סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Fringe of my mind

"מה פתאום?! אתה מסתבך רק אם נתפסת!"
לפני שבוע. 15 בנובמבר 2024 בשעה 12:24

של אוכל נהדר ומלא אלכהול.

אהה וגם הם שיחקו בי עם זה החצופים מול כל הסועדים והמלצריות וגם בנסיעה באוטובוס הלוך -

https://satisfyer.co.il/%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%A8-%D7%A1%D7%A7%D7%A1%D7%99-%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%98-Sexy-Secret?srsltid=AfmBOorSU7FxhO3Eh0tDB0E22-z26L3_QhNWTgTAMN2OOxDccPTWZc95

אני די בטוחה שהמלצרית שלנו חשבה שיש לי טורט.

אני כל כך (לא) שונאת אותם.

ותיכף נגיע הביתה לשנ"ץ.

סופ"ש נהדר לכולם (לי הוא כבר התחיל ככה).

 

לפני שבוע. 13 בנובמבר 2024 בשעה 14:26

היא הייתה מנהלת את חייה לאורכו של ציר הזמן.

לפעמים מתפלשת בפצעי העבר, לעתים חרדה ממחשבות על העתיד.

אך לעולם לא חיה בהווה.

הגוף שלה היה תמיד בדרגת מחשבה שנייה, נותר ריק וחסר אהבה כמטרד שניסה כל הזמן לקבע אותה בהווה. זקוק למזון, לבגדים ולפורקן.

הרבה פעמים אמרו לה הקרובים לה, ובפרט אחיה שאהבה אהבת נפש, שהיא לא יכולה להמשיך להתקיים ככה. שזה קיום חסר טעם ושהחיים עצמם קורים פה, במרכז הציר, בהווה. ושהציר קצר יותר משנדמה לה.

אבל היא סירבה בתוקף להקשיב לו, והמשיכה לאחוז בקצוות הציר באמונה שאם תצליח להגיע למה שהיא מתכננת לעצמה בהמשך הציר היא סוף סוף תוכל להתגבר על מה שעברה בתחילתו.

את מה שהיה עולה בגורלה אם הייתה ממשיכה לחיות בקצוות ציר הזמן לא נדע.

היא התאהבה.

וגילתה שמאותו רגע מה שהכי ממלא אותה הוא להיות בחלק האמצעי של הציר.

לפעמים ביקרה בקצוות מרצון, לפעמים בכפייה, אבל אלו היו רק ביקורים קצרים.

הבית שלה, העוגן, היה במרכז הציר ושם היא התמלאה בגוף ובנפש וגילתה שציר הזמן לא באמת מעניין, שהזמן עצמו לא באמת מעניין...

ברגע שיש אהבה שמרגישים בה את הזמן עומד מלכת ואץ לו רץ לו בו-זמנית.

 

 

 

 

 

 

לפני שבועיים. 8 בנובמבר 2024 בשעה 7:11

ובכן, נכנסתי לטיוטה ישנה שכתבתי לפני שנה וגיליתי שהיא מתארת סשן שעשינו, וגם היא מתארת אותו באופן לא רע בכלל.

אממה? אני לא זוכרת מה רציתי לכתוב בהמשך, איך הסשן הזה המשיך ולמה לעזאזל לא פירסמתי את זה חח

אהה והכותרת? אני מניחה שזאת שאלה שזאלו שאל אותי תוך כדי הסשן. מתאים לו 🤦‍♀️

חככתי וחככתי מה לעשות עם הטיוטה ואז עלה לי רעיון! אתם! קוראים יקרים שלי! אתם תסיימו את הפוסט.

אני מפרסמת אותו בדיוק כפי שנכתב. מי שמעוניין מוזמן להשלים בדמיון, מי שרוצה מוזמן להינות ממנו כמו שהוא- ללא סוף ומי שחושק ומדגדג לו, מוזמן לסיים אותו בתגובות.

יאללה בואו לשחק :)

...............

זה סיפור על להזדקן ביחד. כלומר, על סוטים שמזדקנים ביחד.

מי שמכיר חלק מהסיפור שלנו יודע שלוטוס וזאלו הכירו בשנות העשרים המוקדמות שלהם ואותי הם הכירו כשאני הייתי בת 27.

בתחילת הקשר שלנו אף אחד לא ממש צפה לאן זה ילך (חוץ מעודד, שנתן לנו שנתיים).

