מילים מילים ועוד מילים

אנחנו קובעים במקום הקבוע, אתה מחכה לי. אני אוהבת להגיע כשאתה כבר מוכן,
אתה הטיפש שלי שכבר ענוד בקולר אדום כששרשרת מברזל משתרכת אחריך לאן שאתה הולך,
חוץ מהקולר אין עליך כלום, כמו כלב מגודל, אתה הולך בחדר והביצים שלך מתנדנדות מצד לצד עם כל צעד שלך.
אתה שומע את צעדי העקבים שלי מזהה אותם ומתחיל לנבוח בהתרגשות, קרקוש המפתח ואני נכנסת אתה ליד הדלת ממושמע אני מלטפת את שיער ראשך ואתה מתחיל לרייר.
אתה מרייר לי על הנעליים ואני נוזפת בך, ואז אני מורידה מבט ונתקלת במבט הכלבי שלך מביט בי מלמטה במבט מתחנן.
אני מסמנת לך ואתה מלקק את נעלי עד שהן מבריקות.
אני מסמנת לך לפסוע אחרי ואתה ממושמע, אך כמה שאתה ממושמע.
אני שוכבת על המיטה כשרגליי משתלשלות לרצפה.
אתה יודע את תפקידך ואתה ניגש לרגלי, אתה חולץ את נעלי נעל אחר נעל ומטפל ברגלי, רגל אחר רגל. אצבע אצבע.
כל אצבע זוכה לטיפולה המסור של לשונך המיומנת.
אני נמסה מטיפולך המסור כלב מתוק שלי.
הייתי רוצה לבנות כלוב גדול ולכלוא אותך בתוכו למען תיהיה רק שלי. פנוי לרצונות שלי, לחשקים שלי, וכשאני רוצה/חושקת אני יודעת שאני רק צריכה לסובב
את המנעול והפינוק האישי שלי מתחיל.
ובתוך ליבי אני מתפללת,,, אלי שלא יגמר לעולם..

המשך......


"זה ילמד אותך להתנהג," הוא החל להצליף על ישבני, גבי, זרועותי וירכי.
"די," כיסיתי את פניי בידיי , "זה כואב," בכיתי.
"לא הרשתי לך לדבר," צעק תוך כדי שהוא ממשיך להצליף על כל פיסת גוף חשופה, הוא נכנס לטראנס ממש.
"למה את לא לומדת לשתוק?" צעק.
"די בבקשה, אני מתחננת מלך שלי, אדון נכבד, כואב לי, בבקשה,". ייבבתי.
הוא המשיך להצליף ואני עצרתי את עצמי מלדבר, מחכה שיפסיק על סף איבוד הכרה.
"יופי," נרגע, "עכשיו את לומדת," הוא השליך את השוט לרצפה מזיע אסף אותי לזררועותיו.
