משהו חדש-ישן

יצאו לשדות

לבושות בלבן, כל בנות ישראל, לחפש חתן.

פיזזו, התערבבו, דיברו ונגעו.

זוגות מצחקקים מטיילים בין הירקות.

רק שניים נפרדים מהשאר,

מתרחקים מעיניים סקרניות,

הם מכרי עבר,

ורצים לעומק השדות.

היא רצה קדימה, זריזה כמו עכבר.

הוא מסתכל בחיוך, צועק לה " תתכופפי, זהירות!"

היא צוללת מבולבלת על היבול הקר.

הוא מעליה במבט מנוכר, מחליט מה לעשות.

איך לסמן את החצופה, שבורחת ממנו בלי בושה?

להפוך אותה לזונה שנועדה להיות?

להזכיר לה את מקומה בריצפה?

הפעם לא מספיקות הצלפות.. 

הוא קורע ממנה את השמלה,

כורך מהבד סביב צווארה,

חודר אליה מאחורה בחוזקה,

מחניק במשיכה את מחאתה,

מעגן את ידיה מאחורי גבה,

וממשיך לזיין בתנועה מהירה.

מסובב אותה אליו במשיכה חדה, 

נשאר נעוץ עמוק בישבנה.

מחזיק אותה בכוח פשוקה,

שתבין, אין איבר ששייך רק לה.

ממשיך לחדור בקצב, חושף לה את הדגדגן עם האצבעות,

עם היד השניה מנחית עליו מכות נמרצות.

והיא מתפתלת, לא יודעת אם לגמור או לבכות.

עובר לפטמות, צובט ומושך, מנער את גופה באלימות,

ניזון מתחינותיה לטיפת רחמנות.

לא נותן לה רגע של מנוחה, 

ומחזיר אותה למציאות בסטירה.

לוחש לה באוזן "מה את?",

"הזונה הקטנה שלך" עונה דומעת.

"אל תשכחי את זה, הכנתי לך שמלה חדשה.. עכשיו תחזרי אל הבנות, ואת הפרס תקבלי כשתהיי ילדה טובה."

הוא קם ומשאיר אותה שם עירומה, כאובה, אנוסה, רטובה, אך בעיקר רעבה לפעם הבאה..

בית זה לא מקום פיזי, זו תחושה מנטאלית.

אני זוכרת שלא פעם בילדות הייתי הולכת לחדר שלי בבכי, ותחושה עמוקה בחזה של "בא לי הביתה".

בית זו תחושה של ביטחון, של חום. זה מקום מוגן, שמרגישים בו בנוח להיות חשופים מכל בחינה. לקח לי הרבה זמן להבין שבית, על כל החסרונות שלו, זה מקום שתמיד ימשוך אותי לחזור אליו.

לקח לי גם הרבה זמן להבין שבית זה לא המקום והאנשים שאני חיה איתם בהכרח.

אז יש לי כמה מקומות שאני מגדירה לי בית, וכמה אנשים שהם בית בשבילי.. ואני חושבת שיש לי המון מזל שיש לי לאן לפנות בכל פעם שצפה לי התחושה הזו של "בא לי הביתה", כי אני זוכרת כמה זה כואב כשאין.

יש לי ערך סנטימנטלי לבובות שלי, לא יודעת למה, אני נקשרת לחפצים דוממים שמזכירים לי דברים חמודים.

חברה מהעבודה הביאה את הבת שלה והיא נדלקה על חד קרן שיש לי בעמדה. כמובן שהסכמתי לה לקחת אותו, ילדים, בעלי חיים ואנשים מבוגרים- יש לי חולשה כשזה נוגע בלשמח אותם.

הלב שלי קצת נקרע, אבל איך אני יכולה לסרב? עצם זה שבכלל הרגשתי את הצביטה הזו גרמה לי להרגיש מטופשת.

אולי יש בי קצת ליטלית אחרי הכל, לרגעים לפחות.. 🦊💜🦄

אני בתוך תקופה מוזרה, שנדמה שאני אוספת בה דברים להחלים מהם, מכות החיים נוחתות מכל כיוון וצריך ללמוד לבלוע אותן.

בירוקרטיות, בעיות בריאותיות, אנשים שמתים, התחלות חדשות, סופים חדשים והרבה שטויות נוספות שלא זימנתי לי. 

אז הרבה זמן שלא יצאתי להתאוורר והרבה זמן שלא הרשיתי לעצמי לבלות באמת, יש לי נטייה להימנע כשנוצרת לי אווירה כבדה.

היופי זה שאני לא טיפוס ששומר בפנים, ממילא יש לי בעיות בבטן, לא צריך להעמיס עליה גם רגשות מיותרים. אם יש לי משהו להגיד, אני אומרת. אם יש לי צורך מסויים, אני מספקת אותו. אם יש לי אנרגיה מיותרת בגוף- אני מוציאה אותה.