וזמן, כי זה שהוא אמור לעשות, נוסע.

וגוף, כמו שהוא נוהג לעשות אחרי גיל 35, מחפש לייצר בעיות.

 

מפה לשם, לוטוס חזרה יום אחד מהפיזיותרפיסט שלנו עם מכשיר טנס*, כדי שנוכל לחשמל את גפינו הדואבים והחורקים.

בשלב הזה הייתי צריכה להבין לאן זה ילך. אבל אני טיפשה.

במיוחד לאור העובדה שלפני שהיא רכשה את המכשיר הם התלבטו אם לשאול את הפיזיו' שלנו אם מותר לשים את האלקטרודות על "אזורים רגישים" או אם לבדוק את זה לבד.

כן. עדיין הייתי בטוחה שהם רק צוחקים.

 

המכשיר הסתובב בין חדר השינה לבין הסלון משך חודש.

עבר מגב, לכתף, לצוואר וחוזר חלילה בין כולנו.

וכל נושא ה"מקומות הרגישים" נעלם. יופי.

 

ואז ביום שבת אחד...

שמנו פעמינו לחדר השינה כדי להתחיל, ובכן, להשתגל.

בעודנו מתפשטים בחדווה, לוטוס(!) מציעה לו להוציא את הטנס.

ואני, שסוף סוף כן מבינה, מתחילה להתחנן על חיי. להסביר להם שאני ממש לא רוצה. שאני מפחדת. שאני לא מסכימה!

עזר? בטח שעזר.

עזר להם להבין שצריך לקשור לי את הידיים למיטה.

 

אז בעודי שוכבת על המיטה הגדולה שלנו, עירומה ורועדת (כן, אני עדיין נמושה אחרי כל השנים האלה).

מייללת.

מבקשת.

הידיים שלי קשורות בשאקלים לשלשלאות וכבר מתחילות לכאוב כי הן היו תפוסות מלכתחילה.

הם מתחילים להוציא את האלקטרודות ולדון בגובה הפולס שממנו כדאי להתחיל.

אני זזה בחוסר נוחות והשלשלאות לא מפסיקות להשמיע קולות של שלשלאות. נו כאלה כמו בסרטים עם מרתפים חשוכים.

הרעש בהחלט מוסיף לאווירה ואני מתחילה להתנשם במהירות.

אני מתלבטת עם עצמי אם להרחיק אותם עם הרגליים, אם להיאבק ולעשות בעיות. 

אבל זוכרת שאיימו עלי שיקשרו אותן לספרדר אם אני לא אשתף פעולה.

ולא, לא בא לי לאבד את היכולת לזוז גם ברגליים כשעומדים לחשמל אותי!

 

אני נאבקת-לא נאבקת כשהם רוצים שאפסק רגליים.

הם מצמידים אלקטרודה אחת על כף הערווה ושתיים נוספות על בכל לחי צמוד לפי הטבעת.

אני קופאת. לא נושמת.

מקווה שהם לא יצמידו לי גם לפטמות. הם מחליטים להיות "רחמניים" ומוותרים על זה. 

הם מתחילים להפעיל את המכשיר וזאלו שואל אותי עם צחוק בקולו "את מרגישה?".

אני לא מרגישה כלום אז מעדיפה לשתוק.

הם ממשיכים להעלות פולסים ואז זה קורה - אני מרגישה, ורק מעצם התחושה אני נבהלת מספיק כדי לקפוץ בבהלה.

"ועכשיו?" "כן, כן אני מרגישה!" "זה כואב?" 

"כן" אני משקרת כדי שהם לא יגבירו עוד.

הוא מתקרב אלי ומסתכל לי בפנים, לוטוס נשארת באזור הרגליים המפוסקות שלי.

 

סיפור בהמשכים.

 

*מהו טנס אתם שואלים (כי כנראה אתם בני עשרים וחסרי דאגות)? זה-זה.

לפני שבועיים. 4 בנובמבר 2024 בשעה 6:26

אני אולי לא נראית כך, אבל אני מרגישה כאילו אני בת 111.

כאילו אני חתיכת חמאה קטנה מידי שנמרחה על פרוסת לחם גדולה מידי.

