Fringe of my mind

"בולבול" אני אומרת בחיבה.

"לא חמודה שלי, זה זין" היא אומרת בתקיפות "כשזה כזה איבר מרשים אי אפשר לקרוא לו בולבול".

'אני יודעת' אני חושבת בליבי, מהופנטת ממנו ומעבירה לשון על שפתיי ברעב.

ועדיין- לא מסוגלת להוציא את הזין מהפה.

אז הוא מחליט להשתיק אותי באופן המועדף עליו ודוחף אותו עמוק לתוך הגרון שלי.

היא בינתיים מתחילה לשחק בי, שולחת אצבעות לתוכי, צובטת את הפטמות ללא רחמים, נושכת את פנים הירך, את הצוואר וכל מקום אחר שיעלה על דעתה.

וכך מפיקה מגרוני קולות חנוקים בעודי מתרכזת בטעם שלו, בתחושה המתקשה וגדלה בפי ובריר הניגר ממני שהחל כבר מטפטף עלי ועל הסדין.

הוא יצחק ויגיד לה שהיא מוציאה ממני מנגינות יפות ואז ינתק אותי ממנו, לא בלי התנגדות, והיא תיקח אותי ותדחוף את ראשי בין ירכיה לפני שאוכל להסדיר את הנשימה.

הוא יתמקם מאחורי ואני ארגיש את החום היוקד שיפיץ ואז יחדור אלי באחת.

האנחה שלי תושתק בין נוזליה והיא תחזק את הלפיתה בראשי ותצמיד אותו עוד יותר בחוזקה.

ואחרי כל זה... עדיין לא אצליח לומר זין בפה מלא או כוס למען האמת.

אני חושבת שאני צריכה עוד אימון.

חג אהבה שמח 3>

תמיד רדפתי אחרי קשיים, חשבתי שלאתגר את עצמי זו הדרך לאושר.

שאם אשיג מה שלא האמנתי שאוכל- אז יקרה משהו בתוכי ואהיה מסופקת סוף סוף.

מאז שהכרתי אותם אני כבר לא מחפשת אתגרים בחיים, אבל הם דואגים לאתגר אותי... בדרכים הכי מטופשות שרק ניתן.

למשל, סיפור שהיה כך היה-

אנחנו משתעשעים במיטה, מנסים למצוא דרכים להתחמם מפני הקור החודר ואז הוא אומר לי לרקוד להם...

"אבל אין מוזיקה" אני, שלעולם לא אלמד, מרימה להנחתה.

והוא, ששמח על הכישרון הזה שלי נענה ברצון "אז תנבחי לך מנגינה".

"הא?" עניתי המומה שכמותי, לא נבחתי כבר שנים, ומאיפה זה צץ פתאום?

הרי לפני רגע היה מזמוז ונילי, איך הם מעזים לקחת את זה למקומות של בדס"מ בלי הכנה? (על אף שזה מה שקורה בד"כ)

בעודי עם פה פעור, הוא מוסיף שהנביחות צריכות לנגן לנו את ה"לגונה שקר כלשהו".

"את מה??" אני, שעדיין לא מבינה את הסיטואציה שנקלעתי אליה, מנסה לפחות להבין את פיסת המידע הזו.

הוא מזמזם לי מנגינה מוכרת אשר סביר להניח שאיש מעולם לא היה חושב לדרוש ממישהי לנבוח אותה (ככל שיש מנגינות יותר הולמות לנבוח ולרקוד לצלילן).

מנגינה כזו שאני רגילה יותר להיחשף אליה בסרטוני לוני טונס מאשר בסשן או ריקוד עירום.

אחרי מספר שניות בהן אביע את מורת רוחי, אקום ואבכה על הקור.

אבל להם יש סבלנות ללא גבול, הם משום מה יודעים שלא משנה כמה מה שביקשו מנותק ומגוחך, הסאבית-בלאי שלהם תצליח לעשות אותו מבדר.

בסופו של דבר, אחרי הרבה צחקוקים עצבניים, אדפוק את ההופעה המשעשעת ביותר שאוכל להפיק מהמצב הזה... אפילו כמעט ואגרום ללוטוס לדמוע מרב צחוק.

ועכשיו- יאמרו לי- עכשיו תרקדי לנו את השיר שלנו.

אותו שיר שכנראה בכל פעם שאשמע אותו אסמיק במבוכה.

את הריקוד אני מסיימת בעודי עולה על ארבע על המיטה ונעה לכיוונם.

הוא מסיר את השמיכה מעליו ומראה לי כמה גיריתי אותו והיא נותנת בי את מבט הערפד הצמא שלה. ואני בוערת מחום.

