Fringe of my mind

כל אחד ואחת מאיתנו לוקחים את הסטיות שלהם למקום מאוד אינדיבידואלי.

ודאי שיש את הקלישאות למיניהן ואת ההצהרות החרושות אבל בסופו של יום, בחדרי חדרים (או על בימת המסיבה), התגובות משתנות מאדם לאדם ומסשן לסשן.

למשל - ברמת העקרון אני הבנתי (ולימים התהדרתי) בהיותי נשלטת מזן ה-BRAT, יענו הזן הזה שלא משתף פעולה, שהוא לא "יס מן", הזן השובב שלא כל שולט יודע להתמודד איתו כי יש לנו נטייה לחבל במודע בתהליך הסשן.

אבל לאחרונה הגעתי למסקנה אחרת לחלוטין: אני פשוט מטומטמת.

באמת, אין דרך אחרת להסביר את זה.

ושלא תבינו לא נכון, אני חלילה לא כותבת את המילים האלה ממקום מכה על חטא. אין עצם אחת של חרטה בגופי.

להפך! אני מתיימרת להיות אישה יחסית מחוננת ואינטליגנטית.

ודווקא בגלל שאני כזו, ברגע שאני משחזרת רגעים מסויימים בסשנים אני מבינה שאיפה שלכאורה יש נשלטת מתחכמת ושנונה, בפועל הדומים האהובים שלה נאלצו להתמודד עם יצור חסר מודעות, גחמתי, מטפטף וחסר יכולת לתקשר.

איך עוד תסבירו נשלטת שכשמכריחים אותה לעשות פיפי במקלחת לעיני הדומים שלה - היא כל כך נלחצת שיראו את שביל השתן שהיא מתיישבת על פתח הניקוז?

ואז כשהם לועגים לה שהיא פשוט סותמת אותו ושוחה בשתן על עצמה - היא פותחת בפאניקה גמורה את הברז ומתיזה על עצמה מלוא המים הקפואים וצווחת בבהלה?

או למשל אם הייתם נתקלים בנשלטת שכשאומרים לה לתאר את הדומית המהממת שלה היא הייתה מכנה אותה "דייקנית" - האם הייתם אומרים שיש לה יכולות וורבליות מפותחות?

אז נכון, לפעמים אני שוקלת לעשות דווקא כשנותנים לי הוראה ברורה. אבל אני יודעת טוב מאוד שאיענש על כל מיני התחכמויות למיניהן.

נשלטת חכמה הייתה סותמת.

בראטית הייתה מתחכמת בהתלהבות ובקריאת תגר.

ואני? אני פשוט מתחילה לצחוק כמו צבוע מטומטם (זוכרים את אד ממלך האריות? אז כזה) מעצם המחשבה על ההתחכמות שעוד לא אזרתי מספיק אומץ כדי להוציאה לפועל.

ואז כמובן שאני עדיין נענשת.

במחשבה שנייה, גם במהלך סקס שגרתי* אני לא בדיוק מתנהגת כמו המרקר הכי מדגיש. אני פשוט גוש מרייר שלא זוכר איך מתקשרים עם העולם בזמן ששני הדומים שלי נאלצים לדון במצבי הפתטי כמעט ברחמים ואני בכלל לא שמה לב.

בקיצור, על מנת לשמור על כבודי החלטתי ליצור מטבע לשון חדשה - טפשת סשנים.

והיי, אני קיטי ואני סובלת ממנה. המון.

*עד כמה שסקס יכול להיות שגרתי בין שתי נשים וגבר שמזיין כאילו יצא מתוך אחד מהספרים האירוטיים הכי לא אמינים שיש.

אצלנו, כמו אצל כולם, התזמון הקורונאי הגיע בצורה הכי מרפית שרק אפשר לבקש.

בניגוד לאופי שלי אני מוצאת את עצמי זאת שמעודדת אנשים בשבועות האחרונים.

ואז אתמול אני נגררת למטה. מוצאת סיבות (לגיטימיות יותר ולגיטימיות פחות) להילחץ.

