אל אדונך תשוקתך ,,,,

מה יותר מגרה, כשהיא ערומה לגמרי או כשהיא לבושה חלקית ויש עליה אולי פריט לבוש אחד קטן, 
זה מגרה את העיניים והנשמה כמו ששום דבר אחר לא יכול להדליק.

ראשית,,, לפני הכל מצב שבו היא לבושה בחצאית שחורה, חולצה חצי שקופה 
ומתחת חזיית תחרה מטמטמת שבולטת אבל לא בולטת יותר מדי זו התחלה לריקוד 
שאי אפשר פשוט לא לרקוד אותו.
מתחת לחצאית גרבוני ירך שחורים עם פס אירוטי למעלה, 
על הירכיים ביריות, כמובן רצוי מאד מאד וחשוב עד בלי די - בלי תחתונים.
חסר לה שהיא תהיה במצב הזה עם תחתונים עליה. היא פשוט תחטוף :| 

אבל מעבר למצב הכל כך מגרה הזה, של הידיעה שהיא מוכנה, זמינה, ומחכה לקבל אותי 
מתחת לחצאית שלה ורק אני והיא יודעים את זה וכל העולם פשוט לא מעניין אותנו 
יש עוד כמה דברים נחמדים.

היא ערומה לגמרי, יושבת מולי, אבל התחתונים עליה מופשלים עד מעל לברכיים. 
זהו, אסור לה לגעת בתחתונים. 
הקטע שהתחתונים עליה אבל מורדים לברכיים מגרה באופן יוצא מגדר הרגיל. 
היא כאילו עם אבל ממש בלי, וזה לא רק בלי,,, זה הרבה מעבר לכך. 
היא בקטע של חצי בושה חצי מתה מתענוג, ואני, בא לי לתפוס לה את השיער 
ורק לנשק אותה על הפה. על השפתיים. 
אחר כך להרים אותה ולהעמיד אותה הפוכה מולי, תחת אלי, עם התחתונים עדיין עליה 
ולזיין לה את הצורה. על הקיר. חבל לה על הזמן,,,, גם לי .  

היא ערומה לגמרי חוץ מהחזייה שנשארת עליה. לחפון את השדיים שלה בתוך כוסיות החזייה. 
לצבוט לה שם את הפיטמות, בתוך החזייה. לראות אותה נרטבת ומתפתלת. 
לזיין אותה על ארבע ולאחוז בחזייה כמו מושכות. לכוון אותה משם.
בכלל הקטע של לראות אותה ערומה אבל רק עם חזייה עליה מגרה בצורה עדינה משהו. 
אירוטי מאד, מגרה מאד אבל מעין שביל של ללכת לאט, לקחת אותה ברכות, ללטף אותה, 
לגעת בה בעדינות, ולאט לאט להכניס אותה לתוך זה. 
לאהוב אותה. אין מילה יותר טובה.  

פעם אחת השארתי אותה עם תחתונים. כלום מעבר לכך. במהלך הקטע חתכתי 
את התחתונים בקטע האמצעי. בכוס. 
מה שנשארה היא תחרת התחתונים מסביב למתניים. 
לתפוס ביד, למשוך, להדק ולאחוז חזק. עד שיכאב לה. ולהכניס בה. 
כמו בקטע של לאחוז בשיער אבל כאן באמצעות התחתונים הקרועות.  
קטע חייתי קצת, בגסות. 
לפעמים בא פשוט לקחת אותה, לזיין אותה בלי חשבון. זה המצב. 
להרגיש אותה בתוך העור, בתוך העצמות, בתוך הבשר של שנינו, בתוך הזיעה. 
בתוך היצר שלי ושלה, פשוט להכנס אחד בשניה ולחדור בה, 
לקחת אותה בלי חשבון. היא שלי ! שתרגיש ככה !!!

ערומה לחלוטין חוץ מגרבוני ירך שחורים ונעלי עקב. 
אם זה בא עם ביריות, בכלל מטמטם את הנשמה. כמובן אסור לה לגעת בלי רשות. 
תחתונים מחוץ לתחום, איסור מוחלט.

קטע חצי קלאסי. לראות אותה הולכת ככה מולי, כאילו מדגמנת את עצמה ובאותו זמן 
עושה לי טיזינג, מגרה לי את הזין. 
אחר כך, פשוט לתפוס אותה, לשים אותה איפה שבא ולקחת מה שבא לי. 
נשיקות, חיבוקים, סטירות, לזיין אותה. להשתולל איתה. 
למות עליה ולראות אותה מתה עלי. אהבה באוויר. 

ערומה, רק קולר ורצועה ארוכה מעור שחור. למשוך אותה כמו כלבה אחרי. 
קלאסי לגמרי. הקטע של חינוך , הקטע של להוביל אותה בדיוק לאן שצריך. 
בדיוק לאן שאני רוצה להוביל אותה וגם בדיוק לאן שאני יודע שהיא רוצה שאקח אותה, 
למקום שלה.

כנועה,
כורעת,
שייכת.
כלבה שלי.
זה המקום !

ככל שהזמן עובר

הגעגוע שלי אלייך גובר יותר

מתגעגע לחיבוק שלך

מתגעגע לרוך שבך

חושב על נשיקותייך כל היום

ובלילה דמותך מופיעה לי בחלום

מבקש מהכוכבים והירח שישלחו את אהבתי

מקווה שלא תשכחי אותי

כשאת לא איתי אני עצוב

בלעדייך אני מרגיש חצוי

יושב כותב לך מכתבים

אבל שומר אותם לליבי קרובים

עוצם עיניים לכמה שניות

רואה בדימיוני שוב את כל התמונות

פותח את עיני לרווחה

ומוצא את עצמי בזרועתייך

,,,,

קחי את הנשיקה, תשמרי אותה בכיס.

אם תלכי לאיבוד, אם מישהו ירביץ, אם מישהו יכעיס-

יש לך נשיקה בכיס.

אם תהי עצובה, אם דמעה של גשם- תרקוד לך על הריס-

יש לך נשיקה בכיס.

 

רק אמרתי לו את הפנטזיה שלי וזו הפעם הראשונה שאנו ממשים אותם. אצבעו עוברת בעדינות, למעלה ולמטה בחריץ הכוס שלי, מרחפת בעדינות מעל למיצי הסקס שגופי הפריש, בשתיקה מאשימה. "זו לא אשמתי", רציתי לומר, "זו לא אשמתי"! מבטו לא הסכים איתי. קשוח. "את ילדה רעה, אהובתי. ילדה רעה מאוד" הוא אמר. "את רטובה". כמובן שיהיה עונש.

