לפני 8 שנים. 8 באפריל 2016 בשעה 12:38
מישהו אמר פעם שזה טבע האדם, שהוא צריך להרגיש חלק ממשהו בין אם זה תא משפחתי או חברה מסוימת.
אולי בגלל זה המילה הזו "שלנו" היא כ"כ נעימה לנו בזמנים טובים או מנחמת בזמנים רעים.
כשרק הכרנו הייתי בנקודה בחיי בה לא רציתי להיות "שלנו" עם אף אחד ואילו להם היה כמעט עשור של "שלנו" מאחוריהם.
אחד הדברים שהקסים אותי היה האופן בו ה"שלנו" שלהם היה משולב בצורה מושלמת של צורות, צבעים, טעמים ובדיחות עד כי נוצרה אשלייה שמעולם לא חיו אחרת.
לכן, אין זה פלא שכשהמחשבות שלי רצות במעגלים האינסופיים שלהן, לפעמים הן ממש מונות בלי משים את מה שהפך ל"שלנו", או שמשיק מה"שלנו" שלהם ל"שלנו" שלנו 3>
העיר שלנו-
בה אנחנו מגלים כל פעם מקום חדש לחוות בו טעמים או חוויות חדשות.
בה אנחנו עודנו מבקרים או מסתשנים במקומות ישנים, שהיו "שלנו" שלהם לפני וכיום הם גם שלנו "שלנו".
עיר שכשאמרו לי בהתחלה שהם גרים בה עיקמתי את האף והסתבלטתי עליהם ומאז- התאהבתי גם בה ואני לא יכולה לחשוב על מקום אחר בו אעדיף לגור.
עיר מכוערת, מלאה בדתיים וצרחות של תינוקות ושיש בה פארק מקסים חמש דק' מהבית שלנו, שוק מגוון ומוכרים שמכירים אותנו ומחייכים לקראתנו ברגע שאנחנו נכנסים בדלתם.
עיר שמעולם לא חשבתי לגור בה, ועכשיו היא מלאה בזכרונות מהימים הראשונים שרק הכרנו ומכל יום חדש בו אנחנו מתעוררים יחד.
הבדיחות שלנו-
חלק שלנו "שלנו" מההתחלה, חלק היו "שלנו" שלהם והתווספתי וחלק אפילו היו "שלנו" שלהם עם החתול הקודם שלהם.
בדיחות דלוחות, שנונות, מטופשות, פרטיות וגם כאלה לכל מאזין.
בדיחות שיכולות לבוא כשמישהו מבואס, עצבני, שמח, במצברוח היתולי או אפילו באמצע רגע אינטימי.
ישנות, חדשות, מתבססות על חוויות או בדיחות קודמות, שמלוות אותנו והלוואי וילוו כל החיים.
המשפחה שלנו-
שלי הפכה שלהם ושלהם שלי.
נוכחות בארוחות חג או שישי, באירועים משפחתיים וימי הולדת.
לדעת מי חולה במה ומתי, מי חושב לפתוח עסק ואיזה, מי אוהב או שונא מאכל מסוים ומי כועס על מי.
להתעניין בשלומם של כולם על באמת ולא לשם הנימוס, ולהרגיש נאהב ע"י אנשים שלא ידעת על קיומם עד לפני שנים ספורות.
וכמובן שלהתוודע לפולקלורים המשפחתיים ולחשוף בעל כרחך את שלך.
החלומות שלנו-
לטייל לכל מיני מקומות ולנסות כל מיני מאכלים.
להתקדם מקצועית ולנתב את הקריירה כדי שיהיה מספיק כסף וזמן לכל מה שנרצה.
לתכנן חצר עם טאבון, מעשנה, ערוגת פרחים בה אשתול את אלה האהובים על לוטוס וגם אולי בריכה.
להזדקן יחד, להשמין, להפוך סניליים ולעשות בושות ולהעביד בפרך את הפיליפינית.
לתכנן סידורי קבורה, מי ימות ראשון, מי יאכל ע"י אריה ואת מי יפחלצו וישאירו כאנדרטה על המיטה.
הסקס שלנו-
שכל פעם מחדש מרגיש כאילו העולם כולו בבערה.
שמרעיש ומעיר את כל השכונה.
שגורם למוח לנזול לי החוצה ואפילו לפעמים משאיר אותי טיפשה גם בבוקר שאחרי.
שתוך כדי אני זוכה לראות גם את הסקס "שלנו" שלהם ולראות את המבטים הלוהטים שלהם, את הרצון כמעט הפיזי שלהם להכנס האחד תחת העור של השנייה ואז להרגיש איך העיניים האלה מופנות אלי בדיוק באותו זמן, בדיוק באותו הלהט, וכל הגוף שלי מתמלא עקצוצים.
שאחריו תמיד רעבים, גם אם אכלנו זמן קצת לפניו.
שאחריו אני כמעט לא מסוגלת ללכת ישר והגוף שלי לא מתרגל לזה על אף שזה כבר כמה שנים.
שאחריו אנחנו מניחות ראשנו על שרירי החזה המהממים שלו וכולנו נרדמים מחוייכים לשינה עמוקה ששייכת רק לרגע הזה.
הבסד"מ שלנו-
פומבי או בבית, עם עזרים או בלי, לפעמים יותר כאב ולפעמים השפלה.
לפעמים לוטוס למעלה איתו ולפעמים למטה איתי.
ולפעמים אני זוכה לראות את הבדס"מ "שלנו" שלהם, צופה מהופנטת ומגורה ובליבי מעודדת אותו להכאיב לה אפילו יותר (והוא תמיד מקיים גם בלי לשמוע ;))
ותמיד תמיד נעים, ותמיד תמיד לא מספיק ומשאיר טעם של עוד.
כשהם רוצים לעצבן אותי ולהוציא ממני את המורדת, כשהם רוצים להכאיב לי עד שאפרוץ בבכי (ועדיין להמשיך),
כשאני אומרת בדיחות או הערות מפגרות תוך כדי, שהופכות להיות מהבדיחות שלנו,
כשצופים בנו ואני חשה מבוכה עצומה או כשרוצים להצטרף אלינו ואני מרגישה כמה ה"שלנו" שלנו נחשק.
וככה זה, מעבר לכל מה שחלמתי אי פעם.
אז יש לי "שלנו" משלי, למרות שלא שאפתי שיהיה לי כזה, ועכשיו לעולם לא אוכל להתקיים בלי זה.
כנראה שההוא שאמר את זה צדק, בטח זה היה צ'רצ'יל... או איינשטיין.
נתראה היום במסיבה של אלכסיי }{
