעֲלָהּ הַמֵּת שָׁב לְלַיְלָה
זֶה בָּא כְּמוֹ זַעֲזוּעַ
נִמְתַּח כְּמוֹ בְּדִידוּת
כְּמוֹ זֶרֶם הַמַּיִם
הָרִאשׁוֹן בַּמִּקְלַחַת
אֲנִי מַעֲמִידָה פְּנֵי שׁוֹכַחַת
וּמַסְפִּידָה וּמַסְפִּידָה
לְלֹא לֵאוּת

 

 

לפני 6 שנים. 18 בינואר 2018 בשעה 5:01

בַּשָּׁמַיִם רָאִיתִי קֶשֶׁת,
הִיא עָמְדָה מַמָּש מוּל הָרְחוֹב,
וְרָצִיתִי אֵלֶיהָ לָגֶשֶׁת
וְלִרְאוֹת אוֹתָהּ מִקָּרוֹב.

וְהִתְחַלְתִּי לָלֶכֶת, לָלֶכֶת,
וְעָלִיתִי עַל רֹאשׁ גִּבְעָה.
אַךְ כְּכָל שֶׁהִרְחַקְתִּי לֶכֶת
הַקֶּשֶׁת לֹא קָרְבָה:

הִיא עָמְדָה בִּמְרוֹם הָרָקִיעַ
כִּמְצֻיֶּרֶת עַל עֲנָנָה,
אָז יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא אַגִּיעַ
וְשָׁלַחְתִּי אֵלֶיהָ יוֹנָה.

"עוּפִי-עוּפִי, יְפַת-כְּנָפַיִם!
עוּפִי-עוּפִי אֶל הַמָּרוֹם,
אֶל הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם,
וּמִסְרִי לָהּ בִּרְכַּת-שָׁלוֹם!"

בַּשָּׁמַיִם יוֹנָה וָקֶשֶׁת,
בַּשָּׁמַיִם הַדֶּרֶךְ פְּתוּחָה,
וְטִפּוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם
מְבַשְּׂרוֹת שְׁנַת שָׁלוֹם וּבְרָכָה.

 

 

 

 

https://www.youtube.com/watch?time_continue=19&v=MwOtTgpzqIg

 

 

 

 

לפני 6 שנים. 17 בינואר 2018 בשעה 4:22

שרפרף ברבים? שְׁרַפְרַפִּים! (הפ"א השנייה בדגש)
‍‍‍‍ ‍‍
ייתכן כי תיפלו מהשרפרף שעליו אתם יושבים כשתשמעו כי בצורת הרבים התקנית של שרפרף יש דגש ב־פ'.

וכך צריך לומר: שְׁרַפְרַפִּים. כך גם צְהַבְהַבִּים, כְּלַבְלַבִּים והֲפַכְפַּכִּים.
‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍
במילים מלרעיות שתנועתן האחרונה (או היחידה) היא פתח – הפתח נשאר גם בנטייה ויש דגש באות שאחריו.

למשל: גַּב–גַּבּוֹ, אַף–אַפִּים, דַּף–דַּפִּים, רַב–רַבִּים, אֲגַף–אֲגַפִּים.

לכלל זה שייכים גם שמות בעלי שתי הברות דומות: לַבְלַב–לַבְלַבִּים, עַפְעַף–עַפְעַפַּיִם, וכאמור גם שרפרף–שְׁרַפְרַפִּים.
‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍
אל תגידו שהעברית לא יכולה להפתיע לפעמים...

 

 

לפני 6 שנים. 16 בינואר 2018 בשעה 17:46

מה קורה אצלכם קרוב לבית? מי הטיפוסים שמרכיבים את מרקם החיים ברחוב שלכם ומה מתרחש ביניהם? אילו עלילות, קטנות וגדולות, מתגלגלות מתחת למרפסת של השכנים?

כתבו לנו סיפור קצר (עד 1,000 מילה) על סביבת המחיה שלכם, על האוויר שאתם נושמים, האנשים שאתם פוגשים, היומיום שלכם כפי שהוא או כפי שהייתם רוצים שיהיה. ככל שדמיונכם מסוגל ורוצה להפליג.

וגם:
עליכם לכלול בסיפור לפחות שניים מבין שלושת האלמנטים הבאים:
1. ספר (כלשהו. לבחירתכם. קיים או מומצא, ספר כפריט או ציון שם של ספר).
2. חתול.
3. אופניים.

