פרגמנטים

אהב אותה עד בלי די, אולי אף מעבר למידת האפשר. כל יום רצה לחלוק עימה את כל יומו, כל רגע ורגע, כדי שיהיה זה מרגיש כאילו הייתה איתו בכל רגע ורגע, וכך, על כל שעה שלא שהה במחיצתה, נלקח לו שעה שלמה לספר לה אודות כל אותה שעה כאשר כבר הייתה היא לידו, ואף שחיבק אותה כל לילה בשעה שישנו, מן הסתם, לא הייתה היא שותפה לחלומותיו, ולכן על כל שעה של שנת חלומות, היה לו צורך לספר חלומותיו ולשם כך נדרשו לו כמניין השעות בהן היה עסוק בחלימה עצמה.
ואילו היא, תמיד אין לה פנאי, תמיד עסוקה היא וטרודה, ומניין השעות הולך ומצטבר, ועדיין חייב הוא סיפורים מאתמול ומלפני אתמול, ומימים שמלפני, והיא זמנה קצר, וחייבת היא להתפנות לעיסוקיה, ומצב ענינים זה לא הותיר לו ברירה אלא לרשום הכל עד לפרט הקטן, שמא ישכח, ולחכות לסופו של השבוע, או להפוגה קצרה מטרדות היום-יום, אז אולי זמנה לא יהיה קצוב כל כך, ועדיין הרשימות נתווספו עוד ועוד והפכו לכרכים עבים בכתב יד קטנטן, ומנין השעות מוסיף והולך ויום רודף יום ומתי יספיק לספר לה על כל שעותיו המלאות בפרטים הנערמים זה על גבי זה - זאת אינו יודע.

הביריונים המשיכו להכות בו ללא הרף. טעם של דם מילא את פיו והוא נאחז בטעם ואף הצליח להתענג עליו.
לפתע הם הפסיקו. הם הסתכלו עליו במבט אחוז אימה. הם החלו לצעוד לאחור בפרצופים המומים
"מדוע הפסקתם?" הוא שאל
"מדוע הפסקתם להכותני?" שאל לא מבין "מה קרה פתאום?"
הם הסתכלו זה על זה והחלו לרוץ אחוזי בעתה.

חבורת הנערים נהגה לכנותו ״המלשין״, כינוי שקיבל בצדק. לפעמים היה נראה כאילו הם היו עושים מעשי קונדס רק כדי שיוכל להלשין עליהם, ואז תהיה להם, לנערים, סיבה אמיתית להכותו נמרצות, ואילו הוא, כמו רצה להצדיק את כינויו, דאג תמיד שמעינו לא יחמוק אף מעשה אחד קטן, כדי שיוכל להעניק להם את הסיבה להכותו.

המבטים האלו של העוברים ושבים היו מביאים אותה במבוכה וממלאים אותה בתחושה של אשמה. המבטים הללו שנשלחו אל פצעיה הפתוחים לכל אורך רגליה, שכמעט ניתן לראות את עצם השוק מבצבת מהם, וזבובים שכבר אין בכוחה לגרש, המלקקים בפצע.
היא לא הרגישה אשמה על שפושטת יד באמצע הרחוב, ושפצעיה אלו מספקים לה את פרנסתה, אלא על כך, שהיא מעמידה פצעים אלו בדרכם של העוברים ושבים, ולא מותירה להם ברירה לעמוד בפיתוי ולא להביט עמוק בתוך הפצעים, ולראות את העצם המבצבצת מתוכם.

פקעה סבלנותו. הוא ידע שסבלנות רבה אין לו, ובכל זאת, למרות שידע שמוקף הוא בלא יוצלחים שרק מעמידים פנים שהינם יעילים ובזאת כבר הבחין מהרגע הראשון, בהעמדת הפנים הזו, שלגביה לא יכל לעשות דבר, כי הייתה כל כך משכנעת היא, בכל זאת, גם הם כדי לא לגרום לאחרים לגלות את אחיזת העיניים שבהתנהלותם היו חייבים לגלות איזה שהוא שמץ של יעילות, ואת זאת אף עשו, כדי לשמור את מעמדם ומקומם, אך היה נראה לו, שהפעם במקרה הזה, משהו היה שונה, משהו בהתנהלותם הגמלונית הרגילה, שכנראה אליו לא הצליח אף פעם להתרגל, אך אינו יכול לשים עליו את האצבע, ומן הצד השני, אינו יכול להתעלם ממנו. והיה זה הרגע שהחליט שעליו לעשות מעשה.
אולם מה יכול היה לעשות? שהרי אם יפנה אליהם בדברים, יתממו, כמו תמיד, שהרי הם אינם חשים כמוהו שהפעם משהו השתנה, לדידם הכל היה אותו דבר, וגם אם לא, יעמידו פנים שכן, כאילו הכל כתמול שלשום, מגיעים עד הגבול שבו לא ניתן יהיה לבוא נגדם בטענות, מתמקמקים בדיוק על הגבול, לא סנטימטר קדימה ולא אחד אחורה, כך עשו תמיד וכך ימשיכו גם לעשות עד סוף הימים, ואין הרבה שניתן לעשות.

