לפני 8 שנים. 9 באוקטובר 2015 בשעה 14:45
אני מקבוצת אוהדי החורף, body and soul.
יחד עם היורה הגוף שלי מתעורר ושש לקראת ההפסקה מקרם ההגנה, הראש שלי צלול מכאבים ומרץ חיוני זורם לי בעורקים.
יחד עם הריח הרטוב אני יותר רגועה, יותר מחייכת, יותר משקיפה מחוץ לחלון או מזדמנת החוצה.
והכי הכי- אני מתמלאת עקצוצים בכל הגוף, חשק לאוכל, חשק לטייל, חשק לסקס, חשק למכות...
לא שבקיץ השתלטן אין את כל זה, אבל בחורף זה תופס אותי כמעט בכל רגע נתון. זה פשוט באוויר, או במים...
למשל, היום קפצתי לשחות בבריכה.
הבריכה כבר החלה להיות ריקה אחרי פיצוץ האוכלוסין של הקיץ (עוד יתרון נהדר לעונה), המים קרים ועושים לי צמרמורת נעימה, הנגן שלי
מעלה שירי מסיבות ומכניס בי מכת אדרנלין, אני מתחילה לשחות בקצב יותר ויותר מהיר ועקצוצים עולים בכל גופי ואז גם עולות התמונות לראשי.
כמו המסיבה הראשונה בה הייתי איתם והם שאלו אותי אם יש לי אומץ לעלות לצלב על הבמה, או הפעם האחרונה בה הוא נתן לי סטירה שחשבתי שתשאיר לי כחול (לאכזבתי היא לא השאירה), או כשהיא סובבה את הפטמות שלי בין שני צ'ופ-סטיקס עד שצרחתי...
ואז אני גם מתחילה לפנטז...
זו שעת לילה, לא מאוחרת מידי, ואנחנו מתנשקים על המיטה. זאלו מפשיט את התחתונים שלי ונוגע-לא נוגע לי בדגדגן (נהנה מכך שזה מטריף אותי). לוטוס מניחה על צווארי את הקולר בחיוך מרושע ועם ניצוץ בעיניים. זאלו מלטף את שערי ברוך ואז מושך אותו בעוצמה, מכריח אותי להזיז את הראש אחורה. אני יכולה רק להביט בתקרה בזמן שאני שומעת אותו אומר לה "אולי ניקח אותה לטיול, היה כ"כ חם שמזמן לא הוצאנו אותה מהבית".
אני שומעת את דלת הארון שלנו נפתחת ואת לוטוס מוציאה את הרצועה. אני רוצה למחות, אבל בטוחה שזה רק יסבך אותי ומחכה לראות מה יקרה. כשהיא מכניסה את הרצועה לקולר שלי ומושכת אותי לכיוון הדלת אני נשברת במחאה "רגע, אבל אני צריכה מכנסיים!". זאלו מביט בי במבט מתנשא "את רוצה לנסות לבקש את זה שוב?" אני מנסה למלמל בקשה, אבל זה אף פעם לא יוצא כמו שצריך, אולי כי בזמן הזה לוטוס צובטת לי בפטמות...
הוא מרשה לי ללבוש חוטיני דקיק ולנעול נעליים, אני תוהה אם זה כי הוא נדיב אליי או כיוון שהוא יודע שהסאבית הקלאמזי שלו בטח תדרוך על זכוכית כלשהי (כ"כ לא SSC).
אני מנסה להרגיע את עצמי שבשעה כזו בטח כבר אין כמעט אנשים בחוץ, מה גם שממש מתחיל להתקרר. הקור עצמו פחות מפריע לי, אני אוהבת שקר לי.
כל צעד לכיוון הדלת אני נאבקת בעצמי שלא למרוד, לא להתווכח ולשם שינוי להיות צייתנית. לוטוס מכוונת אותי לדלת ופותחת אותה. אנחה שקטה יוצאת ממני כשאני רואה שחדר המדרגות ריק ואני מתחילה לצאת מהבית. ברגע שאני עוברת את מפתן הדלת לוטוס מושכת קצת יותר מידי חזק ברצועה ואני נופלת קדימה, היא תופסת אותי וזאלו נותן לי ספאנק כ"כ חזק שאני צורחת. הצרחה שלי מהדהדת בכל חדר המדרגות ואני ממש רוצה לברוח לבטחון שמציע הבית. אבל לוטוס כבר מתחילה לרדת לכיוון הלובי ומסתבר שאני אחריה.