הוא קם על רגליו וישב על הפוטון כאשר הוא משעין אותי על ברכיו, כמוכנה לספנקי. אך הוא לא הכה בי. שוב הוא תעתע בי, הרגיע אותי, גירה אותי והתגרה בי. הוא הזיז את גופי, הפריד את ברכי והרים את ידי מעל לראשי, פותח את גופי לכל הכיוונים. רק כאשר אני מתנשמת שוב בכבדות מהתרגשות ומגירוי, הוא בודק שוב אם אני רטובה. מבט איטי ומפחיד. "כן, ילדה רעה מאוד". הוא הכה בי בדיוק היכן שרטוב. הברכיים רחוקות זו מזו, פגועות. מכה רכה ועדינה, מכה מתגרה, מכה שגורמת אורגזמה יותר מאשר כאב. "הכוס שלך רטוב".

הרגשתי בושה באותו יום. הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי בושה. הרגשתי את זה עם כל מכה שהנחיתה ידו. המכות לא היו חזקות, אך הם לא היו צריכות להיות. "אל תזוזי, אהובה", אמר והרים את ידו מהכוס שלי. הייתי משותקת ורק יכולתי להיכנע למכות ולבושה ולהישען על ברכיו. טראח, ידו הכתה בשפתיים הרטובות שלי והרעש שנגרם היה חזק למרות העדינות שבמכה. "את ילדה רעה מאוד, הכוס שלך רטוב עדיין. תתביישי לך". הוא הכה בי שוב, הדגדגן שלי התנפח והפך אדום מהמכות. מידי פעם הוא גירה לי את הדגדגן הנפוח באצבעו, אך ידע בדיוק מתי לסגת בכדי למנוע ממני להגיע לאורגזמה. הוא הכה שוב בכוס שלי, מזכיר לי את בושתי. אני זוכרת שנאנחתי בהנאה, אם אני נהנת מכך זה בבירור מוכיח את אשמתי, אך לא יכולתי להמנע מכך.

"האאא..." אצבעו נגעה בדגדגן שלי. כנראה החליקה לו מעט ושוב נאנחתי כאשר ראשי מופנה אל הריצפה וביטני נשענת על ברכיו.

"זונה קטנה, את נהנת מהעונש שלך". הוא אמר עם נימה של לעג. כן, הרגשתי אשמה. והאורגזמה שלי הייתה קרובה.....

דעתכן/ם חשובה לי,,,, אשמח לשמוע אותה,


אני קורא לעיתים פוסטים שמתארים יחסי כניעה בין אדון לשפחתו הכוללים תיאור של כמעט "מאסר" מרצון.
כמובן שזה איננו מאסר במלוא מובן המילה אבל מה שמתרחש במערכת כזו, על פי ההתרשמות שלי, 
היא מסירה מלאה של החופש האישי של השפחה לאדונה. 
הוא שולט בזמנה, הוא מכתיב לה מה לעשות הרבה מעבר ליחסי הכניעות הנכללים במפגשים, 
ומעבר לכך. 
הסימפטום העיקרי הוא חוסר היכולת של השפחה להגיע אל הרצון להשתחרר מכבלים אלה, 
על אף שהם מקשים מאד על חייה.

נפש חלשה של השפחה הוא לרוב, אם לא בכל המקרים אחד המאפיינים של מערכת כזו.
במרבית המקרים קיים חוסר איזון נפשי בין חולשת הנפש שלה לבין הרוע החזק שלו שמביא אותה לנזקים לרוחה וגופה.
האדון אינו חייב להיות חזק במיוחד נפשית אבל הוא כן חייב להיות חזק יותר ממנה,
מה שמתקיים במרבית המקרים בהם השפחה חלשת נפש, נמצאת למטה מבחינת חוזקה הנפשי
ולא יכולה לומר לו לא, להתנגד ולעזוב, והוא כמובן מנצל אותה ככל יכולתו .
 
נוצרת למעשה מערכת שבה היא שבויה נפשית בידיו. 
היא מרגישה שלא טוב לה שם, היא מרגישה בחילה מהמצב, מהיחסים, היא מרגישה 
שיש לה רצון לברוח משם, היא מרגישה שהיא זקוקה לעזרה כל זמן שהיא בתוך אותה מערכת, 
אבל המוזר והמדהים מכל - היא איננה רוצה להשתחרר מאותה מערכת מזיקה, 
גם אם השכל הישר אומר לה ללכת משם. 
הרצון הפנימי שלה הוא להשאר במסגרת אותה מערכת מזיקה, למרות הנזק הנפשי הנגרם לה, 
למרות ההשלכות על חייה, למרות כל הסבר ולמרות כל נימוק הגיוני, היא אומרת על סוהרה הנפשי - 
אני אוהבת אותו, ונשארת איתו. הוא הגבר של חיי, אני מאושרת וזוהרת, והכל בזכותו !
"אני רואה בו מה שאחרות לא מצליחות"
עם כל הסבל שהוא מסב לה, עם כל המצוקה שהוא מביא אותה אליה, עם כל הכאב הפנימי 
שהוא דוקר בה, עם הכל. מדוע ?

מקרה מאד עצוב מופיע בלינק הבא :
http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=7088
"סיפור צללים" בה מתארת בכאב רב שפחה את כניעתה הטוטאלית לפני אדון שעשה בה 
כבתוך שלו. 
ברוע, באכזריות, בלי רגש של אהבה או חיבה, ובלא חמלה אנושית. 
צריך לקרוא כדי להאמין. אני הזדעזעתי. 
הפוסט הזה מוקדש למחשבה על הכאב שעבר עליה ועל אחרות שאני מבקש שיפקחו 
את עיניהן לראות את הרוע ולברוח משם.

האם אסירה יכולה להתאהב בסוהרה. האם שפחה יכולה להתאהבה באדון שמתעמר בה, 
שמביא אותה למצוקה נפשית ובעקבות זאת גם מצוקה גופנית ?

"סינדרום סטוקהולם" הינו סינדרום פסיכולוגי שאיפיונו הוא במשיכה שחשה הנחטפת אל חוטפה 
לאחר חטיפה נגד רצונה, כמובן. 
היא מזדהה איתו, היא מרגישה שהיא נמשכת לא רק אל מטרותיו אלא אליו אישית, 
ומוכנה לבצע למענו משימות שלכאורה הן בניגוד לכל שכל ישר.
הדבר נובע, כנראה, מתוך רצונה של הנחטפת לשתף פעולה עם חוטפה כדי לזכות בסימפטיה ממנו, 
ביחס של חיבה מצידו כלפיה, ביחס של תשומת לב אוהבת, והדבר מתפתח במשך הזמן 
לחיבה עמוקה יותר ולפעמים גם לאהבה.
http://en.wikipedia.org/wiki/Stockholm_syndrome

