הטכניקה הנפוצה ביותר לכתיבה היא קודם כל לכתוב את כל מה שעולה, מה שיוצא. 7-10 דקות של זיוני מוח בלתי פוסקים, זרם תודעה מתפרץ ששוטף רגע את כל פנים הראש. בסיום, יש להשליך הכל לפח, לפתוח את הפרק האחרון שעבדת עליו, ולהמשיך מאיפה שהפסקת.
קיבלתי כמה הודעות מחממות לב על חסרוני. זה מחמם לב בעיקר מכיוון שרוב מה שאני כותבת פה כבר לא כ״כ מחמם כוס, מה שאומר שזו או דאגה כנה לשלומי או פשוט אהדה לחומר הכתוב. אבל החומר הכתוב פה הוא לא באמת החומר הכתוב, כפי שמציינת הכותרת… החומר הכתוב פה הוא טיוטות. דפי בוקר. הדברים שבדרך-כלל אני משליכה לפני שאני פותחת את התיקייה המאיימת בתבל ובוהה בסמן מהבהב לי באמצע הפרק (או גרוע מכך - בהתחלה).
לצורך שמירה על שפיות אני משתדלת לחיות בהווה, אבל הכתיבה דורשת ממני לבקר בעבר. היא דורשת ממני להרים את הראש של כל מיני מפלצות שכבר קטלתי ולהסתכל להן בעיניים מחדש. המוות לא הפך אותן מפחידות פחות, הרי גופות מרקיבות זה מלחיץ בהרבה ממפלצות חיות. לא, המוות רק הפך אותן בראשי לצד השני, נתן לי מנוחה זמנית. אבל לאחרונה, החלטתי החלטה אידיוטית לכתוב את כל כולי, והיא לא מאפשרת לי לברוח מהן ומעצמי.
יש רק כמה דקות במלאכת הכתיבה, שמשחררות אותי לפני הצלילה. כמה רגעים של מחשבה אקראית, רנדומלית. של בוקר גשום וקפה שחור וגור שנרדם אחרי טיול. יש לי רק כמה דקות משחררות.
לפני 6 חודשים. יום שני, 20 באוקטובר 2025 בשעה 23:54
הרוקי מורקמי הולך לישון בתשע בערב ומתעורר בארבע בבוקר. מעבר לכך ולמגוון ספריו הסוטים איני יודעת עליו דבר, אבל השילוב ביניהם גרם לי להבין שאם אני רוצה לעסוק בכתיבה של מה שלא-נורמלי, אולי אין טעם לנסות לדחוף את עצמי בכוח לתוך התבנית שהיא שעות-נורמליות.
מעולם לא הייתי חזקה בשינה, אבל בשנתיים האחרונות, קלירלי, היא הפכה ליצור החמקמק ביותר בטבע. תחילה נאבקתי בזה, תוך אינספור איסורים מתישים: בלי שנ״צים, בלי קפה אחרי 15:00, בלי מסכים אחרי 20:00, בלי חיים בלי חלום בלי תקווה. הוספתי על זה סמים, כדורים, מדיטציה משמימה ושלל ניסויים.
לאחרונה ויתרתי.
אני הולכת לישון מתי שהגוף עייף, ומתעוררת מתי שהסחת-הדעת קוראת. איכשהו יצא שהתקבעתי על השעות של אותו סופר יפני מטורף. אולי זה אומר שאני מתקרבת ללהיות סופרת אמיתית. אולי זה אומר שאני פוסט טראומטית בלי סיכוי לחיים נורמלים. בכל מקרה, בארבע בבוקר כבר התקלפתי מהמיטה וקמתי למצוא את שרון רדומה ליד הספר ״נערה עם קעקוע דרקון״ על הספה. איך אני אוהבת שהיא קוראת את הקריאה-החוזרת שלי אחריי.