"את יודעת שאת יקרה לי, את יודעת, נכון?" קולו עלה, לא הבנתי את השינויים שלו, נהנתי מחיבוקו החם והדביק, הוא היה חזק, נשענת רועדת על חזהו הרחב, הוא היה חלק ונעים, ידעתי שהחיבוק הוא זמני ולכן נהנתי בו מכל רגע.
"טוב די, חזרי למיטה," פקד. "על ארבע," הוא חזר לעצמו מיד.
"פה גדול" לא ויתר.
פתחתי פה גדול שרירי פי כואבים, מתפללת כבר שזה יגמר, הוא המשיך לפמפם בתוך פי איברו הגדול תופח בתוך פי ונעשה גדול יותר מרגע לרגע.
לאחר דקות ארוכות שארכו כנצח הרגשתי את הרטט המוכר באיברו, הוא התנפח עוד, הוא התנפח למימדים שממש חנקו אותי.
"תקבלי," הכריז והוא השפריץ את הנוזל החם והמלוח לתוך פי.
"לבלוע!" פקד, הוא יודע שאני לא אוהבת לבלוע, ממש לא מסוגלת.
"למדת לבלוע נכון?" איים הוא קרב אלי ידו הגדולה חוסמת את פי ואפי.
הנהנתי בראשי פי גדוש בנוזל החם, הוא שפך כמויות גדולות. כמעט נחנקת מחוסר חמצן בלעתי כמה שיכולתי, שאריות מהפליטה שלו נשפכות מזויות פי, הוא ניגש לשידה בחדר וחזר עם מצלמה.
"לא" נבהלתי "בבקשה לא," הוא חייך ברשעות.
"ואת בטח חושבת שאני אשאל אותך" הוא התקרב קרוב אלי, חפן את פני בידו הימנית ועיקם אותן.
"את שייכת לי, ככל שתחכמי להבין את זה מהר יותר תסבלי פחות, אין לי עיניין שתסבלי, אבל את שלי, את תבואי מתי שאומר, לאן שאומר ותעשי מה שאומר. זה לא נתון להחלטתך ואם אני רוצה לצלם אותך את צריכה לשמוח שיש לי עיניין בך" הוא חייך חיוך ממיס חושף שתי שורות שיניים צחורות, מושלמות כמו כל דבר אחר בו.
"הבנת, נכון?"
"כן" חלוש ומגומגם נפלט מפי.
"על ארבע" הוא נעמד מולי עם המצלמה.
"לא לזוז" הוא צילם אותי על ארבע, גופי מקושט בסימנים כחולים מהצלפות השוט, פני מעוטרות בסימני כפות ידיו הגדולות. עיני אדומות וזולגות דמעות, אפי מנוזל ושאריות של זרע בזויות פי ועל סנטרי מטפטפות וזולגות במורד גרוני לעבר שדיי.
ישבני ואיברי מלאים באביזרים שונים.
"את מצתלמת יופי" הצהיר הרמתי את עיני וראיתי שאיברו הנפול מתעורר שוב ומזדקף מלוא הדרו.
נאנחתי בתסכול, רוצה לצרוח, אלוהים אני רוצה הבייתה.