לוטוס, האופטימית שבינינו, מנסה להרגיע אותי עד שהיא מאבדת סבלנות.

זאלו מנסה להסביר לי שהוא חשב על חלק מזה כבר קודם.

בחוץ אווירה כאילו סוף העולם.

ובאסה.

ואז אני אומרת לעצמי שבסופו של דבר יש לנו את האחד, השנייה והשלישית. כולנו ביחד וכולנו בריאים - אני לא באמת צריכה יותר מזה.

אני זוכה להיות מבודדת עם שני האנשים שאני הכי אוהבת בעולם ואין ספק שהבית שלנו הוא אחד המקומות שהכי כיף לנו להיות בהם.

אני מספרת את זה לזאלו ותוהה אם הוא יצחק על מנטרת ה"הכי חשוב שיש אהבה" החדשה שלי אבל הוא רק מביט בי במבט מוקסם ואומר שזה נכון.

אני יושבת על רצפת המקלחת ושרה לו בזמן שהוא מתקלח (לא מבחירה כמובן).

מידי פעם אני נזכרת בשיחה שהייתה לי עם לוטוס לפני כל הטירוף כשהיא אמרה שאם נמות מקורונה יהיה פדיחות עם מה שימצאו בארונות שלנו - ואמרתי לה שאני שמחה שאני בן אדם שחי עם דברים מביכים בארון לעומת מישהו משעמם שאין מה למצוא אצלו.

עכשיו אני מבינה למה חשוב שתהיה לך אהבה שלא תלויה בדבר - החיים שלנו טובים. גם עכשיו.

זה בכלל לא תלוי בטיסות לחו"ל או בעושר כלכלי.

יש לנו אהבה והיא כבר מנצחת (שלא לדבר על כל האוכל השווה שיתבשל ויאפה אצלנו :)).

זמן-מה לאחר שעברנו לגור ביחד (גם באופן רשמי) הבנתי שהשמיעה שלי מתחילה להיחלש.

כנראה המעבר מהמשפחה הצעקנית שלי לשלוות-הנחת בביתנו הקט עזרה לי לשים לב לראשונה שאני לא מפסיקה לשאול את לוטוס - "מה?" "מה אמרת???".

שמתי פעמיי לקופת החולים ושמחתי שכבר שיניתי כתובת אז קצת קשה יותר לזרוק אותי בגלל זה :)

התחלתי סדרת בדיקות ובאופן תמוה - השמיעה כמעט מושלמת. ממש חושים של חתול בגו'נגל יש לי (חוץ מהצורך בהרכבת משקפיים). אז מה הקטע?

ואז זה הכה בי! זה לא אני-זאת היא!

אבל איך תגידו לבת-הזוג שלך מזה כך וכך זמן שהיא פשוט הבן-אדם הממלמל ביותר בכל היקום? 

התשובה: בהאשמה מוחלטת עם נימת קיטורים קלה.

Long story short היום לוטוס כבר ידועה לשמצה במחוזותינו כלחשנית המלמולים.

רב הזמן היא מועמדת ללעג ולקלס ולעתים רחוקות גם לטינה קלה (במיוחד כשבתשובה לשאלה "מה?" היא אומרת בדיוק את אותו הדבר בבדיוק אותו הטון ומצפה לתוצאה שונה בהבנת הממוען).

אממה... אצלנו המתסלבט גם נוטה לשלם על-כך מחיר, כלומר אם המסתלבט הוא אני. מסתבר שזה רק היה עניין של זמן.

דמיינו לעצמכם את הסצנה הבאה:

דקאדנס, חושך, משחק של חום-גוף ורוח מאווררים.

אנחנו ברחבת המשחקים.

זאלו אזק את יד שמאל שלי ליד ימין של לוטוס והעמיס את שתינו על שני צדדיו של שולחן משחקים כלשהו שאין לי מושג מה שמו בעגה המקצועית.

שתינו עומדות על ארבע עם ישבן מורם בהמתנה לקבל מנחת זרועו החטובה של זאלו.