לקחתי אותה לחדר שינה וחיבקתי אותה כמו הכפית הקטנה ואמרתי לה איזה 10 פעמים שהיא אהובה וביררתי שהיא עונה שהיא מבינה, ואז לקחתי את עצמי והלכתי לספה ושתיתי סודה ועישנתי ג׳וינט וצפיתי בסדרה Forever באמזון פריים וחשבתי מחשבות. לקראת שש נהייתי רעבה אז הוצאתי מהמקרר כריך-טוסט ששרון הכינה לי אתמול בערב כדי שבבוקר תהיה לי ארוחת בוקר מפנקת הרבה לפני שהיא מתעוררת והנחתי אותו ב-air fryer (תנסו זה מושלם). ליד הטוסט במקרר הונח כריך נוסף שהיא הכינה לי למכללה, והוא גרם לי לחשוב שוב את אותה המחשבה: אני האישה הכי ברת מזל בעולם.
נראה שזה לא מה שמשתקף בבלוג, הפידבקים מספרים שאני מצטיירת פה קצת אבודה ואומללה. כן, היו לי חיים לא פשוטים והם הגיעו עם מחשבות לא פשוטות והרבה תסמינים מוזרים. אמא שלי מטורללת והמשפחה שלי בכללי די על הפנים. אבל אלוהים אדירים, איזה עושר של אהבה יש לי בחיים. וזאת לא רק שרון. אני חושבת שמאז הטריפ-פטרייה שלי הדברים לאט-לאט נפתחים, ואני מבחינה בעוד ועוד א.נשים (או חיות, כשחושבים על זה), שפשוט נמשכים אליי באופן טבעי. אוהבים אותי, ככה, בלי שעשיתי כלום, עם כל הטירוף והסרטים.
לפני 6 חודשים. יום שבת, 18 באוקטובר 2025 בשעה 1:53
זוג הזאבים שלי יודע שכתבתי עליו טיוטה. איזה מוזר להתייחס לשני אנשים כמקשה אחת, אבל זה המצב שלהם, לפחות אצלי, הם מגיעים תמיד ביחד. וזה נהדר. הבעיה היא, שהכרתי אותם פה, כי כתבתי מספיק מלוכלך לטעמם, ועכשיו - כשהם בתמונה - ברור שאני כותבת גם עליהם. ישירות לדף הטיוטה.
אתמול אמא-זאבה הסבירה לי שאף אחד ממכריי המיניים לא יוצא טוב אצלי בבלוג, וגרמה לי לחשוב הרבה על התפיסה שלי של מין ואינטימיות. המחשבות האלה נקטעו בשבילם לפרקים, אבל בבוקר קיבלתי דרישה תובענית: ״אני מוכנה לפרסום הטיוטה״. ורק עכשיו דיברנו על זה שזוגות הם לא תובעניים, הא?
האמת היא, שאני לא מתכוונת להוציא אף אחד רע. אבל המוח שלי, הוא לא מוח שבשגרה. הוא רואה דברים אפלים, רעים, הוא מתנתק והולך למקומות אחרים, הוא סרקסטי ולועג לכל היצורים הקיימים, והוא נשפך פה לעתים, חסר מעצורים.
אין שום דבר שאני יכולה לכתוב פה, שיפגוש את הציפיות שלה, אז למה מראש להיכנס למקומות מאכזבים?
-
פעם היה לי ידיד בשם אורן, וכשהוא ואני ניסינו להזדיין לאיזו דקה אמרתי לו שאני לא אפסיק לכתוב, גם אם זה רע וגם אם זה עליו. זה היה רע וזה היה עליו ועדיין לא הצלחתי לעמוד במילה שלי, עדיין לא כתבתי בדיוק מה קרה, באמת מה היה, מה הרגשתי, מה כעסתי, ולמה בעצם זרקתי אותו מכל המדרגות.