ואני חושבת שהרבה מכם יזדהו עם התחושה, אז הנה סקירה קצרה של מה שהיה אצלי (ובטח חלק יהדהד אצלכם):

לפני כשנה ורבע החלטתי לצאת מהעסק העצמאי שלי וללכת להיות שכירה. זאת למעשה הייתה גם החלטה לעזוב את השותפה שלי, שהיא בין החברים הכי טובים שלי. אבל איכשהו הצלחנו לסיים את זה בלי כעס או טינה ונשארנו אוהבות.

אז השנה התחלתי עבודה חדשה, בתחום חדש, במסגרת חדשה ועם המון אנשים חדשים וחוויות חדשות. וזאת הייתה החלטה מצוינת.

השנה גם עשיתי טיפול. אמיתי כזה שבוכים בו שעה בשבוע. ולמדתי על קיטי הילדה ועל קיטי הגדולה ומה שביניהן. ומי בכלל אני רוצה להיות.

השנה חזרתי לקשר עם ההורים אחרי שנתיים שלא דיברתי איתם.

השנה הלב שלי נחבט ונחבט ונחבט ונסדק עד שהוא נשבר כליל. אבל הוא כבר התחיל להתאחות ואני מרגישה שהוא יהיה בסוף חזק יותר.

השנה נולד לי אחיין. ואחרי שבמרץ שעבר הם עברו לידה שקטה גיליתי שגם לב שבור ומרוסק יכול להתרחב.

השנה המדינה שלי, שאני אוהבת... אין לי מילים בכלל לתאר מה שקרה לה. לנו. לעולם המערבי. לאנושות. ואין לי יכולת להפנים. אז אני לוקחת קבוצה של פיסות מידע אחת בכל פעם, מתפלשת בה, חווה אותה. מתרגשת. לטוב. לרע. ואז מניחה בצד עד הפעם הבאה שאצליח לבחון את האירוע המתמשך והמכונן הזה. אבל דבר אחד בטוח - התאהבתי מחדש במדינה שלי ובאנשים שבה.

 

השנה גיליתי שזה באמת הרגעים הקטנים שקובעים מה טעם החיים, וזאת לא סתם קלישאה. הם יכולים להיות אפילו יותר דומיננטים מהאירועים הגדולים-

למשל כשהיא מושיבה אותי כשרק קולר לגופי, בפיסוק על קצה המיטה וכל הגוף שלי רועד מפחד, מבוכה וציפייה...

או כשהוא מושך לי בשיער תוך כדי שהוא מזיין אותי בדוגי והוא מושך כל כך חזק שכל הקרקפת שלי מעקצצת וצועקת מכאב...

או כשכולנו במטבח מכינים את האוכל הכי טעים בעולם (וטעמנו חלק נכבד ממנו)...

או כשכולנו מתחבקים אחרי שיחה קשה ולא נעימה...

או כשאנחנו מצחיקים אחד את השנייה את השלישית עד שיורדות לה דמעות...

אני פשוט חוזרת להאמין ב-happily ever after

יהיה טוב אנשים. יהיה טוב.

לפני שבועיים. 2 בנובמבר 2024 בשעה 8:41

"עזבי אותך מאירובי, בואי שימי שוקולד צ'יפס על העוגיות"

"אז את רוצה לטפס על הרגל שלי?"

לא נותנים להתאמן בבית הזה 🤦‍♀️

לפני 3 שבועות. 29 באוקטובר 2024 בשעה 6:18

" A woman's shoulders are the front lines of her mystique, and her neck, if she's alive, has all the mystery of a border town. A no-man's land in that battle between the mind and the body"

אמר אל פאצ'ינו בדמות השטן באחד הסרטים החביבים עלי.

האמת, כשצפיתי בסרט לראשונה לא התחברתי לתיאור. אני לא ממש הבנתי מה יכול להיות סקסי בצוואר שלי... 

וזאת על אף אובססיה לז'אנר הערפדים שיש לי מאז שאני זוכרת את עצמי.

כמובן שהם שינו לי את הדעה.

צוואר הוא כבר לא האזור הזה לתלות עליו שרשראות או צ'וקרים. עכשיו אפשר להצמיד עליו קולרים.

צוואר הוא האזור הזה שהיא, אשר לא פחות אובססיבית לערפדים, נהנית לנשוך עד שאני צווחת מכאב. או ללקק בעודי מצחקקת מדגדוג ומבוכה.