אחרי שנסיים מסופקים, נקום משינה פוסט-אורגזמות מעלפת ונאכל (כמובן), אשב לי בחדר העבודה מחויכת ואזכר כיצד לפני שבוע לוטוס אמרה לי שאני כל הזמן גורמת לה לרצות להתעלל בי, שככל שעובר הזמן ככה היא רוצה יותר לטרוף אותי.

ואז אזכר במבט הערפדי הזה שלה, כשהעיניים מתכהות ואני ממש יכולה לדמיין סביבן מעט עיטורי ורידים, ממש כמו בסרטים. איך זה שיחד עם המבט הזה תמיד נדמה שהשפתיים המלאות האלה שלה הופכות יותר אדומות?

בעבר, לפני שהכרתי אותם, הייתי רודפת מורכבות ואינטריגות. חיפשתי רק אתגרים ולהעמיס בקשיים את עצמי ואת הסביבה והייתי נעלבת אם מישהו היה מעז לרמוז שאני לא עמוקה, מיוחדת או מעניינת.

והנה אני מעבירה ימים שלמים קורנת מאושר כי מישהו האכיל אותי, זיין אותי ואח"כ ישנתי.

וכשזאלו צוחק עלי על זה ואומר בחיבה "את פשוט A simple being" אני חשה שלמה ומסופקת וכן... גם קצת רטובה.

אז אני יכולה להעיד- כה פשוט הוא האושר וכה פשוטה המאושרת.

אז אתמול הייתה החתונה הראשונה שלנו.

לא באמת שלנו-שלנו. אנחנו ממש לא בכיוון.

בין היתר כיוון שלוטוס נדרה שלעולם לא תעשה שוב סידור שולחנות ואולי גם כי זאלו יכול ללכת לכלא על זה...

בכל אופן, היינו בחתונה של חבר ולראשונה הגענו יחד לחתונה.

לא בלי ויכוחים כמובן-

הרבה חשבו שלא להגיע, אבל אז הזכירו לי שהחבר הזה היה שם בשבילי ברגעים הקשים (אפילו שלא רציתי אותו שם).

אז הגענו לחתונה, וזאלו הציג אותי בפני חברה ותיקה מהתואר הראשון.

"זאת הבת זוג שלי ושל אשתי" זרק וקיבל את אפקט ההבעה הזו, נו... זאת שמישהו חושב שעובדים עליו.

אז עשיתי את הדבר השקול, וברחתי לחפש את לוטוס (האמת שגם כי חשבתי שללוטוס יצא להכיר אותה בעבר, מסתבר שלא).

"נו, הצגת את הפילגש?" זרקה לוטוס ברגע שהתקרבנו מספיק לטווח שמיעה של החברה.

היא, שכנראה התאוששה עם עזיבתי (לא נעלבתי כמובן), השיבה לפניה את אותה הבעה תוהה.

מפה לשם, קיבלנו מידי פעם מבטים של חוסר-הבנה-סקרנות.

גם מילדה קטנה שבהתה בי ובלוטוס רוקדות,

ובאמת שלא עשינו משהו מיוחד, בכל זאת הזכרנו לעצמנו שזו לא מסיבה של אלכסיי, אבל הילדים של היום... לכולם יש ראש מלוכלך.

בקיצור, איך מסכמים ערב כזה- היה סביר.

על אף זאת, היום בבוקר עדיין השתפכתי בהודעות לזאלו על כמה שהרגשתי נאהבת וכמה שזה לא ברור מאליו שהוא לא נרתע מלהציג אותי ככה ברגע האמת.

ואז עלתה השאלה- איך כן אפשר להציג אותי?

לא בקטע של טקט ועדינות, כי זה ברור שלא יקרה. אבל בקטע שאנשים יבינו.

הרי ההצגה של מעמדי בשלשה מסתיימת בד"כ בשתי תגובות ראשוניות-

או שהם לא מבינים. ואז צריך להסביר בצורה יותר מפורטת (מה שמביך אותי מאוד).

או שהם מבינים, ובטוחים שעובדים עליהם. עומדים עם עיני עגל ומחכים שיגידו להם "ססתתתתםםם".

האמת, אני בעיקר מקווה שבעתיד לא נצטרך ללכת כמעט לחתונות ולחתונות סוג ז' (ע"ע בריתות).

אז אולי לא באמת שווה להשקיע בזה מחשבה.

אבל לכם, דומים אהובים שלי, בכל זאת אתן הצעת הגשה:

https://www.youtube.com/watch?v=WY8kxbaIDmg&list=PLEHtACtkLQ_Jz9yP_kvPygP4wSGscHV9l

יש להם עשרות דרכים שונות לקחת אותי.

ככה הוכיחו לי לאורך השנים.