הפסנתרן לא אהב את השחקנית הראשית. הוא לא אהב את המראה המגונדר שלה, ואת שדיה הגדולים שחנוטים היו בתוך שמלתה עד להתפקע, הוא לא אהב את איפורה הכבד ובעיקר הוא לא אהב את משחקה המוגזם והקולני.
אך מיהו בכלל לחוות דעתו על השחקנית הראשית שהרי הוא רק פסנתרן המלווה את הכניסות והיציאות של השחקנים מהבימה, ואת המונולוגים מלאי הפאתוס של השחקנית הראשית, ולהתפרנס צריך.
על נגינתו היה צריך להקפיד שתהיה שקטה על מנת שלא תסיח את דעתו של הקהל מהשחקנית הראשית המבצעת עוד אחד מהמונולוגים שלה בצעקות נרגשות תוך שהיא מרססת טיפות של רוק לכל עבר, ועל כן היה עליו לאמץ את שרירי אצבעותיו כדי להקליד קלות על מקשי הפסנתר, עד שכמעט לא יישמע. ברגעים של שיעמום מאיזה מונולוג מתיש, שהרי את הטקסט כבר זכר בעל פה כמו אוטומטון לאחר מאות חזרות בהם השחקנית הראשית שוב שכחה משפטים שלמים והיה עליהם להתחיל הכל מהתחלה, הרשה לאצבעותיו להזרק על הקלידים בחוזקה, דבר שזיכה אותו למבט חמור ממנה, שנשלח אליו מצידה השני של הבימה, מעבר לאיפור הכבד.
בכל פעם שזה קרה, חייך לעברה בחזרה חיוך ילדותי של ניצחון.

בתחילה לא הבינה איזה מזל נפל בחלקה להיות מזכירתו, אך ככל שנקף הזמן לא יכלה אלא לגלות שמדובר באדם גדול, יחיד בדורו, אדם בשיעור קומה כזה שאפילו זיכרונותיה שלה, מימיה כמזכירתו, אפילו הם עצמם, אם יפורסמו כספר לאחר מותו, יזכו אותה ואת יורשיה בממון רב. ייסורי מצפון נקפו אותה על מחשבות אלו, אם כי היה זה בלתי נמנע שמדובר באדם יחיד מסוגו שכזה, ולא חלילה שייחלה כבר למותו בטרם עת, כדי שאז תוכל להוציא לאור את יומניה המפורטים אותם ניהלה בקפדנות מאז שהבינה בצורה וודאית שמדובר באיש שישאיר את חותמו על ההיסטוריה, ללא ספק. יומנים אלו אחרי שיוקבצו לספר לאחר מותו, ייהפכו מייד לרב מכר, במיוחד אם יהיה זה על רקע מותו הפתאומי בתאונת דרכים או בשבץ, שהרי כולם ירצו להכיר את כל צדדיו של אותו איש דגול שמת כך באופן פתאומי.
היא ניסתה לסלק מחשבות אלו מליבה, אך הם התגנבו לשם בעל כורחה, ולכן הייתה חייבת לשכנע עצמה שאולי מוטב כך, שהרי מותו הפתאומי יזכה אותו אף לתהילת עולם גדולה יותר מאשר אם יאריך ימים שהרי אז זקנתו יכולה לבייש את נעוריו, ואולי אף אם יטול את נפשו, מכיוון שיבין שכבר לא יוכל לטפס לפיסגה גבוהה יותר מאשר אליה הגיע, והדבר יהפוך את כל העניין לאף הירואי יותר, ולכן, מוטב שהיא, כמזכירתו הנאמנה, תטפל בכל הפרטים עד לאחרון שבהם, כמו שנהגה לעשות תמיד, בחייו, וכעת גם במותו.

לאחר שמרטין לותר תקע את המסמר בדלת,
הוא שב לביתו ואכל ארוחת צהריים דשנה שגרמה לו לנמנמם.
הוא לא חלם על מלכות שמיים שאולי הובטחה לו או שלא,
תלוי את מי שואלים,
אלא על דברים שכאשר הקיץ משנתו כבר לא יכול היה לזכור.

אולי נחמתו היחידה של רובספייר בזמן שהובל את הגיליוטינה הייתה
שכעת יוכל לדעת בודאות שמיתה שכזו אין בה סבל של ממש בשל
המהירות בה יורד הלהב על העורף הנידון למוות.
כך יוכל למות בלב שלם ביודעו על האנושיות בה הומתו כל אותם אנשים אותם שלח לגרדום.

הפך והפך במוחו אך לא מצא סיבה.
בכל אופן לא סיבה שתצליח לעמוד בתנאים הבלתי אפשריים אותם הציב ולכן יש לסיים זאת.
ואיך עושים זאת?
אם ישליך עצמו לנהר יפסיק לנשום, וכך גם אם ישמוט את הכיסא שמתחתיו,
אם כן אולי יזמין עצמו לדו קרב עם מאן דהוא, בשל סיבה מטופשת ויתמהמה לשלוף את אקדחו, ואולי אז ברגע האחרון יתחרט לא כי מצא סיבה אלא מפחד מהאפשרות שאולי היה מוצא סיבה בהינתן לו זמן נוסף לחשוב על כך, אבל אז כבר יהיה מאוחר מיידי, אך אולי דווקא אז עת הוא מוטל על האדמה, על פניו יהיה מרוך חיוך גדול, והעוברים ושבים שנקלעו לשם במקרה לפני שגופתו פונתה משם, יתפלצו מחיוכו ויחשבו על שום מה ולמה כעת מוצא הוא לנכון לחייך?