כל סיפור שיישלח עד לנעילת התחרות, ויענה לקריטריונים המבוקשים יכנס לתחרות:

עד 1,000 מילה
מתרחש בשכונה
כולל לפחות שניים מתוך שלושת האלמנטים המבוקשים
הרשמה לאתר "עברית"

* כל משתתף זכאי להגיש סיפור אחד בלבד

מועדי התחרות
פתיחה התחרות ביום ב', 8 בינואר 2018
נעילת התחרות יום ד', 7 בפברואר 2018

אז מה קורה עכשיו?

1. יש למלא את הטופס המופיע מטה, לאשר את התקנון ולשלוח אלינו
2. תוך מספר ימים תקבלו מאיתנו מייל חוזר ובו פרטים למשלוח הסיפור שכתבתם
3. לא לשכוח לשלוח את הסיפור שלכם עד יום ד' ה- 7 בפברואר 2018
4. כחודש לאחר נעילת התחרות, יפורסמו שמות הזוכים באתר "עברית"

הפרסים לזוכים

* מקום ראשון – סוף שבוע בלונדון! וגם 20 ספרים דיגיטליים לקריאה ב"עברית"
* מקום שני – סדנת כתיבה אונליין במתנה, "לכתוב את עצמי" מבית "כיתה קטנה"
וגם 20 ספרים דיגיטליים לקריאה ב"עברית"
* מקום שלישי – 20 ספרים דיגיטליים לקריאה ב"עברית"

* עשרת הסיפורים הטובים ביותר יוצעו להורדה חופשית כספר דיגיטלי שיקודם ב"עברית"

צוות השופטים:
הסופרת דורית רביניאן
הסופרת נעה ידלין
הסופרת מירב הלפרין
הסופרת הגר ינאי
הסופר ליעד שהם
עורך ראשי, ynet - יון פדר
מנכ"ל ומו"ל אחראי, הוצאת ידיעות ספרים –דב איכנולד
הסופר ומבקר הספרות רן בן נון

בהצלחה :)

http://evrit.activetrail.biz/Sipur

 

לפני 6 שנים. 13 בינואר 2018 בשעה 16:38

 אתה, 

אולי גשם אינו יורד, אבל החלונות זוכרים את הסגריר. וקר. אני רואה את גב נושא המכתבים. הוא נכנס אל הבית שממול. תיבת הדואר שלי ריקה כרגיל: מלות הגאולה המעטות ההן העלולות  לפתוח לפני את גבולות הארצות הזרות לא נכתבו עדיין אני עוד פה. עוד לא נסעתי אך אני נפרדתי ממך, אף כי גם אתה פה. אולי אפילו בחדרי. הלוא אפשר לעצום לשעה קלה את העיניים, לשמוע את רעד התנור הבוער ולחשוב שזהו המסע שלי שאני כבר נסעתי. הלוא כך הוא – נסיעה ספרותית גם בה יש הרפתקאות וחוויות.
 
הגיבורה שלי – רות – עלולה לחיות כמוני בזמן התלוי על בלימה. יודעת היא שעליה לנסוע והדרך חסומה בפניה. ולפי שעה הכול נעשה עבר והולך והיא נאחזת בנסיעה ספרותית. רות אינה עלמה סנטימנטלית. היא כותבת מכתבי-אהבה לא כדי לשרפם אחר-כך בתנור. יש לה מטרה ספרותית. מכתבים אינטימיים באמת אי אפשר לפרסם. על כן בחרתי בגיבורה, ששמה אינו שמי ושם אהובה אינו שמך. אם רות דומה לי וזה אשר היא פונה אליו – לך, הרי הם, בכל זאת, לא אני ולא אתה – הם דמויות מדומות כמו הנסיעה.
שם אהובה של רות עמנואל. היא קוראה לו "אֶל" מתוך חיבה ו"עמנולינו" לשם קיצור. או להיפך.
 
היחסים שלהם אינם מסודרים, ראשית מפני שדומים הם לאלו שלנו, שנית מפני שלכתוב על יחסים מסודרים... משעמם.

*

מתוך "מכתבים מנסיעה מדומה" (1937), ספר הפרוזה הראשון של לאה גולדברג.

http://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/collections/PersonalWebs/LeahGoldberg/works/prose/imaginary-trip-letters/Pages/default.aspx

 

לפני 6 שנים. 10 בינואר 2018 בשעה 16:50

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי  – לְכִי לְשָׁלוֹם

וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,

וּמִצְאִי אֶת-הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.