מקרה מאד מפורסם הינו המקרה של פטרישיה הרסט, בתו של איל העיתונות האמריקאי 
רנדולף הרסט שנחטפה ע"י המחתרת הסימביוזית והוחזקה בשבי.
המקרה קרה ב - 4 בפברואר 1974 בברקלי קליפורניה.
ניסיון לבצע החלפת אסירים נכשלה, במהלך הדברים נתרמה תרומה נדיבה ביותר של
 6 מיליון $ במזון לטובת הנזקקים באזור המפרץ. 
למרות הכל ועל אף הדברים נותרה פטי עם חוטפיה.
לאחר מכן היא השתתפה בשוד בנק יחד עימם, נתפסה, נשפטה, נידונה למאסר וזכתה 
בתום תקופת מאסרה לחנינה מסויימת על ידי הנשיא קלינטון.
לאחר שחרורה מהכלא היא נישאה לחוטפה מאותם ימים, ברנרד שואו, 
והם חיים באהבה בשקט ובשלווה הרחק מעין הציבור עם שתי בנותיהם בקונטיקט.
http://en.wikipedia.org/wiki/Patricia_Hearst

מה קרה שם, מה קורה במערכת שבה מתאהבת האסירה, הנחטפת, 
באדם שחטף אותה, שהפך אותה לאסירה ?
יש להבדיל, כמובן בין המצב של מקרה פטי הרסט שבו היתה סימפטיה הדדית בין הנחטפת
לחוטף ובין המצב החמור יותר, מצב שבו המאסר הנפשי הופך להיות מעמסה על החיים. 

האם ניתן להשליך מתוך מקרה זה אל המקרה של מאסר נפשי שבמהלכו הופכת השפחה 
להיות אסירת נפש של אדונה, והיא אט אט מתאהבה בו למרות שתחילת יחסיהם מקורם 
במעשה העומד בניגוד לתחילתו של קשר אינטימי רגיל. 
הוא עושה בה שמות, מתעלל בה, יוצר בה נזקים נפשיים והיא, למרות ההיגיון "פתאום" 
אוהבת אותו ורוצה אותו.

דעתי היא שהדבר אפשרי ואף קיים במציאות. המאסר הנפשי איננו שונה מזה הפיזי מבחינת 
הראייה הפנימית של השפחה את אדונה. 
היא מרגישה מחוייבת לציית להוראות שלו, היא מרגישה שזמנה שלה שייך לו, היא מרגישה 
שהוא עוקב אחריה, שהיא חיה את חייה למענו, שהוא שולט בה שליטה מוחלטת וטוטאלית. 
קיצורו של עניין, היא מסרה לאדונה את השליטה בחייה באופן כל כך טוטאלי שהדברים 
מתקרבים למצב נפשי של מאסר טוטאלי פיזי.

ההשקפה שלי היא שהדברים אפשריים אך ורק במקרה שבו מסירות הנפש של השפחה היא ברמה של הטוטאליות. 
במידה ששפחה יודעת, וזה המצב הרצוי, כמובן, להגן על נפשה ולהעביר קו ברור ועבה 
בין חייה הפרטיים, חיי משפחתה, חייה החברתיים הרגילים, לבין יחסיה עם אדונה, 
סביר להניח שמצב כזה לא יתרחש, כיוון שיש הפרדה ויש לה גם חיים אחרים, 
מה שכמובן לא קיים במצב של מאסר פיזי.

רק במצב שבו מתוך מודעות או חוסר מודעות מסרה השפחה את השליטה המלאה 
על חייה לאדונה, 
והיא יכולה להיות במקרה זה רווקה שחיה עם אדונה או נשואה/גרושה (שמנהלת בית, משפחה, ילדים), 
שנשלטת על ידו מרחוק אבל כל הזמן וכל העת, 
רק במצב כזה, שבו היא שואפת לקבל את שליטתו הטוטאלית עליה יש סכנה של התאהבות במזיק לה, 
באדון שפעולותיו, התנהגותו, ודרכיו מביאים אותה אל מקומות שבהם היא לא צריכה להיות, 
אבל היא מגיעה לשם מתוך טוטאליות מסירות הכניעה ומתוך ההשלכה של טוטאליות זו, 
מאסר נפשי הדומה בפנימיותה למאסר הפיזי עצמו. 

הסיבות הן דומות. 
רצון לסמפטיה מצד האדון, רצון לתשומת לב, חוסר רצון לעזוב את הקשר מתוך מחשבה 
שהדברים ישתפרו, כמובן לשווא.

צריך להבחין בהבדל אחד בין שני המצבים :
בחטיפת אמיתית בה מתרחש הסינדרום תנאי הפתיחה הם כפייה. אין הסכמה, כמובן.
בקשר של אדון שפחה תנאי ההתחלה אינם כפייה ראשונית. יש הסכמה לפתיחת קשר מצידה של השפחה.
האם הסכמה זו היא הסכמה מודעת או הסכמה כפייתית פנימית אף שאינה מודעת ?

לכאורה השפחה היא אשה חופשית הבאה לקשר מתוך רצון חופשי.
למעשה, היא מחפשת מישהו שיכפה עליה את הציות את הכניעה את הטוטאליות.
במובן זה היא רוצה להחטף, היא רוצה להיות במעמד הנחטפת, נפשית, ומכאן שראייתה 
היא כשל נחטפת. 
היא מחפשת את מי שיבצע בה כפייה. במחשבה לא מודעת.
גם כאן הוא למעשה "חוטף" אותה, והיא, בגלל נפש חלשה, נכנעת לחטיפה והולכת עימו.

יש מקרים בהם נתקלתי, בהם השפחה "נלקחה" ע"י אדונה. הוא ראה אותה במקום כלשהו, 
שוחח איתה ובדרכו שלו כפה את עצמו עליה במסגרת מפגש של חצי הסכמה חצי כפייה לא מודעת.
הנפש החלשה שלה לא התנגדה, והוא בלשון ציורית ,"חטף אותה" .

מכאן שבראייה הרחבה יותר אין הבדל בין תנאי הפתיחה של חטיפה, כפייה מאונס
לבין קשר שמתחיל ברצון חופשי, אבל יש בו את האמירה האחרת. 

כל זה נכון למקרה הנתון בלבד ואינו אמור לגבי מערכת יחסים בדסמית תקינה, 
וכל זה אומר דבר אחד פשוט נכון וברור : מערכת כזו איננה מערכת תקינה, זה איננו בדסמ,
זוהי מערכת מזיקה במלוא מובן המילה, זוהי מערכת שצריך לברוח ממנה, זוהי מערכת
שאיננה נכונה מכל בחינה וזווית ראייה אפשרית.

הסכנה כאן רבה יותר למי שאין לה ניסיון רב בנושאי השליטה ומטבע הדברים איננה יודעת להבחין בדברים
והיא מתגברת עשרות מונים במידה והיא נתקלת לרוע מזלה באדון שיש רוע טהור בנפשו 
והוא מטיל בה וביחסים שביניהם את הנזק והדרדור הנפשי והגופני שלה.
הוא מנצל אותה, מביא אותה לשפל המדרגה, והיא, למרות כל הסימנים, מתאהבת בו, או לפחות חושבת שהיא מתאהבת בו.