אז הסופ"ש הזה מאחלת לכם ולי, שיהיה באמת רגוע. בלי "הפתעות" מאיראן, בלי הודעות עצובות ממשפחה וחברים, בפיד של הפייסבוק או בחדשות, בלי רעשי רקע מאנשים שלא עושים לכם טוב.

סופ"ש מהנה, מלא בשמחת חיים, חוויות- לא משנה אם משפחתיות או עם חברים, מטעין באנרגיות טובות ומשחרר מהמיותרות השליליות.

תעשו משהו שיעלה לכם חיוך על הפנים.

אחת הדמויות האהובות עלי אם לא האהובה ביותר מסדרת הספרים של "רומח הדרקון".

רייסטלין הוא אנטי גיבור, חיצונית לא אמור להיות בו שום דבר מושך.. חולני עם עור זהוב, מבנה גוף שלדי ועיניים צהובות בצורת שעון חול.

הוא הדמות הכי מורכבת שנתקלתי בה, ראיית העולם שלו מעצבת אותו- הופכת אותו לסאדיסט שרודף אחרי כוח ושליטה.

אצל רייסטלין זה מגיע מהמקום החלש שלו, הוא מודע לחולשות הפיזיות וחיצוניות שלו, אבל בורך בשכל וכישרון לקסם. הוא מניפולטיבי ונועז עם שאיפות להפוך ללא פחות מאל, לפצות על הדימוי העצמי הנמוך שלו.

אי אפשר שלא להזדעזע ממנו לפעמים, הוא לא מסוגל להעריך אפילו את אחיו התאום, החזק והבריא מביניהם, שדואג לו וצמוד אליו לאורך רוב הדרך, גם כשרייסטלין אומר לו דברים קשים וכואבים.

אז מה מושך בדמות כזו? 

יש בחורה אחת, קריסניה, שאמורה להיות ההפך הגמור ממנו. כוהנת טהורה עם לב רחום ויופי קסום. היא נופלת מהר מאוד לתפקיד ה"מושיעה". היא חושבת שהיא מסוגלת להציל את רייסטלין מעצמו.. אפילו מתאהבת בו.

רייסטלין כמו נרקסיסט, בעל כריזמה סוחפת, מצליח לגרור את קריסניה איתו למסע, בו הוא משתמש בה כמו צעצוע וברגע האמת, משאיר אותה לגווע למוות וממשיך בדרכו..

יש לו רגעים של רכות וחמלה, הם נדירים מאוד, והם בדרך כלל מופנים דווקא למי שנתפס בעיניו כחלש ממנו. והייתי מוצאת את עצמי מקוה ומחכה לראות את הצדדים האלה באים לידי ביטוי, דווקא בגלל שהם נדירים כל כך. 

רייסטלין הוא דמות רעילה, הוא לא מפסיק להתפתח, אבל אף פעם לא לטובה. למרות שהוא לא נועד להינצל מעצמו, קשה שלא להימשך אליו.. עם כל החסרונות. 

הוא מצליח להתחבר לקורא שמרגיש שונה, חריג, מחוץ לחברה. הוא עובר התעללות בריונית מילדים ומבוגרים כבר כילד, החולשות שלו הודגשו בבית, ובמסע הרדיפה אחרי כוח, קולל בעיני שעון חול שמאלצות אותו לראות את הזמן עובר, ואת העולם קמל ומת למול עיניו.

כל המורכבות הזו שמה אותו באמצע, בין רע לטוב. והוא מסוגל לבחור בשניהם, לעיתים גם מתנדנד ביניהם, הוא פשוט לא מבין שמה שמושך אותו לרוע הן בדיוק אותן התכונות שמתפרשות אצלו כחולשה- פחד, תלותיות וחוסר ביטחון עצמי. 

הן גם מביאות לסוף שלו.

התקפי חרדה, זה קורה לפעמים. לא תמיד ברור מה הטריגר, וגם כשכן, לא תמיד אפשר לעצור אותו.

העולם פשוט מרגיש שסוגר עליך, מועך ומוציא את האוויר מהחזה, השרירים ננעלים, לפעמים מתחילים לרעוד.. וזה כואב.

פעם הייתי נבהלת, התחושות כל כך פיזיות שהייתי בטוחה שאני חוטפת התקף לב, שהתייבשתי או שאני באמת עומדת למות בכל רגע. 

היום אני יודעת שלנסות להתנגד לזה רק מחמיר את המצב. לפעמים צריך פשוט לקבל את זה.. לשחרר עד כמה שאפשר ולתת לזה לצאת, לעבור. 

