בזמן האחרון אתה מצליח, איכשהו, להשתלט שוב על המחשבות שלי.
חשבתי שכבר השתחררתי ממך. ששלחתי אותך לדרכך.
וזה לא היה קל. והיו לי לא מעט מאבקים ביני לבין עצמי.
ושיחררתי. ביד בוטחת (ובלב רוטט) חתכתי את הקשר האחרון בינינו
וסגרתי (מטאפורית) את הדלת אחריך.
הטעם שנשאר בפי היה חמוץ ומר.
אלוהים יודע שהתאמצת שכך יהיה. שרפת כל חלקה טובה שהיתה לנו והשארת אחריך אדמה חרוכה.
השתדלתי כל כך. באמת. אך נדמה שככל שאני נלחמתי עלינו אתה וויתרת.
היחס המזלזל שהפגנת כלפי הלך והחריף עד שמצאת גם את הגבול שלי.
שיחררתי.
אחכ עוד ניסית, פנית אלי שוב אך אני מיאנתי לשמוע. העלבון הצורב שספגתי ממך עדיין שרף את ליבי.
והזמן חלף.
וכמו שקורה לרוב, הזיכרונות הקשים התחלפו בנוסטלגיה. הגעגוע התחיל לכרסם בי.
אני מזכירה לעצמי שוב ושוב כמה סבלתי במחיצתך. כמה חרא אכלתי ממך וכמה אני מכירה את טבעך האמיתי, אבל הזכרונות...
תמיד נהניתי לשוחח איתך. אתה אדם חכם, מרתק, לא שיגרתי וקשה לי המחשבה שלא נשוב לדבר.
וזה שהיית הטוב ביותר במיטה ממש לא תורם. המחשבה ששוב לא ארגיש כפי שחשתי בין זרועותיך מפילה עלי אימה.
עכשיו אתה מתגנב שוב לראשי, לליבי
וקשה לי.
זהו.