אנחנו יוצאים לרחוב ואני מתחילה להזיע על אף הרוח סביב, אני תרה בעיני אחרי אנשים שאולי יצוצו להם פתאום ומנסה להוריד את החולצה מעל לחוטיני שלי. זאלו סוטר לידיי ואפילו לא טורח להעיר לי מה עשיתי לא בסדר. אני מתחילה לגרד את הלק שלי ותוהה אם אנחנו הולכים לפארק בו היינו פעם קודמת. פתאום אנחנו עוצרים ליד הרכב, אני מביטה בהם מופתעת ולוטוס מביטה בי בסיפוק שחצני נוכח ההפתעה.
אנחנו עוצרים בבית שאני לא מכירה ואני מתחילה לחשוב על-כך שלכל הפחות הם יכלו לספר לי שהולכים היום לפליי-פרטי כדי שאחדש את הגילוח.
אבל אחרי שאנחנו עוברים את השער אני ממשיכה בבטחה לכיוון הדלת וזאלו מושך את הרצועה לשמאלי בחוזקה. אני כמעט מאבדת את שיווי המשקל ולוטוס מצקצקת ואומרת לזאלו "כ"כ לא ממושמעת הזאתי שלך".
אני רוצה לענות תשובה מתחכמת כלשהי, אבל אני סקרנית לגלות לאן השביל הצדדי מוביל.
אנחנו מגיעים לבריכה. הכל חשוך סביבה זולת האורות העולים מהבית. המים שלה שלווים ונראים כמו מראה המשקפת את הריהוט בחוץ.
אני צוחקת ואומרת "חבל שלא הבאתי את הבגד ים", בשנייה שאני אומרת את המילים הללו אני יודעת ששוב יצאתי מטומטמת.
הם מחייכים האחד לשנייה, ומתחילים להוליך אותי לכיוון הגדה.
"על ארבע" זאלו אומר לי בטון הזה שלו שאיתו אני לא מעזה להתווכח. הוא מצביע על חלקת ריצוף ממש בגבול גדת הבריכה, אני עושה כדבריו ויודעת בו-ברגע שזה לא יהיה נעים לברכיים שלי.
לוטוס משחררת את הרצועה ומורידה לי את הקולר, היא מנשקת אותי בתשוקה ונושכת לי את השפה חזק.
הם מספינקים אותי שם, אי אפשר לשמוע כלום חוץ מאת הניסיונות העלובים שלי להחניק את הצרחות. אני נעה בין התחושות של שמחה, כאב, עונג, גירוי ולחץ שבעלי הבית ישמעו אותי או מהחשש שהם משקיפים מהחלון עכשיו.
לפתע לוטוס מכה בי כה חזק עד שאני כמעט נופלת למים, זאלו תופס אותי ברגע האחרון ואומר לה בחיבה "לוטוס, לא אמרנו שצריך להיזהר לא לשבור את הסאבית?". אני מרגישה את הדופק והדגדוג שחלפו לי בבטן נרגעים עקב ההצלה.
"אבל למה אתה דואג?" היא שואלת בגיחוך "החתול שלנו אוהב לשחות"
"אהה נכון" הוא עונה לה בחיוך
ו...
אני נדחפת למים. הקור עוטף לי את הגוף, החוטיני המטופש חופר לי בין הפלחים ואני מנסה לצוף מעלה בזעף.
אני מרימה את הראש ורואה שני סטים של חיוכים לבנים על הבעות מרוצות.
אני זועמת, משפריצה עליהם מים ואז מבינה ששוב יצאתי מפגרת. אני צפה לי שם וחוששת לחזור ל"יבשה", המוח שלי עושה לופים ואני מבינה כמה התחת שלי עוד חם מהידיים שלהם כשלפתע אני חשה את הידיים של זאלו מושכות אותי מהזרועות, אני משתפת פעולה ומביטה בהם בשקט.
"למקום" זאלו אומר בחצי צחוק, אבל אני מבצעת. הם מלטפים לי את התחת בחיבה, הוא בוער תחת הידיים שלהם.
"את זוכרת את הסשן הראשון שלנו?" שואלת לוטוס במתיקות, תוך כדי הוצאת שקית מהתיק. "כן" אני אומרת בחשש.
"אז אנחנו רוצים להקל עלייך, בדיוק כמו אז" היא מוציאה קוביית קרח ואני נאבקת ברצון לברוח לבריכה.
הרוח מורגשת היטב על גבי החולצה הרטובה שלי והפטמות שלי מתקשות ממש ומתחככות בה.
השביל הראשון של הקרח מפתיע אותי, אבל הוא לא כ"כ נורא.