הם שכללו את השיטה ועיצבו אותה לכדי שלמות, עד לקיומו המלא של פוטנציאל השעשוע והרגש.

דווקא הלב שלי נלקח ראשון, עוד בפעם הראשונה שעיני נחו על הבלוגים שלהם, כבר אז התאהבתי קצת. אירוני שהלב העדין והפצוע שהקפדתי לשמור מאחורי סורג ובריח קפץ לקראתם מהחלון בהזדמנות הראשונה שקיבל.

הגוף שלי, כמובן, החרה אחריו. כל שנדרש לשם כך היה בנשיקת הפרידה בפגישתנו הראשונה. מאותו רגע הוא אותת שהוא רוצה לחזור אליהם, למגע שלהם, שיבוא בכל דרך- נעימה ומכאיבה. וככל שקיבל יותר- התמכר יותר. כפי שכבר נכתב פה בעבר :)

אבל המוח הוא כבר סיפור אחר. דווקא במקום הזה, הרציונאלי, שיודע כמה אני שלהם ויודע כמה שתמיד אהיה שלהם- הוא נוטה לעשות אתחול מידי פעם. מוח brat חמקמק שמחליט על דעת עצמו שהוא לא רוצה את זה, מפחד מההוא, או סתם לא בא לו. נתקע בלופים חסרי משמעות או סיכוי ורק הם יכולים לשחרר אותו מהם. אך גם על זה כבר נכתב כאן.

אבל הם, כמצופה משני סדיסטים חארות גאים, לא מתרגשים. לא מהעדינות של הלב, לא מההתמכרות הקשה של הגוף ולא מהטמבליות של המוח. הם לוקחים אותי באופן שהם רוצים, מתי שהם רוצים ולמטרה שמתחשק להם.

למשל, היא יכולה שעות ללטף לי את הפופיק. על אף שאני שונאת שנוגעים לי בבטן. והוא, החליט שזה נראה כיף ונוהג להעביר אצבעות כשהיא לא בסביבה ואם אני מראה התנגדות נוהג ללחוש לי "ששש... את יודעת שאם היא תשמע אותך היא גם תרצה". אז אני סופגת את זה בשקט כדי שיסתיים מהר יותר.

ויש כמובן גם את ההרגל הזה שלו להזיז אותי ממקום למקום, לא במילים- אלא ממש פיזית. לעטוף את העורף שלי עם ידו הגדולה ולגרום לי ללכת לאן שהוא רוצה (גם אם בכלל לא התכוונתי ללכת באותו כיוון). מיותר לציין שלפעמים הוא אוחז בי במן עדנה וחיבה ולפעמים בחוזקה ובעלות.

שניהם יתווכחו איתי מה אני אוהבת לאכול כשאני מכחישה זאת. חוץ מהמקרים שמדובר במאכלים שבאמת אני לא אוהבת לאכול. מה ההבדל אתם שואלים? ובכן מניסיון העבר יש לי נטייה להגיד שאני לא אוהבת משהו ואז לגלות שאני כן. כי כשהם מכינים אותו זה פשוט טעים לי. ואולי גם יש לי נטייה לפעמים לשאול אותם "אני אוהבת את זה?" רק כדי לראות את הבעת הפנים של 'הנה החתול המטופש שלנו שוב אומר שטויות'.

הוא יכריח אותי לבוא איתו לאמבטיה כשהוא מתקלח, גם אם אני כבר התקלחתי, רק כדי שאשיר לו ואעביר את זמנו (ולפעמים אפילו לא אזכה לצפות בו כי הוא יסגור את הוילון?!).

הם יזכירו לי שאני אוהבת כאב. כי הלב שלי והגוף שלי זוכרים ומתאווים לכך- אבל המוח לפעמים מחליט שהוא מפחד. ואחרי שנעבור את המשוכה, אבקש עוד ועוד וכשנסיים עדיין אהיה קצת עצובה.

הם ישאירו עלי את אותם סימנים כחולים יפיפיים, שנעלמים מהר מידי.

לפעמים הם פשוט רוצים לראות אותי בוכה. הם יסטרו, יצליפו, יספינקו, ילעגו, ישרטו והיללות והצעקות שלי לא ישנו כהוא זה. אנשים מסביב לפעמים ירחמו עלי וישאלו אותם אם אני בסדר, וזה רק ישעשע אותם יותר. ואני אצהל בתוכי שלא משנה כמה אתבכיין, זה לא יגרום להם לרחם עלי. הם ייקחו אותי עד לקצה ואני ארצה לבוא (גם אם אתלונן כל הדרך).

היא תיקח אותי בין רגליה ותשתמש בלשון שלי בקצב שהיא רוצה, תטמין את כל פני בנוזלים המתוקים שלה ולא תיתן לי לנשום עד שתחליט שאפשר. והגוף שלי יהיה כולו שלה ולא יבגוד בה, יסתדר ללא אויר עד שהיא תסיים איתי.