ואז זאלו מתקרב אלי עם מבט לוהט בעיניו ואומר לי שהוא עומד להצליף בלוטוס ואני צריכה לספור כל הצלפה, אבל כדאי שאספור בקול רם כי אם אני אפספס את הספירה או אם הוא לא ישמע אותי - הוא מצליף בה שוב מההתחלה.

-בשלב הזה אני עדיין לא מבינה שהסתבכתי כמובן (אני קצת איטית כשמעורב בזה סקס או סשן)-

בתור הסאבית הנאמנה וחסרת הסאדיזם שהיא אני, אני מכחכחת בגרון ודואגת להגות כל מספר ומספר בקול רם מעל שאון המוזיקה.

לחוצה לא לפספס אפילו הצלפה אחת אני מסובבת את הראש בתנוחה קצת בלתי-אפשרית כדי לראות מזווית העין את ההצלפות שמא אפספס אחת (טוב וגם כי זה היה מופע יפה).

לוטוס רוב הזמן סופגת את המהלומות בהנאה ברורה עד שהיא מתחילה קצת להתנועע באי-נוחות ולהזיז את יד ימין שלי יחד איתה,

אני כמובן לא מוותרת ומאזנת בקושי את המשקל תוך הקפדה על ספירה מושלמת!

ואז מגיע תורי.

בהצלפות הראשונות אני מנסה לא לצעוק כדי שלוטוס תישמע מעבר למוזיקה, די מהר אני נשברת ומתבכיינת אבל זה כבר לא באמת משנה-

כי את לוטוס אי אפשר באמת לשמוע, עם בכי ובלי, עם מוזיקה ובלי - את המלמול החרישי שהאישה ספרה בו גם בדממה זאלו לא היה מבין.

ואז אני קולטת לראשונה שהסתבכתי. פאק.

בשלב מסויים, בערך בהצלפה השלישית שלא נספרה כמו שצריך, אני תוהה אם הסאדיסטית שלי עושה את זה בכוונה - מאין סישון ביי פרוקסי שכזה.

ואז לוטוס מתחילה להתבדח עם זאלו תוך כדי - במקום לספור! WTF אישה???

זה לא הוגן! צווחתי בבכי לא ברור. אבל זה היה מאוחר מידי, לוטוס ספרה 8 הצלפות בעוד שזאלו ספר בערך 12 ואני ספרתי 1000.

צ' צ' צ'

צריך להתחיל מחדש.

לפחות יצאתי מהמסיבה כשהשמיעה שלי בסדר, הטוסיק קצת פחות.

מוסר ההשכל חברים - כל כלבה ביג'י יומה. 

לא שאני מתכוונת להפסיק להסתלבט על הממלמלת שלי, או לשלם את המחיר על זה 3>

אותן זרועות חסונות ושריריות שמרימות אותי מהמקום בו נרדמתי לבטחון המיטה,

מנופפות כלפי קיין או מספינקות אותי עד שאייבב בכאב.

אותן ידיים קסומות שאופות לי מטעמים שאפילו לא ידעתי את שמם,

שורטות את כל גופי, לפעמים עד זוב דם.

אותן זוגות עיניים שמביטות באהבה וחום וממיסות את ליבי,

נועצות בי הבעה בוערת וחשוכה שלא תחשוף טיפת רחמים כשאבכה.

אותו גוף מחבק, חם ואוהב שעוטף אותי כשאני חוזרת מהעבודה,

ירתק אותי למיטה ולא יאפשר לי לברוח כשאני נבוכה ורוצה להתחבא.

אותן שפתיים מנשקות ומלאות דברי אהבה, הערצה ומחמאות,

יחייכו חיוך מלא זדון כשאגיד "לא" או ילגלגו לי כדי להשפיל אותי בעוד לחיי יבערו.

אותם קולות כה מוכרים שאהנה לשמוע שירתם מהמקלחת או המטבח,

יישמעו מעל ראשי בלי לתת לי להיות חלק מהשיח, בעודם דנים בי כבגוש בשר.