 

נכון, לשלוף שפחה זו מתוך הסערה זה כמעט בלתי אפשרי. הרצון של כל אדם הינו חופשי
ואם בחרה שם להיות, אין זכות לאחר, לפחות במערכת החופשית של החברה שלנו לומר לה לא.
הנזק כמובן הוא שלה, לצער כולנו. 

אך מה כשאותה שפחה בוחרת לעבוא את הקווים הברורים והעבים שהציבה לעצמה טרום כניסתה למע' יחסים כזאת ?

אין הפרדה יותר בין חייה הפרטיים, חיי משפחתה, חייה החברתיים הרגילים, לבין יחסיה עם אדונה, 
היא מקריבה את כל מה שיש לה, זמנה, ביתה, חיי משפחתה, הכללל כדי לרצות את אדונה,
מתי לדעתכם הוא זמן נכון לאותה אחת, לחשוף את ילדיה לאדונה כבן זוגה ?
האם הילדים צריכים בכלל להיחשף לזה ?
וזה כשאותה שפחה בטוחה מעל לכל ספק באהבתה אליו, משוכנעת ומשכנעת את עצמה כי הוא ה- "אחד" !!!

אך בא לי לשמוע גם את דעתכן/ם,,,,

את חולמת,,,,

את משתוקקת בתוך הזיון שלך איתי בחלום ,
שאני הוא זה שהולם בתוכך, שאני מזיין אותך, שאני לוקח אותך לעולם שלי..
 
שאני הוא זה שנמצא מעלייך, מאחורייך, בתוכך. 
שזה הזין שלי שאת מרגישה שם בפנים.
שזה אני במקום ששייך לי, במקום שהבטחת שהוא רק שלי, 
בכוס שלך ..
את שלי בכל זמן ובכל המקומות שלי הם שייכים. 
את שלי בכל רגע, בכל דקה ובכל שנייה של שעון הזמן, 
בכל נקודה מנקודות גופך, זה אני שנמצא שם, 
מרחף תמיד מעלייך כלבה מתוקה שלי .

כי את שלי גם אם את לא יודעת, כי את שייכת לי גם אם חושבת שאולי קצת, 
שאולי מחר, שאולי בשבוע הבא, שאולי פחות. 
כי השדיים שלך הם שלי, כי התחת שלך הוא שלי, כי הכוס שלך לא שייך לאף אחד. 
הוא שייך רק לי. אפילו אם מישהו אחר ימצא שם. 

זה אני שעליו את חולמת, זה אני שאיתו הראש שלך נמצא עכשיו, 
בזמן שאני בתוכך. 
זה אני שנמצא בבפנים הכי עמוק שלך, בתוך הנשמה שלך, 
בתוך רוחך, בתוך הלב שלך. 
זה אני שנמצא הכי עמוק שם, הכי עמוק, בתוכך. 
זה אני. זה לא אחר.

את לא צריכה לבקש רשות, לא. 
את לא צריכה לעצור את המחשבה הבוערת, את לא צריכה כלום, 
רק לעצום את עינייך שאני כל כך אוהב.
לבוא אלי, אל ארץ האהבה. 
אני שם בכל רגעי המחשבה, עם כל פעימת ליבך, עם כל נשימת רוחך.  
אני שם איתך, אני שם מעלייך, בתוכך. 
זה אני מזיין אותך.
זה אני בתוך נשמת גופך.

מאבקיה לא הועילו כוחי היה רב מידי, למרות זאת לא נכנעה, בעטה, גופה

התפתל שוב ושוב על המיטה, היא חשה כאב בפרקי ידיה בעת שהצמדתי חבל וקשרתי את

ידיה זו לזו בחבל גס וקצה החבל נקשר לראש המיטה.

היא יבבה בבהלה, מפוחדת, יודעת שאני הולך להכאיב לה, חששה לחייה, רעדה

ללא שליטה.

כותונת הלילה השחורה נקרעה ממנה, ידי ליטפו את ירכיה, מחליקות על

תחתוניה השחורים ובהניף מהיר קורעות אותם ממנה.

רוכן מעליה, צובט את פטמותיה, מחליק שוב ושוב על גופה הרוטט, היא

ניסתה לבעוט, לא עבר זמן רב וגם רגליה נקשרו למיטה בפישוק רחב.

היא הביטה בי בעת שפשטתי את בגדי, נותרתי ערום ורק מסכה השחורה על פני,

עיני מביטות בה מבעד למסכה, היא הביטה בי בתחנונים, מנסה לדבר, להתחנן...

לבקש, אך לשווא. לא ניתנה לה שום זכות דיבור, לא זכות התנגדות. כלום.

ידי עברו על גופה, נוגעות מכאיבות, מלטפות כל קימור, כל גבעה, חודרות

לכל חור, רגע בעדינות ורגע בכוח רב, מוציא אנקות פחד וכאב מפיה החסום.

היא ראתה אותי פותח את השידה שליד המיטה מחטט בה, עד שמצאתי את מבוקשי,

צעיף שחור ודק שהונח על עיניה ונקשר מאחורי ראשה. חשכה מוחלטת. חוסר

אונים. היא חשה את שתי אצבעותיי תופסות את פטמתה הימנית וסוחטות אותה בכוח,

גופה התפתל מכאב, גונחת בשקט אל תוך מחסום הפה, מבועתת.

הפטמה השניה גם היא נצבטה, עד שהזדקרה, ואז הצמדתי שני מצבטי פטמות אחד

לכל פטמה, הכאב היה בלתי נסבל. אך זאת היתה רק ההתחלה.

היא ניסתה להתעלם מהכאב, מנסה לנחש מיהו זה? כיצד חדר לביתה? מה יעשה לה?

מנסה להשתחרר, מושכת בידיה וברגליה שוב ושוב, אך רק גורמת לעצמה כאב חד

בעת שהחבלים התהדקו על פרקיי ידיה ורגליה, היא נרגעה, שכבה בשקט בהכנעה.

לפתע חשה כאב חד על הירך השמאלית ושוב כאב חד בירך הימנית, לקח לה זמן

להבין שאני עומד מעליה ומצליף בה, בחגורתי שהסרתי ממכנסי.

דקות ארוכות עמדתי, מניף את החגורה ומנחית על גופה חסר האונים המפרפר מולי,

בתחילה הכאב היה נסבל, אך אט אט עם כל הצלפה נוספת הכאב הפך חד יותר

ויותר, וגופה נצבע בפסים אדומים, ירכיה, שדיה, בטנה, האזור הרך, האינטימי

שבין רגליה, לא ריחמתי והצלפתי על שפתיה התחתונות, על הדגדגן העדין,

מייסר אותה. מלטף מידי פעם, מכאיב, נוגע מידי פעם בידי ושוב מצליף.