הם ישתמשו בי בתנוחות שונות, יאנסו אותי ויגרמו לי להרגיש כאילו הם זרים לחלוטין, יחדרו כל אחד בתורו או גם יחד, באמצעות זין ודילדו, עם שפתיים שיניים וציפורניים, מקצוות שונים, מחורים שונים או כשהם משתמשים בי כדי לענג האחד את השנייה ולהפך. הם יהפכו אותי לצעצוע במיטה שלהם ואני אהיה המאושרת באדם.

הם ילעגו לי, אבל איכשהו יעשו זאת באהבה. יגרמו לי להרגיש שהבדיחה על חשבוני נולדה רק ע"י מי ששם לב לכל שטות שאני עושה או אומרת. שרק אדם שבאמת מבין ואוהב אותי יכול היה להגות בדיחה שכזו על חשבוני.

הם יצחקו מהבדיחות שלי, במיוחד מההומור הדבילי והלא מתאמץ. ואז יצחיקו אותי אפילו יותר. ואז יתווסף לנו מורק לארסנל שיוזכר פה ושם כאנקדוטה שרק אנחנו מבינים.

הם יקבלו את ההתנצלויות שלי. גם אם הן במקום וגם אם הן סתם נוירוטיות ומיותרות. ולא משנה כמה מפגרת או חסרת טקט, או חסרת משמעת ארגיש- תמיד אדע שנסלחתי. עוד לפני שביקשתי סליחה.

הם יביטו בי במבט אוהב, בדיוק באותו הרגע, עיניהם ישקפו את אותו הרגש כאילו תיאמו זאת מראש עם חיוך כזה מקסים שאפילו דיסני לא יוכלו לאייר. ורגע אחרי יביטו אחד בשנייה עם המבט הזה- ואני אמס.

ואני נלקחת כבר מעל לשלוש שנים. ועדיין לפעמים אני מפחדת מהיום שבו לא ייקחו אותי יותר לאף מקום, אבל זה רק המוח המטופש הזה. הלב והגוף כבר יודעים- לקחתי אותם כבר מזמן כשלי ולאן שאלך- הם ילכו, ולאן שיגיעו - אבוא.

כמו רב הבחורות, אני לא משתגעת על הגוף שלי.

למעשה, אני יכולה לעבור על כל ס"מ ולתת חוות דעת מעמיקה מה לא בסדר בו.

אז כפועל יוצא לא אהבתי להצטלם, לא הלכתי עם ביקיני ולא הרגשתי בנוח עם בגדים צמודים.

אבל בתור העקשנית שהיא אני, דבר אחד החלטתי- שזה לא יפריע לי בסקס.

לא משנה עם מי ובאיזו סיטואציה, כשזה סקס אני עושה סוויצ' ואין התייחסות לתאורה, לזווית, לשומן המקפץ, לסימני המתיחה-

שום דבר, אמרתי לעצמי עוד מגיל צעיר, שום דבר לא יהרוס לי את האורגזמה :)

וכך היה.

וכמובן שאני גם בן אדם קולני מאוד, אז כשהתחלתי בגיל המופלג של 21 לעשות את זה סוף סוף עדיין הייתי צריכה לנסות להשתיק את 

האנחות שיצאו ממני. בכל זאת עדיין גרנו אצל ההורים וכאלה (למרות שזה לא עזר- ההורים שלו שמעו אותי לפחות בשני מקרים שונים).

אבל לרב, הצלחתי שלא להעיר את כולם מסביב (אני חושבת).

ואז הכרתי אותם, ומעבר להכרות עם הבדס"מ שחיפשתי כל חיי הסתבר שגם לא הכרתי סקס כהלכתו.

זה כ"כ טוב איתם... 

גם אם ארצה לא אוכל להתחשב בתאורה, בזווית או במי שומע. 

בסקס שלנו אני הופכת לרוח החשקים והיצרים הכי בסיסיים שיש. 

צורחת וגונחת כמו איזו חיה, מריירת מהפה (ומעוד מקומות), מושכת בסדינים, שורטת, נושכת שפתיים והעיניים רואות מטושטש לחלוטין.

אבל הם, הם משום מה מתארים אותי כנסיכת דיסני?! כן! בזמן הסקס.

כדמות הנטאיי (טוב, זה קצת יותר קרוב)!

קיצר, משהו אלגנטי, יפה שזז באיזה שהוא חן.

ואני? בכלל מרגישה כמו איזו מסוממת חסרת מעצורים שמקבלת את הסם שלה.

דיסוננס קוגניטיבי שכזה.