אֲנִי? אַל-תִּתְּנִי לֵב – אֵינֶנִּי גַלְמוּד:

כָּל-עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יִיף בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ

וְכוֹכְבֵי-אֵל לֹא-נִלְאוּ עוֹד מֵרְמֹז לִי –

עוֹד לֹא יָרַדְתִּי מִכָּל-נְכָסַי

וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא-דָלָל.

רְאִי, חָסַרְתִּי אוֹתָךְ – אַךְ עֲדַיִן

לִי נִשְׁאַר רָב: לִי יֵשׁ עוֹד עוֹלָם מָלֵא,

הַיָּפֶה כְּמוֹ שֶׁהוּא בִּירַק אֲבִיבָיו,

בִּזְהַב סוֹף קֵיצָיו וּבְלַבְנוּנִית חֳרָפָיו;

וְלֵב עוֹד לִי – דְּבִיר חָזוֹן, קַן-הַחֲלוֹמוֹת,

וּכְאֵבִי עָצוּר שָׁם, יְגוֹן הַקֹּדֶשׁ,

וּמַלְאָךְ טָהוֹר עִמִּי – דְּמוּת דְּיוּקְנֵךְ,

הַחוֹפֵף עוֹד כְּחֶסֶד אֵל עַל-רֹאשִׁי

וְלוֹחֵשׁ בְּרָכָה, רוֹתֵת וּמִתְאַפֵּק

כְּדִמְעַת אֵם חֲשָׁאִית עַל נֵר שַׁבָּת

בְּדִמְמַת הַקְּדֻשָּׁה הַשַּׁאֲנַנָּה,

וּכְאוֹתוֹ כוֹכָב חָרֵד שָׁם בַּמָּרוֹם,

שֶׁמֵּצִיץ עוֹד עָלַי בְּעַיִן יָפָה

וּמוֹשִׁיט לִי בַחֹשֶךְ שַׁרְבִיט זְהָבוֹ.

 

וַאֲנִי יָדַעְתִּי,

עוֹד יִפְשְׁטוּ עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ כֻּלָּהּ

בִּירִיעַת תְּכֶלְתָּם הַמְשֻׁבֶּצֶת זָהָב

כַּכּוּשִׁיּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת – לֵילֵי קָיִץ,

מְתוּקֵי לֵילוֹת, קוֹדְחִים וּמַחֲרִישִׁים,

מְעֻלְּפֵי שְׁחוֹר וּכְלִילֵי הַכּוֹכָבִים,

כָּל-כּוֹכָב רִמּוֹן זָהָב, רִמּוֹן זָהָב;

וּרְוַת הִרְהוּרֵי חֵטְא וִיגֵעַת חֶמְדָּה

בְּחֵיק הַלַּיְלָה תִּרְבַּץ כָּל-הָאָרֶץ;

וּפִתְאֹם תָּקוּם דְּמָמָה גְדוֹלָה, רַבָּה,

וְרֶטֶט חֵשֶׁק יַחֲלֹף כָּל-הָעוֹלָם,

וְנִנְעֲרוּ כוֹכָבִים שְׁפָעוֹת שְׁפָעוֹת,

וְנִתְּכוּ הֵמָּה וּמְכִתּוֹתָם אָרְצָה

כִּנְפֹל שְׁלַל עֲלֵי זָהָב בַּשַּׁלָּכֶת;

וּקְלוּיֵי תַאֲוָה וַאֲכוּלֵי חֵשֶׁק

אִישׁ אִישׁ בִּרְעָבוֹ וּבִצְמָאוֹ יֵצֵא,

יְגַשֵּׁשׁ קִיר כְּעִוֵּר, יַחְבֹּק אָבֶן,

יִתְחַבֵּט אָרְצָה, יִזְחַל עַל-גְּחוֹנוֹ,

לְלַקֵּט רְסִיס פָּז אֶחָד, פֵּרוּר אֶחָד

מִמָּה שֶׁהִשְׁלִיךְ לוֹ מֵעָל כּוֹכָבוֹ

וְלִמְצֹא מְלֹא כַף אַהֲבָה, קֹרְטוֹב אֹשֶׁר –

בְּשָׁעָה זוֹ אִם-יִתְקְפוּךְ גַּעְגּוּעִים,

וְנוֹהָה וַעֲיֵפָה תֵּתַע עֵינֵךְ

וּתְשׁוֹטֵט חִדְלַת תִּקְוָה בָּעֲרָפֶל,

וְנַפְשֵׁךְ תֵּצֵא לֵאלֹהִים וּלְאֹשֶׁר –

כָּמוֹנִי שְׂאִי עֵינַיִךְ הַשָּׁמַיְמָה

וְלַמְּדִי-נָא מֵהֶם אֶת-לִבֵּךְ שַׁלְוָה:

רְאִי, כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה יֹאבְדוּ

כוֹכָבִים מִדֵּי לַיְלָה לַשָּׁמַיִם –

וְהֵם בְּעָשְׁרָם עוֹמְדִים וּבְשַׁלְוָתָם,

וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם,

וּכְמוֹ לֹא-נִגְרַע כְּלוּם מִכָּל-זְהָבָם.