כדי לאסוף את עצמך ואת כל מי שהיית לכדי ספר, תסריט או אפילו טור אישי - עלייך קודם כל לאתר במפה איפה קברת את האוצרות הכי כואבים, ואז לחפור החוצה את כל העפר ששפכת מעליהם, לפתוח את הבור לרווחה, להביט בגופה המרקיבה הזו מחזירה לך מבט, ולדעת - שכשהשארת אותה שם, פעם, היא הייתה במצב הרבה יותר טוב.
אכן, כל המחקרים מראים שכדי לא ליפול לפוסט-טראומה עמוקה ומעיקה, חשוב לקום על הרגליים ולצאת שוב מהבית לעולם החיצון ומכה-הטראומות, במקום להסתגר ולנגן בראשך שוב ושוב את כל הדברים האיומים שקרו. ואכן, אני התעלמתי מכל המחקרים. לא במופגן, דבר ראשון כי לא ידעתי, ודבר שני כי כשמאגר הטראומות שלי רק התחיל להתמלא עדיין לא היה לי אפילו אוצר מילים מפותח דיו כדי לדעת מהו מחקר. שלא לדבר על לדעת מהי טראומה.
ואולי זו הסיבה שרוב הפעמים שאני משוטטת אחר העבר שלי אני מוצאת את עצמי חופרת בור אחר לגמרי, מהסוג שאני יכולה להיקבר בו, אפילו אם רק לשעה שעתיים, ולהיעלם. להיות רגע משהו אחר, מישהי אחרת, לייצר הסחת דעת עוצמתית דיה כדי שהמוח שלי יתרוקן לחלוטין, ואפילו בלי אף כדור כתום שיטשטש אותו.
כי בניגוד לדעה הרווחת של הפסיכיאטרים שמנסים לתקן אותי כבר 26 שנים, כאן כולם יודעים שהדרך הכי יעילה להשתיק כאב מסוג אחד היא להחליף אותו בכאב מסוג אחר. בפנטזיה זה עובד לי, לרגע, ואז אני מביטה לעולם האמיתי בפרצוף וחושבת על הזוועה שהיא לערוך דרינק הכרות בלחות הבלתי נסבלת של תל-אביב לפני שאגלה שגם הוא לא יודע מה הוא עושה.
כשהדברים ממש מחמירים, כששאכט או שמן קנאביס לא עושים את שלהם, כשהסכר מתפרץ ואני עולה על גדותיי, וכשאין לי שום מקום אחר לנתב את כל הזרם הזה - אני סופגת הכל בכדורים כתומים וקטנים. כשהייתי קטנה, וחשבתי שמריחואנה זה סמים וסמים זה ממכר ומסוכן, קיבלתי מרשמים לדברים ממכרים בהרבה, ולמדתי איך להשתיק את הצרחות שבראש שלי בדרכים חדשות. אם עד גיל 15 כל מה שהיה ביכולתי לעשות זה במקסימום פריקת אנרגיה על המקלדת או בת זוג, מאותו הרגע מצאנו דרך חדשה להרגיע את המטורפת.
העניין הוא, שאז עדיין לא הייתי מטורפת. הייתי עדיין רק ילדה אבודה. כמו אליס בארץ הפלאות - כשמדובר בילדה בת 8, זה עוד חמוד, אבל 30 שנה אחרי? אחותי, כבר היית צריכה להיות בסדר.
(כבר הייתי צריכה להיות בסדר.)
אבל אין דבר כזה, בעצם, בסדר. בטח שלא עכשיו. כולנו מתהדרים בתואר ״פוסט טראומה מדינית״, אצל כולנו נמתח איזה קפיץ לצליל אופנוע או סירנה או צפירה או אפילו צפצוף לא-מדויק בטלפון. אז מהי כבר הפוסט-טראומה הפרטית שלי? בימינו הרי מדובר בעניין שבשגרה. הנה שוב המילה המאוסה הזו - שגרה.
