|
|
|
בינתיים תצרחי..
כמו כלבה.
אני אוהב לשמוע אותך צורחת.
ככה, חזק..
בצעקה שאינה נשמעת.
אני אוהב שאת צועקת
פנימה.
החוצה כולן יודעות
פנימה רק יחידות סגולה.
זה מכה בי בגלי אורגזמה
שוב ושוב
צונאמי של השפרצות גבריות.
למשוך באיטיות את המצבטים
המחוברים לפטמותייך
לראות אותן על סף
תלישה..
אבל אלה כעת רק מילים
כאלה שאני לוחש
ואת מתאמצת להקשיב..
בינתיים תצרחי.
תצרחי כמו כלבה.
הסיבות לא שינו משהו.
מעולם.
לעולם.
חדר אחד שחור, ריח עור וזרע מהולים בבליל בלתי אפשרי.
את מוטלת על השטיח דוממת, דמעות של אושר וכאב דולפות ממך, הפסים הדקים סומנו בקפידה, כזו שאופיינית לדיוק שלי.
את מבקשת עוד.
בקשתך מתקבלת בהינהון קצר.
נותן לך לבחור את השוט.
האופציות כואבות תמיד.
הסיבות עוד יותר.
גופך ימשיך לכאוב עבורי.
נשמתך- עוד יותר.
אני לא אתקן את מה ששבור
אני לא התרופה למצוקתך.
אני רק זה
שאת מניחה בידו
את כאבך.
משפט של בוקר:
"התחת שלי שחור וכחול"
מחייך..
כישורי הציור שלי ידועים.
שבוע טוב למי שמגיע.
קחו זריחה תל אביבית..
ולכו להזדיין.
ברכתי לאהוביי.
ישן וטוב.
אולי התקהיתי עם השנים..
והשיריון התעבה.
קשה לנער אותי.
מטייל בין בלוגים, פוסטי הלל על זין ואדון, שמחר יהפכו לבליל מילות גנאי וכיעור.. אין חדש תחת השמש הכלובית.
ומדי פעם מבליח בלוג, לעיתים זה פוסט בודד, עמוס מילים שבועטות, מטלטלות את הסדר העולמי שנבנה מחדש לאורך שנים.
ושוב נזרק ללילות שאין בהם שעה, למזג האויר נטול החשיבות, לליטוף הציוד והתפילה שלא יכזיב, הקפיצות המגוחכות למראה של זאבים בניסיון לבדוק האם מיוצר רעש כלשהו בתנועה, הידוק הרצועות עד קצה גבול הנשימה, האקדח האחרון שנדחף מאחורי העורף, והיה לגוזל אפילו שם..
"תחנה אחרונה".
וזה העיר אותי.
מתיישב במיטה הריקה ותוהה, האם קמתי בזמן, ידיים ועיניים על אוטומט בוחנות את הבובה התאומה שעליה מוכן הציוד.
ואז התפקחות.
וחיוך.
עוד מישהי שאולי מדברת על משהו אחר, אבל עם המילים הנכונות.
זה עדיף על מישהי שמדברת על הדבר הנכון..
עם כל המילים הלא נכונות.
שבת של נעימים.
ו'זדיינו.
הרבה.
פעם, כשעשו מוסיקה,
עשו גם אהבה.
אמיתית.
מפתיע, גם בדסמ.
אני המון דברים
ובטח לא קוסם.
אין לי כוונה לנסות לקרב אותך
אין לי גם מושג איך..
לא שזה ישנה.
ויום אחד תתעוררי
סימני ידיי עלייך
את תנתרי בבהלה
מהסדינים הצחורים שלך
ותחפשי.
הגעתי בלילה
וישנת..
הטלתי בך קסם
והתפוגגתי לענן הערפילי
השחור.
כעת תורך, כלבה.
תתחילי לרוץ.
הקסם..
סופני.
לאחר כל סשן, אני אוהב את המוסיקה שמורידה את הוולקנו.
כזו שמכניסה את השוטים לאריזתם, מוציאה את הבלאק ג'וני/ בלאק ג'ק, קוביית קרח אחת צפה בנוזל החום, סיגריה שלאט חודרת בתמהיל עם הוויסקי, והמוסיקה הנכונה..
עונג.
כן.
ככה בדיוק.
תירקדי עבורי.
ואת מתה עלי, למרות כל חריקות השיניים ורקיעות הרגל :)
את לא תודי לעולם.
זה בסדר.
אני יודע וזה מספיק.
גם כמות המילים המושקעת בי מספרת זאת בדממה קטנה..
גם אם את כעת מביטה וחורצת את הקירות בציפורנייך ועינייך רושפות אש.
סשן מנטאלי כהלכה.
נהניתי מאד, יותר מתמיד, איני מתקשה להודות בכך..
כשמגיע- מגיע.
אז תרקדי לי.
הוסיפי קובית קרח לכוס, גם לוויסקי שלי, אם כבר הגעת למקרר😎
כלבה טובה.
אני מקבל אורגזמה מוחית מחדות מחשבה.
מעולם לא הסתרתי שאני אנהל איתך את מבחן השלוש דקות המפורסם.
את תדליקי אותי או שפשוט תכבי.
לא מעניין אותי באותן שלוש הדקות מה מידת חזייתך, עומק חור התחת שלך ומאיזה אתר גנבת את התמונות שאת מציגה.
לאחר מכן ואם צלחת את הדקות הללו, נעבור לענינים טכניים.