 

 

לפני 6 שנים. 9 בינואר 2018 בשעה 19:24

יום לפני שמתה מסרטן בגיל 27, פרסמה השבוע הולי בוצ'ר פוסט פרידה שמרגש את העולם. חשוב לקרוא, כדאי לשתף:

זה מוזר להפנים ולקבל את המוות של עצמך בגיל צעיר. זה פשוט אחד מאותם דברים שאנחנו מתעלמים מהם. הימים חולפים ואנחנו פשוט מצפים שהם ימשיכו להגיע; עד שהבלתי צפוי קורה. 
 תמיד דמיינתי את עצמי מזדקנת, עם קמטים ושיער לבן, מוקפת ילדים שתכננתי להביא עם אהבת חיי. אני רוצה את זה כל כך שזה כואב. 
אני בת 277 עכשיו. אני לא רוצה ללכת. אני אוהבת את החיים שלי. אני שמחה. אני חייבת זאת לאהוביי. אבל השליטה היא לא בידיי.
 אנחנו מתייחסים למוות כמו טאבו, משהו שלעולם לא יקרה לאף אחד מאיתנו. אבל זה הקטע בחיים; הם שבירים, יקרים ולא צפויים. כל יום הוא מתנה, לא זכות.

אני פשוט רוצה שתפסיקו לדאוג כל כך בגלל הלחצים הקטנים וחסרי המשמעות שבחיים. נסו לזכור שלכולנו מצפה אותו גורל, אז תעשו את מה שאתם יכולים כדי לגרום לזמן שלכם להיות משמעותי ונהדר, בלי כל הבולשיט שמסביב.

בכל פעם שאתם מתבכיינים על משהו מגוחך פשוט תחשבו על מישהו שבאמת יש לו בעיה. תהיו אסירי תודה על הבעיה הקטנה שלכם. אל תתעכבו עליה ואל תתנו למצב הרוח שלכם להרוס לאחרים את היום.

צאו החוצה ותנשמו נשימה עמוקה. תראו כמה השמיים כחולים וכמה ירוקים העצים; זה כל כך יפהפה. תחשבו איזה מזל יש לכם שאתם יכולים לעשות בדיוק את זה - לנשום.

יכול להיות שנתקעתם בפקק היום, או שלא ישנתם טוב בגלל שהתינוקות היפהפיים שלכם הפריעו לכם לישון, או שהספרית שלכם סיפרה את השיער שלכם קצר מדי. יכול להיות שנשברה לך הציפורן עם המניקור הטרי, החזה שלך קטן מדי, או שיש לך צלוליט על הטוסיק והבטן שלך רופסת. 
 אל תתייחסו לכל הזבל הזה. אני מבטיחה לכם שלא תחשבו על כל הדברים האלה כשיגיע הזמן שלכם ללכת. זה כל כך חסר חשיבות כשמסתכלים על החיים מלמעלה.

אני רואה איך הגוף שלי הולך לי מול העיניים ואין דבר שאני יכולה לעשות לגבי זה. כל מה שאני רוצה עכשיו זה רק עוד יום הולדת או חג עם המשפחה שלי, או רק עוד יום אחד עם בן הזוג שלי והכלב. רק עוד אחד.

אני שומעת אנשים מתלוננים על כמה נורא בעבודה או על כמה זה קשה לעשות ספורט. תהיו אסירי תודה שאתם בכלל מסוגלים לעשות את זה. עבודה והתעמלות עלולים להישמע כמו דברים כאלה טריוויאליים, עד שהגוף שלך לא מאפשר לך לעשות אף אחד מהם.

תשמרו על הגוף שלכם, אפילו אם הוא לא אידיאלי לדעתכם. תזיזו אותו ותזינו אותו באוכל בריא. אל תהיו אובססיביים אליו.

תזכרו שיש עוד היבטים של בריאות טובה חוץ מהגוף הפיזי. תעבדו קשה באותה מידה על להשיג גם אושר מנטלי, רגשי ורוחני. כך תבינו כמה זה חסר חשיבות להיות בעל "גוף הרשתות החברתיות" המושלם, זה שמתארים אותו בטיפשות.