אני מנסה להתרכז במשימת הכתיבה הנוכחית שלי לצורך חזרה לשגרה, ולשם כך אני אמורה לחזור אחורה בזמן לזמן שאיני זוכרת. אני אמורה להתהלך במסדרונות של איכילוב, לראות את אמא שלי מתפללת ליד המיטה, את אורן במסדרון דואג אבל כועס, את האקסית המיתולוגית של זמנו נוזפת בי שנייה לפני שאני מאבדת הכרה שוב, אותי עטופה צינורות, מכשירי הנשמה ומכונות מצפצפות. אני אמורה לכתוב על עסקה עם אלוהים, על הרגע הזה שהבנתי שאני עומדת למות, שבו כנראה שלחתי הודעה לאקסית המדוברת, כי לפתע רציתי לחיות.
אני אמורה לכתוב על כל אלה, אבל אני לא זוכרת אותם. אני בטח לא זוכרת שרציתי לחיות. אני זוכרת רק תחושת אכזבה ברורה כשפקחתי את העיניים והרגשתי את הקטטר דוקר בשלפוחית השתן, כי כאב מרגישים רק בחיים.
הניסיון להיזכר מכניס אותי לסטרס, ואני רגישה יתר על המידה וביני לבינה הכל מתפוצץ ומתרחק. כנראה שזה נכון מה שאומרים על זוגות שעוברים יחד טיפולי פוריות ועל הקשיים שזה מערים בעקבות. וכבר הייתי רגישה יתר על המידה בגלל דברים שוליים כמו מלחמה עם איראן קודם, במהלכה רק גילינו על ההפלה. ואפשר לקרוא לזה בכלל, הפלה? אני חושבת לעצמי שאולי זה דרמטי מידי. מצד שני, משהו נפל, בזה אין ספק.
בכל פעם שאני כותבת אחרי הרבה זמן שלא כתבתי אני כועסת על עצמי שהפסקתי ונתתי לעצמי לחיות עם שצף המחשבות התמידי הזה על ריפיט במוח שלי עד שאני משתגעת.
בכל פעם שאני לא כותבת הרבה זמן אני גם יודעת למה הפסקתי לכתוב. זה תמיד משהו שעומד בקנה ואני לא מוכנה לירות החוצה, איכשהו הוא תוקע מאחוריו את כל שאר הדברים שאמורים לצאת, וזה מטופש כי למה הוא לא יכול פשוט לפנות להם את הדרך?
אחת הסיבות שאין לי מושג קלוש מה קרה בשנים שאני לא זוכרת היא כי בקושי תחזקתי את הבלוג העתיק שהיה לי בזמנו בישראבלוג. יש לי שנים רבות שמפורטות בקפידה ביומן אינטרנטי ששפכתי בחופשיות לעולם עוד משנת 2003, ומסתבר שגם עוקבים היו לי. במישמש לשפה של היום אני קוראת לשטות הזאת ״משפיענית ישראבלוג״, או וואטאבר. וואטאבר וואטאבר, בסוף סגרתי את הבלוג, נעלמתי לכולם, לקחתי כדורים עם איזה יין והתבוססתי ברחמים עצמיים ובאובדן הכרה עד שמישהו/י מצא/ה אותי, אלוהים יודע מי, והזמין לי אמבולנס והטיס/ה אותי לאיכילוב, שם ישנתי מחוברת לצינורות 3 ימים בטיפול נמרץ לפני שהתעוררתי.
וזהו דוקטור, זה כל מה שאני זוכרת.
כשהייתי צעירה ורופאים שאלו מה כואב לי בדיוק, או איזה סוג של כאב זה, לא הייתי מבינה בהתחלה, איך בכלל מתחילים לתאר. אולי בגלל זה התחלתי לכתוב אותו, יום יום, תחילה בדפי יומן פיזי שהוכתמו בדמעות, לאחר מכן טפטפתי אותן כבר ישירות לתוך המרשתת, לתוך לבבותיהן של בנות נוער צעירות שהרגישו בדיוק כמוני, שהתקשו ונאבקו עם אותם הדברים, עם אותם ההורים / האחים / העניינים, עם לצאת מהארון מול העולם הגדול (וגם מול העולם הקטן), על לעוף מהבית של ההורים ולהתגלגל בעולם התחתון, על הדברים האיומים שהייתי צריכה לעשות כדי שיהיה לי קצת ביטחון.