מישהו אמר פעם שזה טבע האדם, שהוא צריך להרגיש חלק ממשהו בין אם זה תא משפחתי או חברה מסוימת.

אולי בגלל זה המילה הזו "שלנו" היא כ"כ נעימה לנו בזמנים טובים או מנחמת בזמנים רעים.

כשרק הכרנו הייתי בנקודה בחיי בה לא רציתי להיות  "שלנו" עם אף אחד ואילו להם היה כמעט עשור של "שלנו" מאחוריהם. 

אחד הדברים שהקסים אותי היה האופן בו ה"שלנו" שלהם היה משולב בצורה מושלמת של צורות, צבעים, טעמים ובדיחות עד כי נוצרה אשלייה שמעולם לא חיו אחרת.

לכן, אין זה פלא שכשהמחשבות שלי רצות במעגלים האינסופיים שלהן, לפעמים הן ממש מונות בלי משים את מה שהפך ל"שלנו", או שמשיק מה"שלנו" שלהם ל"שלנו" שלנו 3>

העיר שלנו-

בה אנחנו מגלים כל פעם מקום חדש לחוות בו טעמים או חוויות חדשות.

בה אנחנו עודנו מבקרים או מסתשנים במקומות ישנים, שהיו "שלנו" שלהם לפני וכיום הם גם שלנו "שלנו". 

עיר שכשאמרו לי בהתחלה שהם גרים בה עיקמתי את האף והסתבלטתי עליהם ומאז- התאהבתי גם בה ואני לא יכולה לחשוב על מקום אחר בו אעדיף לגור.

עיר מכוערת, מלאה בדתיים וצרחות של תינוקות ושיש בה פארק מקסים חמש דק' מהבית שלנו, שוק מגוון ומוכרים שמכירים אותנו ומחייכים לקראתנו ברגע שאנחנו נכנסים בדלתם.

עיר שמעולם לא חשבתי לגור בה, ועכשיו היא מלאה בזכרונות מהימים הראשונים שרק הכרנו ומכל יום חדש בו אנחנו מתעוררים יחד.

הבדיחות שלנו-

חלק שלנו "שלנו" מההתחלה, חלק היו "שלנו" שלהם והתווספתי וחלק אפילו היו "שלנו" שלהם עם החתול הקודם שלהם.

בדיחות דלוחות, שנונות, מטופשות, פרטיות וגם כאלה לכל מאזין.

בדיחות שיכולות לבוא כשמישהו מבואס, עצבני, שמח, במצברוח היתולי או אפילו באמצע רגע אינטימי.

ישנות, חדשות, מתבססות על חוויות או בדיחות קודמות, שמלוות אותנו והלוואי וילוו כל החיים.

המשפחה שלנו-

שלי הפכה שלהם ושלהם שלי.

נוכחות בארוחות חג או שישי, באירועים משפחתיים וימי הולדת.

לדעת מי חולה במה ומתי, מי חושב לפתוח עסק ואיזה, מי אוהב או שונא מאכל מסוים ומי כועס על מי.

להתעניין בשלומם של כולם על באמת ולא לשם הנימוס, ולהרגיש נאהב ע"י אנשים שלא ידעת על קיומם עד לפני שנים ספורות.

וכמובן שלהתוודע לפולקלורים המשפחתיים ולחשוף בעל כרחך את שלך.

החלומות שלנו-

לטייל לכל מיני מקומות ולנסות כל מיני מאכלים.

להתקדם מקצועית ולנתב את הקריירה כדי שיהיה מספיק כסף וזמן לכל מה שנרצה.

לתכנן חצר עם טאבון, מעשנה, ערוגת פרחים בה אשתול את אלה האהובים על לוטוס וגם אולי בריכה.

להזדקן יחד, להשמין, להפוך סניליים ולעשות בושות ולהעביד בפרך את הפיליפינית.

לתכנן סידורי קבורה, מי ימות ראשון, מי יאכל ע"י אריה ואת מי יפחלצו וישאירו כאנדרטה על המיטה.

הסקס שלנו-

שכל פעם מחדש מרגיש כאילו העולם כולו בבערה. 

שמרעיש ומעיר את כל השכונה.

שגורם למוח לנזול לי החוצה ואפילו לפעמים משאיר אותי טיפשה גם בבוקר שאחרי.

שתוך כדי אני זוכה לראות גם את הסקס "שלנו" שלהם ולראות את המבטים הלוהטים שלהם, את הרצון כמעט הפיזי שלהם להכנס האחד תחת העור של השנייה ואז להרגיש איך העיניים האלה מופנות אלי בדיוק באותו זמן, בדיוק באותו הלהט, וכל הגוף שלי מתמלא עקצוצים.

שאחריו תמיד רעבים, גם אם אכלנו זמן קצת לפניו.