תקטרו פחות, אנשים! ותעזרו אחד לשני יותר.
 תנו, תנו, תנו. אומרים שזה גורם יותר אושר לתת לאחרים מאשר לעשות למען עצמך. זה נכון והלוואי שהייתי עושה את זה יותר כשהייתי בריאה. 
 מאז שחליתי פגשתי אנשים נדיבים ואדיבים להפליא שתמכו בי יותר מכפי שאי פעם אוכל לגמול להם.

הוציאו את כספכם על חוויות. או לכל הפחות, אל תפסידו חוויות בגלל שבזבזתם את כל כספכם על שטויות חומריות.

זה מוזר כשיש כסף לבזבז לקראת הסוף, כשאת גוססת. זה גורם לך להבין כמה טיפשי זה שאנו חושבים ששווה לבזבז כל כך הרבה כסף על בגדים חדשים ו"דברים" בחיים שלנו.

תקני לחברה שלך משהו נחמד במקום עוד שמלה, מוצר קוסמטי או תכשיט לחתונה הבאה. כי: 1. לאף אחד לא אכפת אם את לובשת את אותו הדבר פעמיים. 2. זו הרגשה טובה.

שאלה רטורית: בנות, האם כל השעות שבזבזתן על השיער, האיפור, ההתארגנות לבילוי באמת היו שוות את זה?

תזמינו את יקיריכם לארוחה. קנו להם צמח, מסאז' או נר. כשתעניקו להם את המתנה אמרו להם שאתם אוהבים אותם.

העריכו את הזמן של הזולת. אל תתנו לאנשים לחכות לכם רק בגלל שאתם מסוגלים להגיע בזמן. אם אתם נוהגים לאחר, פשוט תצאו מהבית יותר מוקדם. זכרו שהחברים שלכם רוצים לבלות את זמנם איתכם, ולא לבד, בציפייה שתבואו כבר.

השקיעו מאמץ וצאו לטיול ההוא אל החוף שתמיד רציתם לעשות ולא הספקתם. טבלו את רגליכם במים, חפרו עם הבהונות בחול, הרטיבו את פניכם במי הים. צאו לחיק הטבע.

נסו פשוט ליהנות מרגעים יפים במקום לחוות אותם דרך מסך הטלפון שלכם. החיים לא נועדו לכך שיחיו אותם דרך מסך ולא שיונצחו בתמונה מושלמת. תיהנו מהרגע שלכם, תפסיקו לנסות ולתעד אותו בשביל אחרים.

קומו מדי פעם מוקדם, עם הזריחה. האזינו לציוץ הציפורים. תראו את הגוונים היפהפיים של השמיים כשהשמש עולה.

האזינו למוזיקה, אבל ברצינות. מוזיקה זו תרפיה.

לטפו את הכלב שלכם. זה משהו שכל כך אתגעגע אליו.

דברו עם החברים שלכם ותשאלו לשלומם.

תעבדו כדי לחיות, אל תחיו כדי לעבוד.

תאכלו את העוגה, בלי שום נקיפות מצפון.

אל תתביישו לסרב לדברים שאתם ממש לא רוצים לעשות.

אל תהיו לחוצים לעשות את מה שאנשים אחרים מאמינים שהוא משמעותי לחיים. אם אתם רוצים לחיות חיים בינוניים, ממוצעים, זה בסדר גמור!

אמרו ליקיריכם בכל הזדמנות שאתם אוהבים אותם, ותאהבו אותם בכל לבכם.

זכרו: אם משהו גורם לכם אומללות – בעבודה או באהבה או בכל דבר שלא יהיה - יש לכם את הכוח לעשות שינוי. עשו אותו. אתם לא יודעים כמה זמן נותר לכם, אז אל תבזבזו אותו על להיות אומללים. אני יודעת שאומרים את זה תמיד, אבל זה כל כך נכון.

ועוד בקשה אחת: עשו טובה לי ולאנושות כולה, ותתרמו דם באופן קבוע. זה גם יגרום לכם להרגיש טוב עם עצמכם וגם עשוי להציל חיים. כל תרומת דם עשויה להציל שלושה בני אדם! 
 תרומות הדם שקיבלתי נתנו לי עוד שנה – שנה שלעד אהיה אסירת תודה שזכיתי לחיות בה על האדמה הזו עם בני משפחתי, חבריי והכלב שלי. שנה שבה עברתי כמה מהרגעים היפים בחיי.

Holly Butcher