היא היתה רטובה.

גופה רטוב מהזעה הקרה, מפחדה הרב. עיניה זלגו דמעות והרטיבו את הצעיף

השחור, מזווית פיה נזל רוק, מחסום הפה לא אפשר לה לבלוע את רוקה, ובין

רגליה, שם היתה רטובה כנגד רצונה, גופה הגיב לליטופי, למגעי מידי פעם,

כנגד רצונה.

ההצלפות פסקו, היא חשה בנשימתי קרוב לפניה, ליטפתי את פניה לחשתי לה,

"תהיי כלבה טובה ... תשתפי פעולה, כדאי לך... אחרת...."

לפתע חשה משהו קר וחד נצמד לגרונה, ליטפתי באמצעות הסכין את צד צווארה,

לחשתי לה שאני הולך לשחרר אתה פיה, רוצה שתמצוץ לי, ואני מזהיר אותה שיבבה

ולו הכי קטנה, תחוש את הסכין על צווארה ולא בליטוף עדין.

"האם אני ברור?" שאלתי בקול רם וסמכותי.

היא הנהנה בפחד לחיוב.

מחסום הפה הוסר, היא ניסתה לשאוף אויר אך מיד חשה את איברי נדחף לתוך פיה,

עמוק, נוגע לא נוגע בגרונה.

אני אוחז בראשה, מכריח אותה למצוץ שוב ושוב, פנימה והחוצה, עמוק...

היא צייתה, שואבת את איברי הפועם לתוך פיה, מפוחדת מידי לנסות אפילו

לנשום. מוצצת בחוזקה שוב ושוב, עד שחשה את הנוזל החם, נורה לתוך גרונה.

אני מוציא את איברי, מניח את כף ידי על פיה והיא נאלצה לבלוע את כל אשר

פלטתי בגרונה.

אני מרים מיד את ראשה ושוב נקשר מחסום הפה על פיה, תפקידו של הפה הסתיים.

היא נעזבה מספר דקות לבדה .

שוכבת בחשכה, ללא יכולת תנועה, מבוהלת, תחילה שכבה בשקט, אח"כ ניסתה שוב

להשתחרר, מפתלת גפה הכואב, תוהה אם הלכתי, או עודני פה, בביתה, האם אשוב

לענות אותה, או האם הלכתי מבלי שוב והשארתי אותה ככה קשורה ומי ימצא אותה

ככה, במצב משפיל זה?

היא בכתה בשקט, מיבבת, עד שלפתע שמעה שוב רחש בחדרה. היא קפאה במקומה.

ניגשתי אליה, התרתי אותה מקשריה, מצמיד את הסכין שוב לצווארה, אני מעמיד

אותה ומצמיד אותה כשפניה כלפי הקיר. ידיה נקשרות מאחורי גבה, בכוח כה רב,

שחשה שדמה נעצר. החבל נוגס בבשרה.

חבל נוסף עבה נקשר סביב גרונה, היא היתה מבועתת, אך אני משתמש בחבל

להובילה אחרי, מושך בחבל והיא פוסעת בחשכה אחרי, מועדת, נמשכת כמו בובה

על חוט.

היא הובלה עד שחשה במשהו עבה נוגע בבטנה, מביא אותה לשולחן העץ הגדול

ושם משכיב אותה על בטנה, החבל שנקשר לצווארה נקשר לרגל השולחן, חבל נוסף

נקשר סביב מותניה מצמיד אותה לשולחן ללא יכולת תזוזה.

אני נעמד מאחוריה, מלטף את הישבן, סוטר לו קלות בידי, עומד שם, נוגע,

סוטר ומגחך. "רק הוא נשאר כל כך לבן, הישבן הזה...." היא עצמה את עיניה,

מיבבת, יודעת מה עומד לפניה, ואכן, היא שמעה את הרצועה שורקת באוויר ונוחתת

על ישבנה.

אני מצליף ומצליף עוד ועוד עד שצבע ישבנה היה לרוחי. היא התפתלה על

השולחן, כואבת, ישבנה קופץ עם כל הצלפה והצלפה,,, ומתאדם.

היא חשה בי משחק בפי הטבעת שלה באצבעותיי, בידית השוט, היא ניסתה להתחנן,

להסביר שלא.., אך אני רק גיחכתי יותר ויותר לקולות המצוקה שבקעו מפיה לא

ברורים.

כאב חד שיתק את גופה, כשנעצתי את ידית השוט בחוזקה בישבנה הבתולי. היא

התאוששה, ניסתה להתנגד, אך לשווא, אני משחק בגופה כבשלי. תחושת החפץ

בישבנה , היתה תחושה מוזרה, לא מוכרת, כואבת, ממלאת ומיוחדת.

"פשקי עוד את רגלייך כלבה", לחש לה, "אני רוצה לחדור אלייך". היא לא

הגיבה,

אני אוחז בחוזקה בידית השוט נועץ אותה עמוק יותר לתוכה, היא פישקה במהירות

את רגליה, מרחיקה את ירכיה זו מזו, מפנה לו מקום להדחק לתוכה. ואני חודר

בכוח, ננעץ שוב ושוב, מטלטל את גופה עד שמשפריץ את זרעי לתוכה מציף אותה ,

את גבה, את ישבנה.

מיד שוחררה מהשולחן ונגררה שוב בחשכה, מנסה לפסוע אחרי, לא למעוד, לא

להיתקל בקירות ביתה, שלפתע הפכו להיות לא מוכרים, זרים.

אני מעמיד אותה במרכז חדרה, מסיר את הצעיף מעיניה, היא מצמצה בעיניה

מביטה בעיני מבעד למסכה השחורה, מביטה בגופי הערום, אני מתקרב, מנשק ברוך

את פיה, היא החזירה לי נשיקה חמה ורטובה, תוך כדי הנשיקה אני מתעסק בידיה,

שהיו עדיין קשורות מאחורי גבה, משחרר אותן.

כשידיה שוחררו היא הרימה אותן סביב צווארי מחבקת אותי, מאמצת אותי חזק אליה ,,,,

 

 

גשם זלעפות קידם את פני עם יציאתי מהבית . לא זרזיפים קטנים כאלו, מעצבנים משהו, אלא גשם שוטף סוחף עם טיפות כבדות של מים שנופלות עליך מהשמיים ואם אתה לא מוגן היטב סופך שתהיה רטוב עד לשד עצמותיך תוך זמן קצר , ובדיוק לא במקומות הנכונים .

התעצלתי לפתוח את המטריה. רק כמה עשרות מטרים, בשביל זה מטריה ?