חשבתם שנגמר?? טעיתם. המשך בוא יבוא......

'יש גם ימים כאלה' היא אמר והלכה.

המשך...

הוא שוב רכן מעל גבי מחטט שוב בקופסה, משהו עבה וגדול נתחב לתוך נשיותי מרחיב אותה.
"לא לזוז" ציווה "משהו יותר גדול יכול לצאת משם," והוא דחף עוד ועוד את האיבר המדומה עמוק לתוכי
הרגשתי אותו בתוך רחמי כמעט.
על ארבע נחדרת מכל פתח אפשרי, לא יודעת מה יהיה צעדו הבא של אדוני.
"נהנית" שאל ואני הנהנתי.
"בואי" הוא אחז את ראשי בשתי ידיו הגדולות חופן אותן.
"פתחי פה גדול לקבל את הזין שלי, חושבת שמגיע לך?" הנדתי בראשי לאות לא.
"אני יודע שלא מגיע לך, אבל אני אדיב היום, פתחי גדול" וכשרק החל פי להפתח לכדי סדק הוא החדיר את איברו הגדול לתוכו פותח אותו יותר.
"יותר גדול ובלי שיניים" פקד והחל להכניס את איברו עמוק יותר ויותר. נלחמת ברפלקס ההקאה התחלתי למצוץ וללקק מדמיינת שזו הגלידה הטעימה בעולם.
"כן תינוקת קטנה שלי, לינוק, לא להפסיק, את רעבה ואת עושה את זה טוב" והוא דחף עמוק הרגשתי את איברו ממלא את גרוני.
עיני דמעו מחנק, מריירת בכמויות לא יכולתי לנשום סימנתי לו בידי.
"לא לזוז" הוא הכניס עוד את איברו, הרגשתי את אשכיו על שפתי, סחרחורת החלה לסוב בראשי,
הנייד שלו צלצל.
"לעזאזל" כעס ויצא מפי איברו רטוב מנוזלי פי, חמצן נכנס סוף סוף לראותי השתעלתי, הוא לא טרח להביט בי.
"כן" נבח לתוך הנייד.
"זה דחוף עכשיו ?" שאל.
"אז כנסי" אישר.
'מה כנסי?' נבהלתי.
"את לא זזה, ברור!!!" שלח לעברי מבט מאיים.
'ברור, בטח שברור' חשבתי לעצמי.
המזכירה שלו אפילו לא טרחה להקיש על הדלת, היא נכנסה לחדר עם מבט מזלזל, פנקס גדול ומשקפיים.
הוא בינתיים טרח ללבוש לגופו בוקסר וטי.
הוא הרכיב את המשקפיים על חוטמו ועיין במסמכים, היא קרבה צעד נוסף לעברי שולחת בי מבט סוקר לא מסתירה חיוך מסופק.
אני על המיטה בעמידת ארבע כשויברטור ענק תקוע באיבר מיני, משהו ממתכת קרה תקוע בישבני כולי נוזלת עיני אדומות.
הרגשתי מושפלת, התפללתי שהאדמה תבלע אותי, רציתי למות.
"קחי" הוא חתם והחזיר לה את הפנקס, היא שלחה בי מבט מקפיא ויצאה.
"למה היא הייתה צריכה לראות אותי כך" יבבתי.
"לא זוכר ששאלתי אותך משהו" והוא סטר לי בחוזקה על פני, טביעת ידו בערה על לחיי.
הוא פשט את בגדיו איברו עדיין זקור ומאיים, מפרקי ידי החלו לכאוב הוזזתי אותם מעט.
"לא לזוז, לא לזוז" הסאשן החל להפוך לסיוט.
"פה גדול" צייתתי ואיברו חמק שוב פנימה לתוך פי.
הוא החל לנוע קדימה ואחורה בתוך פי, מעט לאחור הרבה לפנים, מעט לאחור ועוד הרבה יותר לפנים.
נחנקת לא נחנקת לסרוגין, הוא צבט את פיטמותי עד שבערו, התחלתי לבכות חרש, לפתע עברה בי המחשבה שאיני מכירה אותו ממש עדיין.
"נהנית?" הנהנתי.
"יופי" והוא המשיך במרץ נכנס יותר ויותר, הרגשתי בחילה עולה בי, משכתי את ראשי לאחור אך ידיו היו מהירות יותר והוא אחז בראשי לא נותן לי להוציא את איברו,
הוא החדיר אותו עמוק יותר לגרוני, הקאתי.
"מטומטמת!!! מגעילה!!!" שתי סטירות חזקות לפנים, הרגשתי את פני בוערות.
"מה חשבת לעצמך?" סטירה נוספת, ידיו הלמו בישבני, הוא דחף את המכשירים עמוק יותר לאיבר מיני וישבני פלטתי צעקה וזה כאילו הכעיס אותו יותר.
"מטומטמת, טיפשה," הוא צבט את זרועותי, הוא ניגש לפינת החדר ניגב את עצמו במגבון לח, כשחזר חזר עם שוט דק וארוך.
"זה ילמד אותך להתנהג," והוא החל להצליף על ישבני, זרועותי, ישבני וגבי.



ויש עוד המשך....