שאחריו אני כמעט לא מסוגלת ללכת ישר והגוף שלי לא מתרגל לזה על אף שזה כבר כמה שנים.

שאחריו אנחנו מניחות ראשנו על שרירי החזה המהממים שלו וכולנו נרדמים מחוייכים לשינה עמוקה ששייכת רק לרגע הזה.

הבסד"מ שלנו-

פומבי או בבית, עם עזרים או בלי, לפעמים יותר כאב ולפעמים השפלה.

לפעמים לוטוס למעלה איתו ולפעמים למטה איתי.

ולפעמים אני זוכה לראות את הבדס"מ "שלנו" שלהם, צופה מהופנטת ומגורה ובליבי מעודדת אותו להכאיב לה אפילו יותר (והוא תמיד מקיים גם בלי לשמוע ;))

ותמיד תמיד נעים, ותמיד תמיד לא מספיק ומשאיר טעם של עוד.

כשהם רוצים לעצבן אותי ולהוציא ממני את המורדת, כשהם רוצים להכאיב לי עד שאפרוץ בבכי (ועדיין להמשיך), 

כשאני אומרת בדיחות או הערות מפגרות תוך כדי, שהופכות להיות מהבדיחות שלנו,

כשצופים בנו ואני חשה מבוכה עצומה או כשרוצים להצטרף אלינו ואני מרגישה כמה ה"שלנו" שלנו נחשק.

וככה זה, מעבר לכל מה שחלמתי אי פעם.

אז יש לי "שלנו" משלי, למרות שלא שאפתי שיהיה לי כזה, ועכשיו לעולם לא אוכל להתקיים בלי זה.

כנראה שההוא שאמר את זה צדק, בטח זה היה צ'רצ'יל... או איינשטיין.

נתראה היום במסיבה של אלכסיי }{

הלכתי לישון כשהוא מכרבל אותי והתעוררתי בזרועותיה.

על ירך ימין שלי עדיין מתנוסס סימן כחול מהמסיבה האחרונה.

הציקו לי לקחת איתי ז'קט כדי שבערב לא אקפא.

ציידו אותי בקפה בזמן ההיערכות לעבודה, בכריכים לצהריים ובנשיקות.

ככה זה כשעוטפים אותי באהבה <3

*רק שלא יעטפו אותי ברחמים ;-)

היא ניגשת לארון שלי ואני כבר מרגישה את החשש גואה,

הוא גולש במחשב באדישות ויודע שהוא צריך להתנתק כמה דקות עד שזה יגמר.

ואז זה מתחיל...

היא מעבירה לי שמלה למדוד- ארוכה מידי,

חצאית- מגיעה מתחת לברך,

חצאית אחרת- יפה מידי בשביל ארוחת שישי אצל ההורים...

וכך זה ממשיך. ריקוד המדידה.

היא מנסה למצוא לי בגד שילך עם הגרביים החדשים שלי*

גרביים עם פסים שחור-לבן שמגיעות עד הירך (במקור אמורות להגיע עד הברך) בסגנון טים ברטון,

ואני מנסה לתת לה להלביש אותי בלי לזוז. זה לא באמת הולך לי.

היא מקטרת על כמה שאני קצרה/קטנה/היפר ואיך שאת כל החברות שלה היא יכולה להלביש בשקט ודווקא אני עושה צרות...

תוך כדי שהיא מנסה לסדר את החולצה שתשב כמו שצריך, אני מסניפה את השיער שלה, או מנשקת אותה או מנסה לחבק אותה.

היא נוזפת בי עם צחוק עצור בקולה ואני מפסיקה להציק לה, אבל מתחילה לרקוע עם הרגל.

אני מציעה שנפסיק ושפשוט נקנה מתישהו בגד שילך עם זה,

היא יודעת שאני משקרת ועד שאתן לה לקחת אותי למדוד בגדים יקח נצח וחצי,

הוא זורק משהו על זה אני "חמור".

בסוף היא מצליחה איכשהו לשלב יחד כמה דברים,

זה כ"כ יפה ויושב כ"כ טוב שזה כאילו היה ברור מאליו שהם צריכים להילבש ככה.

היא עושה קפיצה קטנה וממש נראית מאושרת שיצא לה מגניב ופתאום אני מרגישה קצת רע שאני לא משתפת פעולה לעתים יותר קרובות.

הם מביטים בי עם חיוכי פיתה ועיניים שמחות,

היא הולכת לחפש לעצמה עוד אאוטפיט סקסי להפליא (כמו שרק היא יודעת לעשות)

והוא אומר שאני צריכה לתת לה להלביש אותי יותר.