זאלו מביט לי בעיניים בזמן שהיא ממשיכה, פתאום היא דוחפת את שארית הקוביה לרקטום שלי ואני מקללת בליבי (שכחתי שזה כ"כ כואב!), הוא רואה את הזעם שמתחיל לעלות בי וסוטר לי בעוצמה. כמעט מתחילות לעלות לי דמעות.
"אוווייי קיטי המסכנה, נראה לי שקר לה" לוטוס אומרת לזאלו תוך שהיא מזיזה את החוטיני ממקומו ומעבירה קרח על הדגדגן שלי.
אני מתחילה לרעוד ואולי גם קצת לילל.
"בואי, אני אעזור לך" זאלו ניגש אליה ונמצא כעת מאחורי "קיטי, את זוכרת מה עוד אמרנו לך בסשן הראשון?"
אני מגמגמת בתשובה "שספאנקים יותר כואבים על אזור רטוב"
"בדיוק!" הוא אומר בשמחה תוך שהוא מספינק אותי חזק.
הם ממשיכים להכאיב לי, ספנקים, סטירות וצביטות.
אני שוכחת איפה אני, אני שוכחת את הבית, אני שוכחת לעצור את הצרחות ובשלב מסוים אני קוראת בקול "רגע! אין לי אוויר".
הם עוצרים מיד. אני לא מעזה לזוז או להסתכל אחורה, אבל אני יכולה לחוש את המבט שלהם אחד על השנייה, לטעום את הרצון שלהם להמשיך ומקווה שכך יעשו.
"זאלו, לחנוקלי המסכן אין אוויר" "באמת?" הוא עונה לה, מתקדם לראשי ומתחיל ללטף אותו בחיבה.
לפני שאני שמה לב, הראש שלי בתוך מי הבריכה, אני מנסה להרים אותו אבל ידו של זאלו מחזיקה אותי במים.
אין לי אוויר, אני בולעת מים בעל כורחי ונגעלת. אני מתחילה להלחץ וכמובן שפתאום אני ממש חייבת פיפי. אני מחזיקה אותו בכל הכוח וחוששת שיברח לי. בדיוק כשאני מתחילה לפחד שאני לא מחזיקה מעמד יותר אותי אני חשה את השיער שלי נמשך בכאב אל מחוץ למים.
זאלו ממשיך לתפוס בי ולוטוס מסיטה את המבט שלי אליה, אני מנסה להסדיר את הנשימה, מים זולגים משערי ומרטיבים את גופי מחדש ונזלת ניגרת מאפי. אני מנסה להסיט את ראשי כדי שהיא לא תיראה את הנזלת, אבל היא מחזיקה לי חזק בסנטר ואומר בתקיפות "לא!". זאלו מחזק את האחיזה שלו בראשי. אינסטנקטיבית אני מרימה את היד כדי לנגב את הנזלת, אבל זאלו תופס אותה ומקפל אותה מאחורי גבי.
אני מושכת באף ולוטוס סוטרת לי בכוח, הציפורניים שלה משאירות שבילי כאב על לחיי.
אני מרגישה שדמעות מתחילות להיקוות בצדי עיניי, הנזלת יורדת עד לסנטר שלי וממלאת את פניי וההשפלה והגועל שאני חשה בלתי נסבלים, הם מביטים בי ככה והעיניים שלהם אומרות שאני הדבר הכי יפה בעולם. איך זה אפשרי?
היא לוקחת חתיכת קרח די נמסה ומעבירה אותה על הפנים שלי, הקור כבר כמעט לא מפריע לי. אני כולי קור בראש ולהט בתחת ובדגדגן. אני לא יודעת אם הרטיבות שלי היא מהבריכה או ממני.
אחרי שהיא מסיימת לנקות אותי, היא מושכת את ראשי לכוס המתוק והחם שלה.
אני שותה אותה, הנוזלים שלה מחזירים לי תחושה לפנים וללשון, החום שלה עובר לי בכל הגוף ומחייה אותו מחדש.
זאלו מסיט את החוטיני שלי וחודר אלי עמוק, כואב וטוב.
לא אכפת לי אם רואים אותנו מהבית המואר.
לא אכפת לי כלום חוץ מאדוות העונג שהם מעבירים בי ושאני מעבירה בהם.
אחרי שאנחנו מחנים חזרה אני צוחקת ואומרת "אבל לוטוס, חשבתי שמים של בריכה מגעילים אותך".
"את צודקת, באמת כדאי שנשטוף אותך עם צינור לפני שעולים הביתה".
חורף, כמה טוב שאתה וההבטחות שלך שבו אלינו.