צוואר זה האיבר שהוא אוהב לעטוף עם כפות ידיו הגדולות וללחוץ וללחוץ. לחסום לי את האוויר, לבטל לי את היכולת לדבר ולייצר בי פחד קיומי.

חלקו האחורי, העורף, משמש לתפיסה כדי להעביר אותי ממקום למקום.

על אותו עורף מתנוסס קעקוע (כבר ממש לא חדש) שמסמל חמש שנות אושר ושמחה שחלקנו.

אני לא יודעת אם יש שם קרב, כפי שפאצ'ינו מתאר זאת. בד"כ כשהם מתקרבים לצוואר שלי אז המוח פשוט מובס.

מה דעתכם על התיאור מהסרט? מה דעתכם על הצוואר כאזור סקסי/לא סקסי?

לפני 3 שבועות. 25 באוקטובר 2024 בשעה 15:02

זאת לא סתם קלישאה שכל יום לומדים משהו חדש.

הנה רשימה של מה שלמדתי (הסדר אקראי):

1. למרות שנאתי לבצל על כל צבעיו ולצ'ילי, כריך הרינג הולנדי עם בצל ירוק ומעט צ'ילי יכול להיות ממש טעים

2. אימוני קרב מגע הם סיפור כיסוי ממש טוב לסימני שריטות, היקי וכחולים באזורים חשופים לעין

3. כשאני נזרקת הצידה כלאחר יד והם ממשיכים להזדיין מולי זה אחד הדברים הכי סקסיים בעולם

4. כיף לטייל בנמל בשישי

5. יש לנו גאג בבית

לפני 4 שבועות. 24 באוקטובר 2024 בשעה 9:28

לזאלו יש אוסף מיוחד.

אוסף שזכה לכינוי  creepfest.

אל תהיו סוטים! זה אוסף של סרטים!

מתחביביו - לחפש סרטים קרינג'יים במיוחד או אלימים במיוחד ולפסול סרטים נורמאלים שאנשים אחרים רוצים לראות כמו סרטים גיקיים או אנימה או סרטי פעולה (אני כ"כ מבוזבזת עליהם 🙄).

אז אנחנו פעם בכמה ימים צופים בסרט נבחר מהcreepfest.

חלק מהסרטים אני מסיימת בדמעות.

חלק אני נוטשת באמצע (רוצח/אנס סדרתי שמקבל הוראות בוידאו סטרים מאמא שלו??  Really???).

אבל לפעמים יש סרטים שפשוט... פשוט... יוצאים מתוך הפנטזיות הכי אפלות שלי. שלנו. ובזמן הצפייה יש מן מתח מיני באוויר מכל צופי הבית. כאילו אנחנו צופים באיזה פורנו.

אבל אז מתחילות לי רגשות האשם. כאילו וואט דה פאק?! 

נגיד אתמול, לכבוד החג, אנחנו רואים סרט של בעל מתעלל שמכריח את אשתו (אשר גופה מלא שטפי דם שחורים וכחולים לרבות בכליות, ושריטות עמוקות לאורך הגב) לנשק לו את הרגליים ואז נושך לה את הצוואר עד זוב דם, או בסצנה אחרת מטביע אותה באמבטיה עד שהיא מתעלפת, או שבשלב מסוים הוא מפוצץ לה את הפרצוף ועפה לה שן ואז הוא מכריח אותה לרדת לו בעודה מדממת מהפה (וכמובן לאורך כל הדרך הוא מקלל אותה, קורא לה מכוערת ומבקר את הטכניקה שלה)...

והם יושבים שם עם מבט מנצנץ וחיוך מצועף. קלירלי חרמנים אש.

ואני פשוט בהלם שזה עושה לי את זה. למעשה אני הייתי גם מכחישה את זה אם היא לא הייתה דוחפת את ידה לתחתונים שלי כדי להוכיח לי אחרת.

בקיצור אני בנאדם איום ונורא.

מתי רואים שוב?

לפני שנתיים. 8 בנובמבר 2022 בשעה 15:25

שהוא עשה לי בתרגילי קרב מגע שלנו.

 

מה תגידו על זה?

לפני שנתיים. 22 באפריל 2022 בשעה 7:04

כשלקחתי את צעדיי הראשונים בכלוב נשאלתי את השאלה הזו כמעט בכל התכתבות, גם בפניה הראשונה מניק כזה או אחר (שבתמורה לא נענתה).