אה לא, על זה לא כתבתי כבר.
מתישהו הפסקתי לכתוב כי כבר יותר מידי הכירו, ידעו והיו מעורבים בדבר. ברגע שהאנונימיות התפוגגה, כך גם היכולת שלי לבטא את עצמי בחופשיות. אז הפסקתי לכתוב שם. לפעמים הייתי כותבת לדף אבל בסך הכל האינטרנט כבר די התקדם וכך גם חיי החברה שלי ומצאתי מקומות אחרים (פחות תיעודיים) לפרוק את הדברים שלי.
אז כשהתעוררתי כמה שנים אח״כ ולא זכרתי דבר, לא היה לי מאיפה להשלים שיעורי בית.
הפסקתי לכתוב כי מי שרציתי לכתוב עליו קרא, ובאותה תקופה כ״כ לא רציתי שהוא יקרא. באותה תקופה הייתי מלאה בבושה ובעצב ובדרמה וכנראה שהיה שם הרבה כיף וסקס ועונג ואולי אהבה (?) אבל אני יודעת שלא רק. מהתכתבויות שלי עם חברים מה שמצאתי זה שהייתה שם בדידות איומה, ושתמיד רציתי יותר ממה שהוא יכל או רצה. בזמנו הרגשתי מגוחכת, הרי ידעתי למה אני נכנסת. הרגשתי כמו כל הבחורות שהיו מתאהבות בי אחרי זיון וחצי, מחפשות בי אהבה מזויפת, בפועל רק רודפות אחר אוקסיטוצין. היום אני כבר לא ילדה מבולבלת שבורחת מאינטימיות, ויש לי מושג או שניים לגבי איך עובדת מערכת העצבים שלנו כשאנחנו רעבים לאהבה ומישהו נותן לנו לשתות, גם אם רק טיפה.
היום אני חושבת שזה אחרת, גם כי אני באמת לא רוצה אותו באותו האופן, ואולי זה כי אני לא זוכרת (כפי שנראה שאשתי חושדת), אבל אני חושבת שגם פעם לא באמת רציתי אותו באותו האופן. מאיך שהעניינים נכתבו והתגלגלו, נראה שפשוט לא רציתי להישאר לבד, והוא היה הכי ביחד שהצלחתי לגייס בזמנו. היום זה אחרת כי גם לא אכפת לי שיקרא, לפחות כרגע. לא אכפת לי לכתוב שיצאנו למסעדה והתלבטנו יחד האם להזדיין או לא כי מה אם זה יהרוס לנו את החברות או את מערכות היחסים הראשיות שלנו. למרות שהוא לא מודאג משלו, תודה לאל, אם זה היה דו כיווני עניין הקנאה הזה זה לא היה מתקדם.
בכל מקרה.
אני מתחמקת מלכתוב את מה שאני מתחמקת מלכתוב. פעם כשהוא קרא את הבלוג שלי, פשוט הפסקתי לכתוב בו ואלו בדיוק השנים ששכחתי ואיני מצליחה להיזכר בהן. אבל אין שום תיעוד, אז אין לי דרך לדעת מה קרה שם. זה חייב להיות סימבולי באיזשהו אופן, הא? יש יאמרו ממש סיפור לספרים/סרטים/וואטאבר. וואטאבר, כי בשנייה שאני לא אנונימית אני כבר לא מפרסמת, אז מה יש לדבר בכלל על ספרים וסרטים.