אחר כך לפתוח את הדלת ולסגור את המטריה כאשר הדלת חצי פתוחה והגשם עלי ולזרוק את המטריה הרטובה אל תוך האוטו .. וויתרתי על הרעיון ורצתי את האוטו .
נקישת הכפתור העולה ממרחק של מטר , פתיחה מהירה של הדלת ואני בפנים. משפשף את כפות ידי, מתניע את הרכב, מדליק חימום , חגורת הבטיחות עלי , טיפה רברס ואני בדרך .

ירדתי אל הדרך הראשית. רדיו עם מוסיקה ישראלית, כזו שאני כל כך אוהב, מעט נוסטלגיה, שוקע אל תוך השירים האהובים, להעביר את זמן הנסיעה אל המשרד. בטח גם שם קפוא, חשבתי .

דבר ראשון אני מפעיל את המזגן, כוס תה חמה ביד ולהרגע קצת, אחר כל נתחיל את היום. כל יום עם השגעונות שלו, אין יום בלי בעיה שדורשת פתרון, אין יום שעובר כך סתם, בשגרה קטנה שאני לפעמים מתגעגע אליה.

תחנת אוטובוס בצד הדרך. מעיל גשם שחור, ארוך. כובע מעליו. כמעט ולא רואים דבר. 

היד מושטת, עוטה כפפות צמר. מפחיד להיות בחוץ בזמן כזה.
נוסע לאט יותר, מביט הצידה מבעד לחלון החצי מלוכלך, מה כבר יכול להיות. רק מבט קצר אני מבטיח לעצמי, אם לא יתאים תמשיך הלאה וזהו, חושב.
פנים קטנות, חמודות, הפנים, העור חיוור כמעט מהכפור שבחוץ, פונה ימינה אל מפרץ החנייה, עוצר. 
צפצוף קצר, היא מביטה אלי אני מישיר מבט אליה. פותחת את הדלת ושוב המבטים. מנסים לנחש את מה שיש ממול. לאן את צריכה ? שואל אותה . 
נכנסת קודם פנימה, מתיישבת וסוגרת את הדלת. 
בררררררר ... לא עונה, יושבת קפואה על הכסא. מושיטה ידיה העדינות אל פתחי האוויר החם שזורם פנימה. 
חצי דקה של שקט, אני בוחן אותה. היא לא מספיקה ואני נוסע הלאה.

אני נוסע למשרד שלי, מסביר לה. יעד הנסיעה נמסר לה . מתאים לך, זה בכיוון ? מהנהנת בראשה .

כן זה בסדר, אני בדיוק צריכה לשם .עדיין קר לה . מפשירה לאט לאט . 
כמו קרחון יפה, לבן, מתחממת . גם בגוף , אולי גם בנשמה . 
מה שמך שואל ? מיכל . מציג גם את עצמי קצרות . שואל אותה על מעשיה, עיסוקיה, 
לאט לאט חודר אליה. מבחוץ .

אני קצת ממהר אבל בכל זאת . 

בא לך כוס קפה חם בדרך ? נעצור לכמה דקות , אני רואה כמה את זקוקה לזה. בסדר ? 
זה יהיה נהדר, עונה. היא משפילה מבט . תודה. לא אכפת לך, באמת ? 
מושיטה לי יד קרה, חצי חמה. מהססת קמעה. כל כך קר לי .
עוטף בכך ידי הימנית את כף ידה . מלטף, מרגיש, מחמם . הכל בסדר ? כן , יופי. כל כך תודה לך .

עוצרים בצד. מגרש חנייה גדול. הכל ריק. רק אנחנו שם. שעת בוקר מוקדמת, על אם הדרך. האוטו חם בפנים. כמעט לוהט. לא בא לצאת מתוך החום הזה . שוב אל תוך הגשם ? אל תוך הסערה .. ?

מביט בה, ישר לעיניים. גם היא אלי . מושיט כף יד אל פניה. מלטף את ימינה . פורע שיערה. היד אל הסנטר, אוחז בה, מביט טוב טוב, בוחן היטב. האם היא שם ? צובט אותה מעט, בוחן את מה שבא ממנה . אין שום תגובה . רק המבט שלה, מושפל מעט, העיניים , הגוף המכונס.

תעברי אחורה !

שנייה קטנה של היסוסים ואז .. ללא מילה אוספת את עצמה ועוברת אל המושב האחורי .
יוצא החוצה. שואף את האוויר הקר שנייה אחת ועוד אחת, פותח את הדלת ונכנס אל המושב האחורי . 
היא שם, עדיין מחכה.

סטירה קלה על לחי. היא קצת מופתעת, אבל אין תגובה.

מילה אחת שלך ואנחנו מפסיקים הכל ונוסעים הלאה. אדום. עד שם את לי שייכת. ברור מובן ? 
ככן .. רועדת. רוצה את מה שיודעת שבוא יבוא, הכן והלא מתערבבים אצלה יחדו, אבל הכן גובר, אני רוצה, אני יודעת. אני שלך. מביט בה שוב. מכניס אצבעות אל תוך הפה שלה, מרטיב ונותן לה ללקק. 
סוטר לה על פניה. שוב ושוב ושוב ושוב .. הפנים אדומות מהסטירות.

תורידי הכל, רק החזייה נשארת עלייך !! .,,, מתפשטת . 

על ארבע כלבה שלי. רגליים על המושב והפנים אחורה. 
הגשם לא מפסיק. החלונות נוזלים, מסך של ערפל עוטה אותנו מסביב, הכל לבן ורק אנחנו שם. באמצע הדרך. הדרך שלי להוביל אותה.

חבק אותי מעט לפני .. מבקשת .

הגוף שלה ערום כולו, כמעט . יושבת על ברכי , אני עוטף אותה, מחבק מלטף מנשק מלקק. 
העור שלה, קר מעט, חם מעט, טעים לי. שלוש דקות של השקיעה. אל תוך הערפל שפה בפנים. 
אל תוך המנהרה האפלה שלה, שלי .

זורק אותה הצידה . עכשו על ארבע , כמו שאמרתי לך . 

הפה סגור והרגליים שלך, פתוחות. ושקט, אף מילה עכשו.
צובט אותה בירכיים. חזק , מחכה לצעקה. היא שם לוחשת משהו, אההה .. עוזב ושוב חוזר .
מכות על ישבנה. פיטמות בולטות. אוחז בשיערה. חזק. מושך. הראש למעלה והעיניים עצומות . 
ישבן סופג מלקות מכך ידי הימנית וראש מורם, הפה פתוח, הברות קטועות .

שולף קנדום, עוטף, חודר אליה במכה . חצי בפנים. היא צועקת. אבל כן .. רוצה . היא רטובה לגמרי. נשלף החוצה.