'את עולה לרכבת הראשונה, יורדת בהגנה שם אני אוסף אותך, משם נמשיך אלי'. מיד קמתי משכיבה לישיבה, די היה בקול שלו להלך בי פחד, אבל זה בדיוק מה שמשך אותי אליו.
'זה בסדר אני אגיע עם הרכב שלי'
'אם הייתי רוצה שתבואי עם הרכב שלך הייתי מציין זאת טיפשה' קרח ניתז מקולו.
'אבל אני לא יודעת אם יסתדר לי היום', עניתי לתוך הנייד.
שמעתי אותו מחייך ברוע, 'תעשי שיסתדר לך' והוא ניתק.
קפצתי מהמיטה מקלחת של דקותיים, נכנסתי למיני שחורה וחולצה לבנה, נעל גבוהה ומחודדת עקב השיער אסוף לפקעת, בדיוק כמו שהוא אוהב.
עליתי על הרכבת, לא הבנתי למה הוא התעקש על תחבורה ציבורית, אבל כבר למדתי בדרך הכואבת לא לשאול שאלות מיותרות.
ירדתי בהגנה, האוטו הכחול שלו כבר חיכה לי, זה לא היה מתוך התחשבות.
בפעם האחרונה שהמתנתי לו שוחחתי עם מישהו, הוא כעס נורא בלשון המעטה.
'מה לא הבנת במשפט את שלי ורק שלי טיפשה?' סטירה מצלצלת,
'הוא פנה אלי ושאל שאלה, סתם משהו, לא רציני'
'מה לא הבנת?' דחיפה.
'הבנתי' בטח שהבנתי.
'יופי' הוא אסף אותי לחיבוק ארוך,
'תוציאי לשון' הוצאתי והוא שאב אותה לתוך פיו הרגשתי אותה כמעט נעקרת.
עליתי לרכב שלו, הוא היה לבוש בחליפה שחורה חמורת סבר.
'שלום" אלוהים הוא מפחיד, הבטתי בעיני הקרח הכחולות שלו.
'שלום, תורידי מבט טיפשה' אבל אני אוהבת את הכחול שלך מלמלתי בליבי והורדתי מהר את מבטי.
נסיעה קצרה והגענו למשרד שלו, נכנסנו שלובי זרוע, חלפתי על פני הפקידה שלו במבט מתנשא, הרגשתי את הקנאות שלה, חגגתי.
האדון שלי הבחין בכל זה.
בחדר שלו היה שולחן גדול, מספר כסאות עור, בר קפה, זה היה משרד מפואר.
הוא הוביל אותי לדלת צדדית, שם הייתה מיטה גדולה והרבה אביזרים פזורים עליה, הוא בהחלט תיכנן את היום הזה וחיכה לי.
הוא ישב על המיטה.
'בואי'. באתי בטח שבאתי, 'מבט למטה', פקד בכעס 'לעזאזל את לא לומדת' סטירה.
'את חושבת שאני נהנה להכאיב לך? את יודעת שלא' הוא חיבק אותי אליו טומן את פניו בבטני.
'תתפשטי' ציווה, הורדתי את בגדי מבטי מושפל.
'אל תחלצי נעליים' נשארתי איתן.
'על המיטה, על ארבע ולא לזוז, מה שלא יהיה לא לזוז, הבנת?' הנהנתי בראשי הוא היה עירום מולי. הוא התכופף מעלי אברו נוגע בפני, נלחמתי בפיתוי לינוק אותו לפי, אבל ה וא כבר הבהיר לי הייטב שהוא ורק הוא מנהל את העניינים, אני רק עוד חפץ בחדר שלו.
הוא חיטט בקופסה שהייתה על המיטה, תוך שנייה משהו גדול וקר חדר לישבני, פלטתי צעקה ונשכבתי על בטני המומה מהכאב החד, מעולם לא נחדרתי בישבני, הכאב היה עצום.
'נכון שאמרתי לא לזוז?' הצביטה בפיטמה כאבה אף יותר.
'על ארבע, מהר' כואבת ורועדת חזרתי לעמידת ארבע המזרון תחתי לא יציב.
'לעזאזל את מדממת' הוא סטר לישבני.
כשהמתכת הקרה נעוצה בישבני, עיני זולגות דמעות, אפי זולג אף הוא, לא ידעתי שהגרוע מכל עוד לפניי.....


המשך יבוא,, בטח שיבוא.

תלחצו על הלינק, האזנה מטורפת שתיהיה.

ואת זה לא רק אני אומרת.

לשיר הזה אני מאזינה כשאני שוכבת בערסל בחצר שלי,
מעשנת סיגריה שגלגלתי בעצמי (כן זו עם התוספות).
לוגמת משקה קוקוס עם מעט אלכוהול מתוק.
צופה לאופק איפה שהשמיים נוגעים באדמה (אני גרה בסוף
משהו, הכל ריק).
רגל מנדנדת את הערסל והרגל השנייה מתלקקת ע"י אחד מהכלבים שלי.
העיניים נעצמות לחצי, אני כבר מזמן לא פה. אמש מתערבב עם מחרתיים.
אני מחייכת את החיוך הרע שלי, לא רוצה שהשיר יגמר,

תהנווווווווווווו.