אני זורקת לו איזו התבכיינות שאם אתלבש ככה כל יום אני אצטרך לקום ממש מוקדם כדי להספיק לעבודה,

והוא אומר שלא צריך שאתלבש ככה לעבודה, שאני צריכה להיראות ככה כשאני איתו.

ואז...

ואז הוא אומר שלא צריך לחכות שאתפשט כדי לראות כמה אני יפה.

נראה לי שהיום התאהבתי בהם מחדש 3>

*כן, אני מכורה לגרביים וכשאני מתלהבת ממש אז הבגד נבנה סביבן.

למי שמכיר, ולמי שלא, לאחרונה יצאה סדרה המתבססת על עוד גיבורת-על שכוחת אל מבית היוצר של מרוול-תופסים-טרמפ.

אבל, על אף גישתי הצינית לנושא, בהיותי גיקית-לייט אני נותנת צ'אנס לכל דבר בעל ניחוח, בין היתר, של קומיקס.

אז צפיתי...

בהתחלה לא ממש התחברתי ושקלתי להפסיק, אבל בשלב מסויים הבנתי שהופעתו הצפוייה של דויד טננט (הדוקטור האהוב עליי כמובן) ככל הנראה תגיע בתור דמות הוילן המרכזי בעל יכולת Mind control ונטייה סאדיסטית להפליא. 

אז המשכתי לצפות...

בלי לספיילר- לא התאכזבתי מהדמות, הביצוע ומהמיינד-פאק המהמם שהלך שם.

מה שכן? זה גרם לי לרצות קצת שלזאלו וללוטוס הייתה היכולת המרושעת הזו.

למי שמכיר, ולמי שלא, בעולם הבדס"מ הנרחב ישנם מינים וגוונים של סווגים מוגדרים (אם כי בתרגום לעברית משום מה רבים מהם הלכו לאיבוד). 

לא שאנחנו חובבי תבניות, אבל לצורך הדיון בואו ואכיר לכם את את היצור המכונה "Brat".

בראשית ברא הכלוב את קיטיארה והזאלוטוסים נפחו בה איזשהו צלם של סאבית. כשאני אומרת איזשהו אני מתכוונת לכך שהסאבית הסוררת הזו לא מצליחה להיות ממושמעת. פשוט לא.

אני מודה ומתוודה שגם כשאני ממש רוצה לא לעשות בעיות, עדיין אעשה פרצוף, אגלגל עיניים, אזרוק בדיחה מפגרת, אנסה לברוח, אקפוץ על ספות... בקיצור- לא אבחול באמצעים כדי להיות הסאבית הכי לא סאבית שאפשר לדמיין.

ואז בא העונש, שמגיע לי, שאני רוצה ולא רוצה, ושיחזיר אותי לתלם.

המבט החד והמלגלג יתחלף בעיניים מצועפות ומתחננות וההערות העוקצניות יהפכו לשתיקה נבוכה או גניחות חייתיות.

זה נשמע כיף? זה באמת כיף.

רק שלפעמים אני מביטה בסאביות סביבי, בין במסיבות ובין בבלוגים, וחשה צביטה.

כי תכלס מגיע להם סאבית ממושמעת. כי תכלס אני רוצה לעשות ושיעשו לי את כל מה שאומרים לי לעשות ועושים לי.

אז מה הפאקינג בעיה שלי? 

התשובה המתבקשת היא "אגו", אבל כשחיים יחד שנים וכשביום-יום אין התנהלות של אגו וכשכבר פידחתי את עצמי מולם במאות מקרים שונים, מבחירה וללא בחירה, בכוונה ובהפתעה בונילי ובבדסמ"י (אני אפסיק כאן כי אני מרגישה כאילו אני כותבת נדרים), זה כבר לא באמת המקרה.

למה אני Brat? אני שואלת אותם בתקווה שיסבירו לי איך להתנהג יפה.

ואז פותחת בהרצאה שמסבירה להם שאני סאבית-פח ושמגיע להם יותר טוב.

למה אין להם כוחות-על כמו וילן קומיקס. לא צריך מבטא בריטי סקסי, רק צריך לכוונן אותי קצת. 

ואז הם עונים בחיוך: "אל תדאגי, ברגע שדוחפים לך אצבע לכוס את ישר הופכת ממושמעת".

(*אגב- אני בשוק שעדיין לא פתחו ניק של שולט בכינוי הזה)

מכירים את התחושה הזו שהחיים שלכם הם בעצם טיוטה לעתיד לבוא?

ככה לפחות התייחסתי ל-27 שנים הראשונות של חיי.

כשאני אסיים את התיכון...

כשיהיה לי חבר...

כשאני אסיים את הצבא...

כשאני אסיים את התואר...

כשאני ארד מהארץ...