השפתיים שלה נסגרות , משמיעות צליל רטוב. מכוון את עצמי אליה, חודר הפעם פנימה, לא עוצר , הכל בפנים, 
אל תוך תוכה, אל כל עומקה. ושם דופק אותה . 
יד שמאל אוחזת בשיערה, כמו קוקו בידי, מושך מכאיב מעט וגם למטה. במכות קטנות. 
חודר עד סוף מחילתה, עוצר, משהה . ואז מכה . חזק, אל עומק דופן רקמתה. 
נאנחת עם כל חבטה, משמיעה צליל של לחישה . ושם אני גומר. אוחז אותה חזק, מצמיד אותה אלי, 
הכל הכל בפנים, הכוס שלה קטן מכדי להכיל את כל האורך שלי, אבל אני לא מוותר . מכאיב לה שם. 
עוצר ומחכה, להרגע .
לאט לאט . . . יוצא .

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הגענו באיחור, שנינו. היא מוציאה פתק קטן מתוך התיק שלה. רושמת לי משהו ונותנת לי ביד .

צלצל אלי מחר לפני שאתה יוצא לדרך, אני עובדת כאן. אני מחכה לך מחר . נעלמת . 
הערפל בחוץ כבד יותר. גם אורות גבוהים בקושי מפלסים לי דרך.

ואז פתאום .. כמו התהפך הכל. השמש יוצאת ותוך דקה , אולי יותר נעלם הכל. כל הערפל. 

כל אי הוודאות כל החששות כל החוסר, והכל נהיה ברור. בחוץ . 
וגם אצלי בפנים . 
מחר .

מצלצל אליה ביום ששי בבוקר , תשע וקצת .. מנומנת עונה לי .. בוקר טוב 
עוד חצי שעה בחניה של החוף , במגרש שצמוד ל"קאמל" , חצאית חולצה ומעיל ארוך .
היתר לא חשוב , שלא תאחרי , לקחתי זמן . ביי.
עשרים דקות עוברות , יוצא מהבית , יורד לחוף ,מתקרב, מביט בשעון 
5 דקות אחרי הזמן שלה , שתעיז לא להיות שם.
נכנס למגרש, רואה את הרכב שלה, מחנה, איתות באורות, יוצא , היא מזנקת מהאוטו.
מעמיד אותה בגבה צמודה לרכב, מפשק את רגליה, בודק את לבושה התחתון.
"תורידי תחתונים וחזייה !!!" . רוח בחוץ , החורף עדיין באזורנו . "קר קצת" היא פולטת.
מביט בה , משפילה את עיניה . "כן אדוני" . מוסרת לידי את מלבושיה המיותרים.
"בואי". הולכים לכיוון טיילת החוף, מצפינים לכיוון אזור בתי המלון , המעיל עליה.
כמעט ריק, מביט מסביב, חוץ מכמה משוגעי התעמלות בחורף אין איש ואין אשה.
מסמן לה באצבע , אזור מוסתר קמעה . 
"ידיים על המעקה, את לא מסירה אותן בלי רשות" , מושך את גופה אחורה אלי, גופה רוכן
קדימה, רגליה בפישוק . "כן אדוני" .
מתחילה לרעוד קצת מהקור , מהרוח השורקת .
מחדיר את ידי מתחת לחצאיתה, מרגיש את ישבנה, ערוותה, עם הנגיעה היא מתמלאת ברטיבות.
נאנקת קלות . עוצמת עיניים.מסיר את מעילה מעליה. מניח אותו על המעקה.
מרים את שיפולי חצאיתה אל מתניה, חשופה לפני, לובן גופה מבהיק.
מביט, מוודא שאין רואה, אולי יש אולי אין .. אי הידיעה, אי הוודאות מכה בדמי, גם בה.
מחדיר אל תוך רטיבותה את אצבעותי, שתיים, שלוש, ארבע .. היא מניעה את גופה העדין 
מולי, לא יכולה בלי זה .. "אפשר אדוני ? " שואלת .. מתחננת .. 
מתנתק ממנה , פוקחת את עיניה ומביטה בי .. עוצמת שוב .. "הרשיתי לך לזוז ?"
מכה נוחתת על ישבנה , עוד אחת .. יותר עזה .. "עד עשר .. תיספרי איתי" ..
ישבנה מאדים ,אני יורד למטה ..
מרגיש בשפתי את חום גופה על העור שהאדים .. מלטף אותה בשפתי,בפני , לשוני מלקקת
נושך אותה בבשרה, נשיכה ארוכה בלחי שמאל של ישבנה . ליקוק , ליטוף . עוד נשיכה ..
עולה למעלה , מלטף את ערוותה בידי , היא נוטפת , ירכיה רטובות.
שולף ממכנסי את הזין שלי שעומד להתפוצץ עוד מעט . " תהיי בשקט עכשו .. זונה קטנה שלי"
מחדיר אותו מעט , מלטף את ערוותה .. ובחדירה אחת איטית אך רציפה חודר אליה , עד קצהו .
ממתין בתוכה דקה ארוכה . לא זז . שומע את הרוח , את הגלים , את הים .
נגיעות קלות בקצה רחמה , נשלף כמעט עד קצהו , וחודר שוב , הפעם בעוז בעצמה, היא נאנחת .
הנאה וכאב . ממולל באצבעותי את פטמותיה הורודות, צובט, לוחץ.

היא לא יכולה יותר .. " מבקשת, אדוני" .
אנחנו גומרים יחד, אקסטזה הדדית של שנינו, הגופות רועדים. אני מרגיש אותה והיא אותי.
נשלף מתוכה, " תשארי ככה, תתנגבי באוטו". היא מסתובבת אלי.
"תני לי את החצאית", היא ערומה לחלוטין, שם עליה את המעיל. לאוטו עכשו.
יושבים בפנים, השיר ברדיו מתנגן .. טיפקס .. יושבים בבית קפה. 
מחבק אותה, אוסף אותה אלי בתוך הרכב החם. מנשק אותה על שערה הריחני הנעים 
שאניי כה אוהב, לחייה.
אני מרגיש דמעות בעיניה. מאושרת, מחייכת אלי. "מתוקה שלי" לוחש באזנה,
"שבת שלום לך" ..

את מביטה בי ואני בך. שניות ראשונות של הפרפרים שבלב.

כל פעם מחדש.

ואז אני אוחז בראשך ובלי לשאול מביא את פיך אלי.

מצמיד את הפה שלך אלי ומנשק אותך על הפה.

מרגיש את הרטיבות שלך.

את מתנגדת בשניות הראשונות.

מסתכלים מסביב, לוחשת. העיניים שלך מתרוצצות, אבל אותי זה לא מעניין.  

אני אוחז בשיערך בידי. תופס אותך בשיער חזק חזק כך שלא תוכלי להזיז את הראש שלך ממני.