הנה חלף לו עוד שבוע.. מבלי שנרגיש אנחנו מתקרבים לסוף העולם!!!
אז מי שלא ינצל את החיים עכשיו, החיים ינצלו אותוו !!
תהנו, תאכלו, תזיינו, תבזבזו, תנצלו, תנוצלו, תתעללו, תשתו,תרקדו,
תתגפפו, תחזרו, תקללו, תצעקו, תתמסטלו,
תעשו כל מה שחשבתם לעשות בשמונים השנים הבאות,
ואם לא יקרה כלום,

חחחחח אז נהנתים 'ביג טיים'.

הישתוקקתי לשייך אלי כלבלבה,
בטלפון היא נשמעה מקסימה, נוטפת חן השתכנעתי.
מקום המיפגש נקבע על ספסל מול הים.
הקדמתי מעט, אני אוהב לשבת מול הים ולהרהר.
לפתע היא הגיעה, עדינה מהלכת בחן של איילה.
היא ידעה שיש לה גוף טוב והיא ידעה להזיז אותו.
היא חפרה בתיק שלה והסתכלה סביב כמו מחפשת משהו.
שלחתי לעברה מבט, אולי לעזור לה ברמז שזה אני.
היא התקרבה לספסל ושאלה "אפשר לשבת"?
"אפשר, בטח שאפשר" היא יפיפיה, עפתי.
היא ישבה והמשיכה לחפש בתיק שלה מתעלמת ממני לחלוטין.
"חיכיתי לך" אמרתי, כועס קצת על הביטחון שלה, מגיעה יושבת לא מברכת לשלום, מי היא חושבת שהיא.
הכלבלבה המשיכה להביט סביב מבטה מחפש.
"תקשיבי" הישרתי אליה מבט והיא הרימה את עיני התכלת,
התבוננתי מהופנט כאילו הים הישתקף בהן, הן היו צלולות בלי גלים.
"אני מחכה לך מעל רבע שעה, את מאחרת, מגיעה ולא מפסיקה לרטון, מה הקטע שלך"?
"אולי תרד ממני," קולה נשמע פעמונים.
"או" פלטה והוציאה את מה שחיפשה. מכשיר הנייד שלה.
היא חייגה ואחרי שנייה נבחה לפון :"היכן לעזאזל אתה חושב שהינך? מאחר נותן לי לחכות? מי אתה חושב שאתה? איפה אתה"? וכשקיבלה תשובה הנהנה כאילו ההוא מעבר לקו רואה אותה.
"חכה שם ואל תזוז כלבלב" היא זרקה את הפון לתיק שלה ובמבט הכי מתנסה שיכלה לגייס הביטה בי ונעלמה משם עם הליכת האיילה שלה, ההליכה מלאת הבטחון והחן, משאירה אותי עם טעם של החמצה מרירה.
שתי דקות מאוחר יותר מתקרבת אלי סופת טורנדו בדמות אישה גדולה, היא לבשה טייצ עור שחור ביום המהביל הזה, שיער שחור עם פסים כתומים, גופיה שכלאה את זרועותיה הגדולות, הן התחננו למעט חופש בגופייה האדוקה מדי, אין לי בעיה עם נשים גדולות, יש לי בעיה עם איך שחלקן אורזות את עצמן.
משהו ניבא לי רעות.
"גיא? גיא המלך"? הסתכלתי על הרוטווילר שישב לידי על הספסל, מבוהל מעט, זו היא.
איפה התיאור העדין שלה?
"לא" פלטתי שקר, "אביב" הסתכלתי בשעוני,"ואני כבר מאחר לאוטובוס שלי, נמלטתי משם בעור שיני.
בפעם הבאה אני חייב לברר את מין חיית המחמד שאני הולך לפגוש, אני אישית מעדיף פינצ'ריות.

הדיבור הוא אנושי אבל השתיקה היא אלוהית.
אל תדבר אם לא התבקשת..

אם זר קוצים כואב, זה מה שאת אוהבת,
אלך אל המדבר ושם אלמד לכאוב....[b]