אותם אנשים שגורמים לי לרצות לחיות לנצח, יגרמו לי לרצות למות במקום... מרוב כאב מהול בעונג.

אהבות חיי 3>

יש לי עיניים גדולות בצבע טורקיז ושיער שטני גלי עם בקבוקים בקצוות.

יש לי חזה מכובד וגוף עם קימורים, אבל אני קטנה ויחסית רזה.

והחשוב מכל - אני מתחילה להכיר ביופי שלי.

יש לי עבודה שאני אוהבת ומערכת יחסים מוזרה עם הבוסית שלי - שאותה אני אוהבת כמו חברה טובה.

בעבודה אני הופכת אדם אחר, רציני יותר, ועם כל קטן-קומתי מצליחה לסחוף או להלחיץ גם את הקשוח שבקולגות.

בבית יתגאו בי ויספרו על הישגיי לחברים, ואחרי שנים גם אני כבר מכירה ביכולות ובכשרון שלי.

יש לי שק של חוויות באמתחתי, נשיכות, נשיקות, סטירות והצלפות.

בחדרי-חדרים או באמצע פארק ציבורי, במסיבות טובות ופחות-טובות.

ובכלל - הגשמתי פנטזיות שחיכו עשרים שנה במוחי וכאלו שכלל לא ידעתי שיש לי.

יש לי גרביים מכל הסוגים, של גיבורי-על של מארוול ושל די.סי, מפוספסות שמגיעות עד-הברך, פלאפיות, מנצנצות ועוד.

יש לי תחתונים בכל צורה וצבע, תחרה, חוטיני, שקופים, תחתוני מזל ואפילו אחד עם פרצוף של חתול מבועת.

אבל כשהם מקבלים יחס הם לא נשארים עלי לזמן רב.

יש לי אישה עם החיוך הכי מקסים בעולם, שיכולה לאפות כל עוגה, עוגיה או מאפה שרק אחפוץ.

יש לה יכולת לעשות את הדברים הקטנים שתמיד ישמחו אותנו, להפתיע ולסחוף יחד עם האנרגיה הכובשת שלה.

כשהיא תלך ברחוב, כמעט כולם ישימו לב אליה, ומידי פעם גם כמעט תגרום לתאונה. 

יש לי גבר עם יכולת אפיית הלחמים הכי מרשימה שיצא לי להכיר, וגם יכולת אכילת לחמים בהתאם.

יש לו חוש הומור מבריק, שנון, מטופש או סתם מעוות והוא ממלא את חיינו בצחוק וחיוכים.

לא מזיק שהוא גם גבוה, שרירי ומסוגל לענג שתי נשים ביחד עד שכרון חושים מוחלט.

יש לי דומית אכזרית, שאוהבת לשרוט ולנשוך את כל גופי - לחרוט בי סימנים שנשארים משך שבועות.

עיניה הופכות כהות וחיוכה מאדים בעודה נותנת בי מבט כאילו הייתי הטרף הכי טעים בסוואנה.

היא תמיד תהיה שם מתחת לפני השטח, ותתפרץ מתוך האישה שאני אוהבת גם ברגעים תמימים של חיי היום-יום.

יש לי אדון מרושע, שלועג לי. הוא ישמח אם אנסה להתחצף או להתחמק, כי מבחינתו זה יותר משעשע ככה.

הוא יתן ספאנקים עם ידיים ריקות, ללא כל שוט או קרופ - ויצליח להעביר כאב רוטט בכל גופי.

גם אחרי שנים לא אתרגל לכאב, ואתבכיין ואפחד כשהוא מופיע - ואז יצחק לי בשמחה על היותי סאבית מפונקת.

מי אני? אישה שלמדה לאהוב את עצמה כי אהבו אותה מספיק.

מה אני? אביר שהצליח להביס את השדים שלו.

יש לי זכרונות לכל החיים וחיים שלמים לצבור זכרונות.

יש לי אהבת-אמת.