לפעמים אני לא מסכימה להושיב את עצמי לכתוב. אני עוברת בראשי על המילים שוב ושוב, בלולאה אינסופית, הלולאה שהיא מחזור החיים הביולוגי של תאי המוח שלי, והדרך היחידה לשבור אותה - היא לשבת, להתמקד, ולירות. כי עד שלא תירי אותו, שומדבר אחר לא יצא גם. הדרך החוצה לא תתפנה, ואת תיוותרי תקועה, מבעבעת בתחמושת הקרה של עצמך.
אבל אני לא רוצה לכתוב, על מה שעומד לי בקנה. אני לא רוצה, כי אני לא מסכימה שהוא יהיה חלק משמעותי ממני, מהחיים שלי, ממי שאני היום. ברגע שאני כותבת משהו זה עושה אותו אמיתי בהרבה מאיזו מחשבה, אבל אם אני לא כותבת כלום… אפילו לא הוגה את המילים בקול, זה פשוט דועך ונעלם. הידעתם שזיכרון אפיזודי עובר הטמעה הדרגתית במוחנו עד שהוא הופך לזיכרון סמנטי? במקום לזכור את הפגישה הראשונה אתם זוכרים רק את השם, אולי את המקום. אני לא זוכרת שפגשתי… אני יודעת ש.
אבל אם את כותבת את זה - את זוכרת את זה, וגם החלק הזה כבר הוכח מחקרית. אתם חושבים שזה במקרה, שהבחורה שסיכמה את החומר כל השנה לכולם גם קיבלה 100? אבל אנחנו לא פה לדון בסוגי עיבוד מידע שונים, למרות הכותרת של הספר. אנחנו פה לדון במה שאני לא מוכנה לדון בו, במה שאני לא מוכנה לתת לו מקום.
חברה מהסטודיו ייעצה לי שכשאני לא מצליחה לכתוב אשב לקרוא קצת, וכך עשיתי, ומצאתי את עצמי נזרקת לתוך זירת הימנעות אחרת, בלי ששמתי לב. את הספר ׳שירת הסירנה׳ מאת עירית לינור התחלתי לקרוא כבר לפני כמה חודשים, ונדבקתי אליו ברגע. הספר מתאר את חייה של תל-אביבית מופרעת אי שם בניינטיז לפני ובמהלך מלחמת המפרץ, ומה אגיד לכם? מעבר לזה שהיא מבריקה (וכולם יודעים שהיא מבריקה, אני פשוט איחרתי למסיבה) - היא עדיין רלוונטית. ההיסטריה, החניות הפנויות, השמועות, מערכות היחסים שלפתע נשלטות ע״י הטרור שמוטח מן השמיים… הספר הזה כרסם לי בנשמה, ובאמצע שלו, בדיוק ברגע הדרמטי - עצרתי הכל והנחתי אותו בצד.
לפעמים זה קורה לי עם ספרים, אני לא יכולה להמשיך, אני נתקעת, מנסה שוב ושוב להחזיק אותו מול עיני אך לא מצליחה לתת למילים לסחוף אותי. ואז כשאני חוזרת אליו סופסוף, אחרי מספר חודשים, אני מבינה למה נתקעתי - כי החלק הבא? ההמשך שממנו התחמקתי עד כה? הוא בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע - אבל באותו הרגע, לא כמה חודשים לפני, כשהנחתי את הספר בצד.
כשאמרתי שמילים הן החברות הטובות ביותר שאי-פעם היו לי, אפילו לא התכוונתי לנחמה שהן נותנות, לאסקפיזם הנעים או להזדהות. המילים… הן מנחות אותי, אפילו בלי שאני יודעת. אני והן מתקשרות באינטואיציה גמורה, סוג של כישוף, לעתים. אז הנה, המשכתי את הספר, והבנתי בדיוק מה לא רציתי לקרוא.
כי זה בדיוק מה
שתקוע לי בקנה
ואני לא מוכנה לירות.
“I give my gun away when it’s loaded”
“If you don’t shoot it, how am I supposed to hold it?”