אני מצדי בכלל לא הבנתי מה רוצים ממני.

למה צריך להיצמד לאיזה תסריט של פנטזיה? למה לא פשוט לסמוך על כימיה ודימיון ולרוץ עם זה במקום?

מה גם שהשאלה בד"כ עשתה לי טרן-אוף.

כי הפנטזיה, שלי לפחות, היא שיעשו בי מה שרוצים בלי לשאול לדעתי. אז לשאול קצת חוטא למטרה, לא?

 

ושלא תבינו לא נכון, יש לי פנטזיות. והרבה.

יש לי גם לא מעט חלומות מיניים, משונים למיניהם.

אבל השאלה זו - כששואלים אותי אותה - יוצרת לי בלנק במוח. פתאום אני לא זוכרת שום פנטזיה וגם לא יכולה לייצר אחת במקום.

דווקא כשאני מוסחת בדעתי אני פולטת לא מעט פנטזיות, או הרמות להנחתה, כפי שנכתב כאן בעבר.

לכן עם השנים התחלתי לפתח קצת טינה לשאלה הזו.

 

ואז הגיעה רוני...

רוני היא חברה טובה שעוברת תהליך מדהים של גילוי עצמי והיא נחמדה מספיק לשתף חלקים ממנו בפייסבוק שלה.

בין היתר היא החלה לכתוב ספר אחרי שחשבה שכבר לא תיגע בעולם הכתיבה יותר (שממנו התפרנסה שנים ארוכות).

הספר שלה עוסק בפנטזיות מיניות של נשים.

וכשהיא סיפרה לי עליו לראשונה... מודה שלא התלהבתי :\

שנים של קריאה בכלוב עושים איזה דה-סנסיטיזציה לכל הנושא, ולכתיבה נשית על הנושא בפרט.

כמובן שפירגנתי ובכנות אמרתי לה שהיא מוכשרת מספיק כדי לכתוב על הנושא בצורה מיוחדת ושונה בנוף

(כי בהיותי אדם קצת מתנשא משום מה הייתי בטוחה שכל העולם ואשתו כבר קראו וחרשו על הנושא - ושכחתי את הפרט הקטן הזה שמחוץ לכלוב זה דווקא לא נכון!).

 

ואז רוני התחילה לפרסם הצצות. לא לפנטזיות אלא דווקא לפניות שקיבלה.

נשים בנות מעל ל-80 שעדיין יש להן את החשק והתשוקה, לפחות לפנטז.

נשים שהפנטזיה הכי הכי כמוסה שלהן היא רק - שיראו אותן כמו שהן.

נשים מכל גווני הוניל-והלא-וניל שרוצות לשתף ולספר וחלקן אפילו מתביישות (יש עדיין בושה במיניות? אני פתאום מבינה שאני ממש חיה בבועה).

עולמות שממש לא מוכרים לי, שמסקרנים ומרגשים אותי ושגורמים לי, פעם נוספת, להבין ולהעריך את האושר-הרגשי והעושר-המיני שיש לי בחיי -

כל אלו נחשפו בהצצות קטנות למה שבדרך והאמת - ראיתי את הדברים אחרת פתאום. אני מתה לקנות עותק מהספר הזה!

וזה עוד לפני שקראתי את הפנטזיות עצמן.

 

אתמול רוני אמרה לי שדווקא כאן, בקהילתנו הקטנה, היא עוד לא פנתה לנשים לבוא ולספר ולשתף.

דווקא איפה שנשים חולקות יום-יום את הסודות והפנטזיות שלהן.

היות שלרוני אין קשר ישיר לקהילה אז היא שאלה בעדינות אם תוכל להיעזר בנו.

לדעתי, לא יתכן שיצא לאור ה-ספר פנטזיות הישראלי ללא נוכחותן של נשות הכלוב.

 

אתן מוזמנות לבחון אם בא לכן לשתף גם את העולם הונילי בכתיבה שלכן (זה כמובן אנונימי).

מי יודע? אולי דווקא מאיתנו יגיעו פנטזיות על שעות של ליטופים לאור נרות וסקס ונילי כמו בסצנה משולחן לחמישה?

אני את שלי כבר תרמתי :)

 

************** למתעניינות - לינק לפרויקט ****************