אני נכנסת לחלל הזה, שעוצב כ"כ בקפידה.

חלל כזה שתמיד ירגיש מזמין ויצור חשק.

בעבר היו תלויות בקיר המרכזי תמונות שחור לבן או אדום של ערום אומנותי, היום תלויה שם תמונה כחולה של ירח גדול מתנשא מעל להרים ומשקיף לנהר.

אני מטיילת במשעולי הזכרונות, הישנים והחדשים שיצרנו.

מעבירה מבט על קופסת כפפות לייטקס חד-פעמיות, ספרדר שאיתגר את הגמישות שלי עד לפני שעה, נוזל חיכוך, דילדו שקיבלנו לפני מספר שנים במתנה ליומולדת של לוטוס* ושאקלים שהגבילו את התנועה שלי בחלק הנעים יותר של היום הזה (שהיה מאוד נעים כשלעצמו).

אני נזכרת כיצד בפעמים קודמות אספתי מרצפת החלל הזה גם קיינים, שוטים ואזיקים ועוד מיני צעצועים.

ריח הנוזלים וההתרגשות עדיין עומד באוויר ואיש לא ממהר לפזרו.

הסדינים הסתורים על המיטה הענקית מוסיפים עדות על מה שהיה שם ויוצרים בי ריגוש כשאני חושבת על מה שעוד יהיה כשנחזור לשם במהלך החג הזה.

אחחח... איך אני אוהבת את מראה חדר השינה שלנו אחרי 3>

*אגב איון- זו ממש מתנה שממשיכה לתת. אז תודה שוב ;)

בעברי הלא-כל-כך רחוק שנאתי כל מה שקשור לתשומת לב מאחרים.

שנאתי להצטלם, שנאתי להיות במרכז הערב, כמו נגיד בגלל שהייתי כלת היומולדת, ושנאתי להרגיש ש"כולם מסתכלים עלי".

בגלל זה היה לי ברור שאם יש משהו שאני לא בקטע שלו- זו פומביות.

מפה לשם, נפלתי בבדס"מ ובסופו של דבר הגעתי לניקוזו הישראלי שידוע בשמו "הכלוב".

כניובית לא באמת הגעתי עם רשימת מכולת מה אני רוצה ולא רוצה, אבל ידעתי שכשזה יהיה זה לא תהיה שאלה.

אז זרמתי... לא במובן של ממש ללכת ולהסתשן כי לקח זמן עד שמצאתי את המתאימים לי.

אבל כן במובן התפיסתי. לא נרתעתי מהמחשבה על רוב התיאורים וההצעות שקראתי בבלוגים, במגזין ובהודעות שהופנו אלי.

אפילו ניסיתי את כל הקטע הזה של משימות וירטואליות וגיליתי שלצייר כוכב על מקום לבחירתי שבו הייתי רוצה נשיקה ולשלוח לו תמונה באמצע יום עבודה לא ממש עושה לי את זה- ואותו וירטואלי גם קיבל תמונה של כוכב המתנוסס על צווארי הענוג ותו לא.

ואז יצאתי די סלאטית ואת השבוע להכרותינו חגגנו בסשן הראשון שלי.

ושבוע אח"כ כבר יצאתי איתם למסיבה לכבוד יום ההולדת של לוטוס.

מסיבת הבדס"מ הראשונה שלי, איזו התרגשות ואין לי שום דבר ראוי ללבוש. אבל המחסור במחוך לא הפריע להם והם אפילו לא זרקו הצעה אקראית שאבוא בערום אז ההתרגשות שלי לא נפגעה (כאמור, פומביות לא הקטע שלי).

ואז ראינו אותו במלוא תפארתו- את הצלב. אתם יודעים איזה. לא משנה איפה המסיבה ומה הליין, תמיד תהיה איזו במה ממוקמת בצורה אסטרטגית ועליה יעמוד בגאווה הצלב.

אני לא ייחסתי לו חשיבות ועדיין הייתי מלאת כוכבים מפעילותינו בקומה למטה.