"כש..." שלט בחיי. הכל היה זמני, הכל היה הכנת תשתית לבאות. בקיצור- לא כיף.

כבר כמעט שנתיים וחצי שאני משמיעה מנגינה אחרת, שאני כותבת אחרת ומחייכת אחרת.

אבל אני בן אדם קצת רגשני וקורה שאני נשטפת מחדש בכל מיני תחושות שאמורות להיות כבר מצב קבוע בחיי.

או שלא, או שאולי פשוט לא בא לי לקחת דברים כברורים מאליהם.

החודש האחרון... החודש האחרון היה מלא מאורעות, רגשות ומשמעויות.

דברים שקטנים מבחוץ וגדולים בתוך הלב שלי. 

בעיקר דברים שגרמו לי להרגיש שאני כבר מזמן לא חיה כטיוטה, שקיטי הזו כבר נכתבת בדיו ולא בעיפרון.

אז הפכתי בת 30, שזה אירוע מוזר. הדואליות בגיל הזה יוצרת שוק קטן למערכת-

מצד אחד, אתה לא באמת זקן. האמת שכל הסביבה שלי (שיותר מבוגרת ממני) די גיחכה על החרדות שלי מהשינוי.

מצד שני, זה פאקינג 30. ביסודי חשבת שזה הגיל הכי "של גדולים" שיש. מכאן, אין יותר משחקים, מעכשיו "זה רציני".

ואז, בשבוע שעבר, ליוויתי את אחותי לתל השומר.

דמעות בעיניה ולחץ בכל הגוף מזכירים לי כמה המעמד הזה מהמם אותך באותו רגע.

פתאום אתה, בן 18 ועל מדים, מרגיש שאין יותר משחקים, מעכשיו זה רציני ושלא יהיה לך יותר כיף לעולם.

ככה לפחות אחותי דאגה להגיד שוב ושוב כל החודש האחרון בעוד בני זוגי ואני היינו מסתלבטים עליה באהבה.

ואז... מישהי שאלה אותי כמה זמן אני מחכה לאוטובוס. מחמאה אני מניחה.

מבחוץ אני נראת מתגייסת טרייה, מבפנים- אני בת 8 כנראה (לראיה- אתמול בלילה חלמתי על נצנצים ובריכת גלים).

בין לבין התארחנו לארוחת יומולדת אצל ההורים שלי, פעם ראשונה בהרכב מלא.

אז עכשיו פתאום מכירים בנו גם במשפחה שלי, המהמורה האחרונה הלכה חלפה לה וכולם מבינים שזה לא רק משחק, שזה באמת רציני.

והנה, לפני כמה ימים פגשתי חברה ממקום העבודה שעזבתי בבושת פנים. כי לא עמדתי בלחץ. כי לא הפסקתי לבכות. כי היה לי משהו שווה בבית שלא רציתי להפסיד יותר.

מסתבר שאחרי שעזבתי קיבלתי מחמאות מהצוות, שהאדם שהכי מירר את חיי קיבל סרטן (דווקא לא שמחתי לאיד, הוא צעיר ממש וזה די טרגי), שהבחורה שהייתה איתי במחלקה המשיכה עוד שנה וברחה כל עוד נפשה בה, שהבחורה שהכי אהבתי לעבוד מולה עזבה כמה חודשים אחרי ושהבחור שעבד איתי חודש והספקתי לפתח כלפיו שנאה עזה, פוטר קצת אחרי שעזבתי.

בסופו של דבר, המקום הזה לא השאיר בי משקעים. על אף שהוא גרם לי להרגיש שאני בכלל לא מתאימה למקצוע, מצאתי את הפינה שלי.

למרות שהוא אחד מהמוצלחים בארץ, הוא לא באמת מצליח לשמר עובדים לטווח הארוך ואני- אני דווקא בחרתי במכוון בדיוק את המקום בו אני רוצה להיות. המקום ההוא היה רציני מידי, אני דווקא מצאתי מקום בו אפשר גם לשחק מידי פעם :)

אז מה השורה התחתונה פה בעצם? שאני מאושרת? שטוב לי? שמצאתי את מקומי בעולם הזה?

אין לי מושג. 

בעיקר שזאלו ולוטוס לימדו אותי שאפשר גם לשחק, לצבוע עם כל פלטת הצבעים ולא לפחד לצאת מהקווים.

לא צריך טיוטה. אנחנו מקבלים רק דף אחד אז עדיף להשתולל איתו. 

אני לא צריכה חיים מושלמים, אני רוצה חיים מאושרים.

כנראה שהפכתי עמוקה עם הזקנה, או שזו העמסת הסוכר מכל עוגות היומולדת שקיבלתי (היו חמש!)

מי בא לשחק איתנו אצל אלכסיי בשבוע הבא?