המשחק המוחי הזה שווה ערך לזיקוקים של הארבעה ביולי, לא המופעים הישראלים של זיקוקי פג תוקף ישראליים..זה עלוב.
ואת יודעת מה?
אנווט אותך בדיוק למקום שתפנימי שאין לך סיכוי לנצח כי ההבנה, כרעם ביום שמש קייצי, תגלה לך שמעולם לא נכנסתי למגרש המשחקים שלך.
את לא תביני זאת בהתחלה, מותק.
את תנסי כל להטוט שבספר שרכשת כשתקעת את עצמך באתר הזה.
זה משעשע.
זה משעשע כי לא טרחת לבדוק מי כתב את הספר.
כשתביני.. זה יהיה מאוחר מדי.
כשתנסי לצאת מהבור הזה, אפילו אושיט לך סולם ויד לעזרה.
גם אז לא תביני.
תמיד תיפלי למקום שהתיחכום שלך הציל אותך ושתל בך אגו מאופס.
ואז יגיעו מילים קשות ומכוערות ממך.
גם זה לא ישנה כי לא אתכופף כדי לנהל שיח נמוך.
ומה נותר בעצם?
מאומה.
אגלה לך סוד, נפיחה קטנה?
את מצטרפת לפנתיאון גדול ועלוב של בעלות תואר "נכשל".
מצד שני יש הרבה "שולטים" נשלטים שיאוננו לך על הרגל.
אם צלחת זאת, את כלבה אמיתית.
לא שלי, אבל עדיין הרווחת את התואר הנכסף.
מבאס להתקל ב-
Confidence Man..
'זדייני.
יצחק היום..מי?!
עוד לילה.
ג'ף הילי.
אין לי שמץ מדוע נזכרתי בך כעת.
אני כבר לא זוכר כמה ישבנים החליפו צבע ועור מצמד הדרקונים שלי.
נראה כאילו חלפו שלושה עידנים מאז.
אני זוכר את העיניים שהיו מחוברות לישבנים האלה, זה תמיד היה החלק היותר חשוב.. המבט של לפני שהיה מלא גאווה ומעט שחצנות ואז כשהניגון הפך מסונאטה לפלוגרים למטאל טראש, הדרקונים ירקו להבות, העור נבקע ורצועות דם בדגימות שונות ביעבע, המבט הפך למופע אימה של כאב.
ואז השקט הגדול.
והחיבוק העוטף.
והדמעות שפרצו.
ואת.
תמיד היתה "את".
את שספגה אותי, שהכילה את הכאב שלי, שכרעה צמודה לבירכיי.
שהיתה.
הדרקונים רעבים.
גם אני.
ג'ף הילי..
אתה כבר מזמן בעולם של טוב.
יא בן זונה מוכשר.
צדקת.
"את" צריכה להיות 20 בסקאלה של 10.
"את" צריכה להיות מספר קטן ואכזרי.
"את" צריכה.
גם "אני".
כל המסביב הוא השחתת זמן.
מצונן עד התחת.
מנגב.
ומחייך..
העולם בבת אחת מקבל פרצוף אחר, אנשים נחשפים במערומיהם, חלק לטוב, חלק לרע.
ואולי אין בזה רע.
האמת טובה מכל שקר לבן, אדום, סגול או שחור.
שליטה עוסקת באמת ביכולת שלך לתת ו/או לקבל.
מהמקום הזה אפשר רק לצמוח.
להתפתח.
או..
לרקוע ברגליים כמו ילדה בת 10 עם שתי קוקיות שמגלה שבינה ובין הסוכריה יש חומה גבוהה שפעם היתה שקופה ולאט לאט מאפירה ומתכהה.
לנחשים שלי יש את התכונה הזו.
לפני נשל הם מתאפרים (לשון אפור) ואז מגיע שלב הנשל.
והם מתחדשים.
בוהקים.
עושים את סיבוב הדאווין..
"תראה בוס, אני מבריק".
אנשים שמתאפרים הולכים ומשחירים. זו דרך אל חזור, הם לעולם לא יוכלו לשוב לנצוץ.
ובימים האחרונים אני מגלה אפורים מסביב, זה לא מדבק..בדיוק כמו שפעת.
תתרחק וזה לא יצמד לתוכך.
אז מוחה את הטיפטוף המעצבן מהאף, מחייך לעולם שנותן לי פרופורציות, שיעורים שגם דרקון עתיק מחבק באהבה.
ועוד מעט ארגיש יותר טוב.
ועוד מעט אפתח אותך כמו קופסת שימורים שטמנה בתוכה זמן רב מדי אש.
אפשק אותך, אחייך מהמבוכה שלך כשאטרח להלל את חור התחת שלך שיפעם, נסגר ונפתח ללא שליטה.
הפרצוף שלך יאדים.
עוד דברים יאדימו.
יסגילו.
הצחוק הנמוך שלי יספר לך שהסאדיסט מתעורר, רעב.
את תמותי מבושה כשתגמרי שוב ושוב כזונה ללא תחתית, תקברי את ראשך כדי שלא אראה את דמעות הכעס העצמי כשהגמירות מזיון התחת שלך יטמטמו את מהות הליידי שאת.
יאפ..
ככה אני רוצה.
שחררי את החיה הכלואה שבך, כלבה.
ואם אגרוף בתחת יעזור..
יש לי אחד בגודל של גיהנום.