הוא הסתכל עלי ושאל אותי את ה-שאלה, השאלה היחידה שהייתה יכולה לגרום לי לעלות לבמה הזאת ולתת להם לסשן אותי על הצלב הזה... "כמה את אמיצה?".

ואז נחרץ גורלי. זה עשה לי את זה.

הייתם חושבים שהשאר היסטוריה, אבל זה ממש לא נכון. כי חלק מהעניין זה שלא משנה מה, אני לא מצליחה להתרגל.

לא משנה בכמה מסיבות נהיה, ברגע שאנחנו מתחילים לצעוד לאיזו ספה, צלב, מעמד כלשהו כדי לעשות את מה שבאנו לעשות, יהיו לי פרפרים בבטן ופתאום אהפוך מודעת יותר ויותר לכל צעד שאקח קדימה.

לפעמים אני משתתקת ובולעת רוק ולפעמים אני מקפצת במהירות כדי לנער ממני את התחושה.

הם ממקמים אותי בתנוחה שיעדיפו לאותו רגע ואני אעצום עיניים חזק-חזק.

הם יפשיטו ממני חולצה, חזייה או ירימו חצאית והעור שלי יצטמרר בחידודים-חידודים (התחתונים במקביל יירטבו).

ואז הם יתחילו. סטירות, נשיכות ועולם שכולו טוב. אני אשכח איפה אנחנו ומול מי אנחנו ואהיה מאושרת וכאובה.

בשלב מסוים אהפוך מודעת עד כמה אני רעשנית ותציף אותי בושה שבטח אני מפריעה לכל מי שסביבנו וכמה צומי אני ודאי יוצאת. הם ילעגו לי שאפשר לשמוע אותי אפילו מעבר למוזיקה ואני אנסה לשתוק ולא לצרוח- ללא הצלחה.

אבל לא תמיד המשחק הקטן הזה יספק אותם, מתישהו יתחילו ללחוש לי באוזן, לספר לי מי צופה בי וכמה צופים, מה הם עושים בזמן שהם צופים בי ואיך הם או הפרטנרים שלהם נוגעים אחד בשני תוך כדי הצפייה (ומה שנותר מהתחתונים הפיציים שאני לובשת למסיבות כנראה כבר יטבע לחלוטין).

הגוף שלי יהפוך רגיש יותר לכל תנועה ומגע והתחתונים שיופשלו ממני יעבירו חמימות בחלקות העור שיחככו בדרכם.

אני אומר לעצמי שהם סתם משקרים כדי שארגיש את זה, אנשך את השפתיים ואתקע ציפורניים בדומם כלשהו כדי להשקיט את הבושה .

ולפעמים, כשיתחשק להם להיות רעים ממש, הם יסובבו את ראשי לכיוון הקהל ויצבטו ויספינקו עד שאפקח את העיניים ואראה את קהל הצופים.

אני אביט מופתעת בקבוצת האנשים ואבין שלא שיקרו לי.

וכך, מבעד לדמעות, אראה זרים שצופים בי בזמן שממשיכים לגעת בי בכל המקומות הכי אינטימיים, להכאיב ולגרום לי לצעוק כך שכולם ישמעו ותוך כדי הם יאמרו בטון משועשע עד כמה אני זונה ושאני יכולה לומר שאני לא אוהבת פומביות אבל הגוף שלי אומר משהו אחר לגמרי.

לבסוף ילטפו את כל כולי ויעטפו אותי בחיבוק קרוב-קרוב שיסתיר אותי מפני כולם. וכך ירד המסך.

בקיצור, אפשר אולי לומר שאני בקטע. בקטנה כזה.

אבל זה לא באמת מפתיע בהתחשב בכך שהם גילו לי שאני בקטע של הרבה דברים צפויים יותר וצפויים פחות.

לדוגמה, לפני כמה ימים גיליתי שאני לא יכולה לשמוע את השיר הבא בלי לחשוב על חני נחמיאס כשהיא נאנסת:

ומשהו גם אומר לי שאם יבקשו ממני לשלוח באמצע יום עבודה תמונה עם כוכב על חלק נבחר בגוף אז זה לא ישאיר אותי אדישה והצילום לא יהיה של צוואר.