את הפה, את השפתיים. נועל אותך עם הידיים שלי אלי. ואחרי שאת נעולה במקומך וצמודה אלי אני מתמכר אל האהבה.  

אחרי שאת לגמרי בידיים שלי, אחרי שאת לא מסוגלת לזוז אפילו אם את רוצה,

אחרי שכל תזוזה רק תכאיב לך את יודעת שאין לך ברירה.

את בידיים שלי ואני מחליט איפה יהיה הראש שלך ואיפה הפה.

וגם איפה את. נשמתם גופך.   ואז. אחרי שההכרה שלך הבינה שאין ברירה, את נעולה ..

את מתמוססת. נופלת אל תוך תהום האהבה שלנו ומתמכרת אלי.  נותנת לי את כל עצמך ועוצמת עיניים.  

אחרי אותה שנייה, אחרי אותו רגע גם לך כבר לא אכפת מה קורה מסביב. ואז את הופכת להיות שלי.

העיניים שלך משתנות והלב שלך מתחיל לדבר. אחרי הנשיקה הארוכה הראשונה, אחרי שלקחתי אותך,

אחרי שהעברתי את הלב שלך אלי, אחרי שכבשתי אותך מחדש   אז אני מניח לך.  

עכשו זוזי חזרה אל הכיסא שלך. מרחיק אותך ממני ולוקח אותך אל המקום שמחכה לנו. באמת לקחת אותך.

להפשיט אותך ולקחת את גופך. לחדור אלייך, לזיין את נשמתך שמחכה לי. למעוך אותך ולהרגיש שם כמה את שלי.

כמה את רוצה, כמה את משתוקקת, כמה את לא מסוגלת בלי. בלי להיות שייכת. בלי לתת בלי להתמסר. כמה את צריכה. עד הסוף.  

לא, לא .. אל תלך, את תמיד בוכה לי בסוף. רוצה עוד.   

אף פעם לא מספיק לך.

תמיד צריכה עוד. תמיד אחרי מרגישה כמה פעור הלב שלך.

כמה הוא חסר. אותי. שפחה שלי.  

אני אוהב אותך כשאני מחזיק את שיערך בידיי. חזק. לא נותן לך לזוז. נעולה אצלי.  

אני אוהב אותך כשאת על ארבע מולי ואני מצמיד אותך אל פינת הספסל ודוחף אותך עד שאין לך לאן לזוז.

מעמיק את הזיין שלי בתוכך, עד שכואב לך עד שאני שומע את זעקת החדירה אלייך.  

אני אוהב אוהב אותך כשאת מנסה להתנגד, להרים ראש ואני מוריד אותך למטה. בכח. עם היד שלי. 

סוטר לך על התחת.  

שקט, אני מרעים בך. שפחה שלי.

עד הסוף. לא מוותר.

אל תזוזי. ושם את. שם את צריכה להיות.  שם המקום שלך. 

מקום האהבה והכניעה. להיות שפחה שלי.

להבין שאת שלי .. לחלוטין. שפחה כנועה ואוהבת.  

 

שלי !!!

חלמתי עליך היום בלילה היא אומרת לי. היה נדמה לי שזו מציאות עד שהתעוררתי מהחלום. 
מה חלמת אני שואל אותה. יכולה לזכור ? לספר לי ...

שמעתי פתאום איזה רעש בזמן שישנתי, ואז פתאום קמתי לבדוק מאיפה הרעש 

כי פחדתי שאולי מישהו רוצה לפרוץ פנימה, אל תוך הבית. 
ואז מה קרה , ממשיך ושואל ..
אתה נכנסת פנימה, ראיתי אותך פתאום, באת אלי באמצע הלילה לבקר אותי .. ככה פתאום
ו ..
והתעוררתי פתאום מהחלום, זהו נגמר לי ככה פתאום.
קמתי. הלכתי לבדוק שכל התריסים, כל החלונות סגורים, הדלת נעולה, 
וחזרתי למיטה והמשכתי לישון.

גם אני חלמתי חלום, מתוקה שלי, את יודעת ?

כן .. ?

כשחזרת למיטה, אחרי שבדקת את התריסים והחלונות והדלת והכל, 

חיכיתי לך שם, מתחת לשמיכה .

חיכית לי .. ?

ואז הפכתי אותך על הבטן, ולקחתי את הידיים שלך אחורה, אל מאחורי הגב, 

וקשרתי אותך בפרקי הידיים . 
ידיים צמודות מאחור, האחת לשנייה. כמו בתמונה שאהבת.

שותקת ..

ואת הרגליים שלך, פרקי רגלייך משכתי לצדדים וקשרתי אותך ברגליים לפינות המיטה. 

כל קרסול רגל לפינת מיטה. ומשכתי חזק, היית מתוחה על המיטה.
קשורה בלי יכולת לזוז מילימטר.

לא עונה ,..

ואז לקחתי צעיף שהיה על השידה וקשרתי לך את העיניים, קשר רחב כזה שמכסה את הכל, 

את לא יכולת להציץ אפילו . לא למעלה ולא למטה. 
והבטתי בך ..

המחשבות של שנינו רצות ..

ואז הנחתי את כפות ידי על רגלייך למטה, האצבעות שלי כרסמו בך, 

ליטפו אותך, מהקרסול ומעלה. אל שוקי הרגליים. באיטיות שאין לה קץ.
ועליתי אל הירכיים, וצבטתי אותך שם. צביטה חזקה, אדומה. וליטפתי אותך. 
ונישקתי את ירכייך הנהדרות. ליקקתי אותך. היית טעימה כמו הצוף של הבוקר.
ואחר כך האצבעות שלי עלו אל בין רגלייך. היית רטובה לחלוטין. 
חפרתי בך שם, עם האצבעות, עם כל היד, פנימה החוצה מסביב. נאנחת וגעשת ..

אוחח ...

ואז הרמתי את כף ידי ובהפתעה גמורה נתתי לך מכה חזקה על הישבן. ומייד עוד אחת ועוד אחת ועוד ,,,, עד שנהייה אדום אדום

אהה ..

ואז המשכתי בסדרת מכות על הטוסיק שלך, וספרת לי עשר ועוד עשר . 

והשוט שהיה על השלחן ? לקחתי אותה והצלפתי בך איתו .חזק , חזק מאד . 
הארגמן שעטית עלייך היה מחזה נהדר.

דמעות הציפות את עינייך,,,,

כמה דקות של שקט ..

ואז עליתי עלייך. חדרתי פנימה אלייך, עד הסוף, במכה אחת וללא שהיות, וזיינתי אותך .. 

מתוקה שלי. כל כך עמוק שצעקת.,,, תענוג וכאב שהתערבבו יחד .

כןן כןן כןן ..

ואז ..

אהה ..

התעוררתי מהחלום , וזהו .. נגמר .