*בכוח אני מקווה שזה ענה לציפיותייך ;)

את במכון קעקועים.

האויר מלא ביצירתיות נהדרת (טוב וגם בריח של גראס).

יש זמזום מהפנט ברקע ממחטים שחורטות כרגע עמוק בעור של מישהו בחדר ליד.

כל הגוף שלך מתעורר ורוצה... מחט על העור... על הגוף... לקעקוע... לפירסינג... לא משנה מה.

זה מזוכיזם מסוג מאוד מסוים, אחד שמטמיע בך אומנות יפיפיה, קישוט וגיוון לגוף שאת הולכת איתו 24/7. צבע לחיים.

את הקעקוע הראשון עשיתי בגיל 17 (למרות שרציתי עוד מהגן).

את השני רק שנה שעברה (כי פחדתי להתמכר אז נתתי לי מרווח יפה-יפה ביניהם).

הבטחתי לעצמי שאקבר עם שלושה (הייתי חייבת לחשוב על מספר כדי שאעצור מתישהו).

אז אני במכון, קובעת תור לקעקוע שאני קונה לאחותי ליומולדת 20 כמיטב המסורת (ככה גם היה עם אח שלה :)) וחושבת איך בא לי גם.

ואז... אני נזכרת שלפני כמעט ארבע שנים הבטחתי הבטחה, שהייתה אמורה להישאר ברמת הבדיחה.

אבל מישהו (אהמ אהמ) לקח אותה ברצינות, ועכשיו אני תחת איום מתמיד שהקעקוע הבא שלי יהיה זה-

אם היינו בית במשחקי הכס, אלו היו הסמל והמוטו שלנו

...לפחות זה יותר הארד-קור מברנדינג.

אוי לי.

"בולבול" אני אומרת בחיבה.

"לא חמודה שלי, זה זין" היא אומרת בתקיפות "כשזה כזה איבר מרשים אי אפשר לקרוא לו בולבול".

'אני יודעת' אני חושבת בליבי, מהופנטת ממנו ומעבירה לשון על שפתיי ברעב.

ועדיין- לא מסוגלת להוציא את הזין מהפה.

אז הוא מחליט להשתיק אותי באופן המועדף עליו ודוחף אותו עמוק לתוך הגרון שלי.

היא בינתיים מתחילה לשחק בי, שולחת אצבעות לתוכי, צובטת את הפטמות ללא רחמים, נושכת את פנים הירך, את הצוואר וכל מקום אחר שיעלה על דעתה.

וכך מפיקה מגרוני קולות חנוקים בעודי מתרכזת בטעם שלו, בתחושה המתקשה וגדלה בפי ובריר הניגר ממני שהחל כבר מטפטף עלי ועל הסדין.

הוא יצחק ויגיד לה שהיא מוציאה ממני מנגינות יפות ואז ינתק אותי ממנו, לא בלי התנגדות, והיא תיקח אותי ותדחוף את ראשי בין ירכיה לפני שאוכל להסדיר את הנשימה.

הוא יתמקם מאחורי ואני ארגיש את החום היוקד שיפיץ ואז יחדור אלי באחת.

האנחה שלי תושתק בין נוזליה והיא תחזק את הלפיתה בראשי ותצמיד אותו עוד יותר בחוזקה.

ואחרי כל זה... עדיין לא אצליח לומר זין בפה מלא או כוס למען האמת.

אני חושבת שאני צריכה עוד אימון.

חג אהבה שמח 3>

תמיד רדפתי אחרי קשיים, חשבתי שלאתגר את עצמי זו הדרך לאושר.

שאם אשיג מה שלא האמנתי שאוכל- אז יקרה משהו בתוכי ואהיה מסופקת סוף סוף.

מאז שהכרתי אותם אני כבר לא מחפשת אתגרים בחיים, אבל הם דואגים לאתגר אותי... בדרכים הכי מטופשות שרק ניתן.

למשל, סיפור שהיה כך היה-

אנחנו משתעשעים במיטה, מנסים למצוא דרכים להתחמם מפני הקור החודר ואז הוא אומר לי לרקוד להם...

"אבל אין מוזיקה" אני, שלעולם לא אלמד, מרימה להנחתה.

והוא, ששמח על הכישרון הזה שלי נענה ברצון "אז תנבחי לך מנגינה".

"הא?" עניתי המומה שכמותי, לא נבחתי כבר שנים, ומאיפה זה צץ פתאום?

הרי לפני רגע היה מזמוז ונילי, איך הם מעזים לקחת את זה למקומות של בדס"מ בלי הכנה? (על אף שזה מה שקורה בד"כ)

בעודי עם פה פעור, הוא מוסיף שהנביחות צריכות לנגן לנו את ה"לגונה שקר כלשהו".

"את מה??" אני, שעדיין לא מבינה את הסיטואציה שנקלעתי אליה, מנסה לפחות להבין את פיסת המידע הזו.

הוא מזמזם לי מנגינה מוכרת אשר סביר להניח שאיש מעולם לא היה חושב לדרוש ממישהי לנבוח אותה (ככל שיש מנגינות יותר הולמות לנבוח ולרקוד לצלילן).

מנגינה כזו שאני רגילה יותר להיחשף אליה בסרטוני לוני טונס מאשר בסשן או ריקוד עירום.

אחרי מספר שניות בהן אביע את מורת רוחי, אקום ואבכה על הקור.

אבל להם יש סבלנות ללא גבול, הם משום מה יודעים שלא משנה כמה מה שביקשו מנותק ומגוחך, הסאבית-בלאי שלהם תצליח לעשות אותו מבדר.

בסופו של דבר, אחרי הרבה צחקוקים עצבניים, אדפוק את ההופעה המשעשעת ביותר שאוכל להפיק מהמצב הזה... אפילו כמעט ואגרום ללוטוס לדמוע מרב צחוק.

ועכשיו- יאמרו לי- עכשיו תרקדי לנו את השיר שלנו.

אותו שיר שכנראה בכל פעם שאשמע אותו אסמיק במבוכה.

את הריקוד אני מסיימת בעודי עולה על ארבע על המיטה ונעה לכיוונם.

הוא מסיר את השמיכה מעליו ומראה לי כמה גיריתי אותו והיא נותנת בי את מבט הערפד הצמא שלה. ואני בוערת מחום.

אחרי שנסיים מסופקים, נקום משינה פוסט-אורגזמות מעלפת ונאכל (כמובן), אשב לי בחדר העבודה מחויכת ואזכר כיצד לפני שבוע לוטוס אמרה לי שאני כל הזמן גורמת לה לרצות להתעלל בי, שככל שעובר הזמן ככה היא רוצה יותר לטרוף אותי.

ואז אזכר במבט הערפדי הזה שלה, כשהעיניים מתכהות ואני ממש יכולה לדמיין סביבן מעט עיטורי ורידים, ממש כמו בסרטים. איך זה שיחד עם המבט הזה תמיד נדמה שהשפתיים המלאות האלה שלה הופכות יותר אדומות?

בעבר, לפני שהכרתי אותם, הייתי רודפת מורכבות ואינטריגות. חיפשתי רק אתגרים ולהעמיס בקשיים את עצמי ואת הסביבה והייתי נעלבת אם מישהו היה מעז לרמוז שאני לא עמוקה, מיוחדת או מעניינת.

והנה אני מעבירה ימים שלמים קורנת מאושר כי מישהו האכיל אותי, זיין אותי ואח"כ ישנתי.

וכשזאלו צוחק עלי על זה ואומר בחיבה "את פשוט A simple being" אני חשה שלמה ומסופקת וכן... גם קצת רטובה.

אז אני יכולה להעיד- כה פשוט הוא האושר וכה פשוטה המאושרת.