לפחות אחר כך מגיעה ההקלה, כמו להקיא או לבכות- יש בזה משהו משחרר בסוף, גם אם התהליך מזעזע את הגוף.

החיים לא מושלמים, צריך לשמוח בחלקנו, ואני שמחה שגם אם אין לי איך למנוע אותם, ההתקפים האלה כבר לא באמת מנהלים אותי, הם רק מטרד ברקע.

יש הרבה רעשי רקע מיותרים בחיים שלי, אבל זה בדיוק מה שהם ישארו. 🦊

גם אתה אף פעם לא ויתרת, גם כשסבלת הרבה יותר ממני, אז בטח שלי אין את הפריווילגיה.

 I miss you.. RIP. 💜

אני באמת לא מבינה אנשים שממורמרים על החיים שלהם כל כך שהם מרגישים צורך להוציא את זה על אחרים, זרים או לא.

יש להם שיגעון גדלות מסויים, הם בטוחים שהם יותר מוסריים וחכמים, הם לא יגלו לכם שהעליונות הזו תלויה בלהוריד אחרים- בפנים שלהם או מאחורי הגב. אין בהם את הבינה להכיל סיטואציות מורכבות יותר מהמציאות האישית שלהם.

קצת ענווה לא תזיק לאנשים מסויימים, העולם לא מתנהל לפי המוח שלכם. לא סתם אומרים "שני יהודים, שלוש דעות", הבנו כבר מזמן שאין אמת אחת, יהודים או לא. 😂

אם אתם בטוחים שהדרך שלכם היא היחידה שנכונה, טהורה או צודקת, כנראה שיש לכם עוד הרבה עבודה עצמית.

שיעור שלקח לי זמן ללמוד- שיפוטיות היא אומנם מנגנון טבעי, אבל החלק האנושי והקשה הוא לפרק אותה ולהבין אם היא באמת מוצדקת, או סתם נובעת מחוסר הביטחון האישי שלנו.

אף אחד לא מבטיח שזה קל, אבל זה יהפוך אתכם לאנשים הרבה יותר שמחים ומסופקים, זה ממש לא תלוי במעשים של אחרים.

כבר אמרתי שאני לא אוהבת שאומרים לי שאני מיוחדת.. אני פשוט לא מאמינה למילים.

אני מאמינה למעשים, כשגורמים לי להרגיש מיוחדת. לא כשאומרים לי שאני כזו, במיוחד זרים אחרי שהחליפו איתי כמה משפטים במקרה הטוב.

יש אנשים, בעיקר נשים, שנהנים ממחמאות, בין אם הן אמיתיות או סתם לקקנות, אבל כיאה לשועלה אני חשדנית.. מבחינתי מנסים להוציא ממני משהו.

אני חושבת שמחמאות צריך להרוויח, גם כשמחמיאים לי. מעדיפה שיחמיאו לי על האיך שהתאפרתי לדוגמה- משהו שהשקעתי בו, לעומת מחמאות על הפנים או הגוף שלי, משהו שפחות בשליטתי המיידית.

אני הרבה יותר מעריכה את המחמאות שמגיעות אחרי הכרות, אחרי שיודעים מי אני באמת. אחרי שאני כבר יודעת שממילא אין מה "להוציא" ממני.. אלו מחמאות כנות.

אבל כשהשולט שלי אומר לי שאני מיוחדת או נותן לי מחמאה, אני מאמינה. לא רק בגלל מי שהוא, לא מחלק מחמאות למי שלא מגיע, אלא כי אני יודעת שאיתו אני שונה, אותנטית יותר..  ומגיע לי להנות מזה.

הוא גורם לי להרגיש מיוחדת, כי ראה אותי במקומות הכי נמוכים שלי ועדיין נותן מחמאה- כנראה שהיא אמיתית.

🦊

נכנסת לי לחדר, הוצאת פלאג וחומר סיכה מהמגירה ונכנסת איתי למיטה.

אני זוכרת את החשש, את המתח. אני מרגישה את תחושת הנעיצה הזו, כשנצמד אליך איבר עומד, לוחץ על החור כדי להיכנס.

ויתרת על הפלאג, לא ברור לי למה, אבל תפסת אותי מהשיער, מחבק לי את האגן ודוחף את עצמך חזק יותר ויותר.

זה שורף, זה כואב, אבל אתה חדור מטרה לחדור אותי, ואני מרגישה את הגוף שלי נכנע, שוקע אליך. מפסיקה להתנגד ולהתכווץ ועוברת לי המנטרה בראש, "תרפי.. תני לו להשתמש בך.."

אתה משתעשע לך, נכנס קצת ויוצא.. משפד אותי לרגע על הקצה שלך רק בשביל להרחיב אותי בהדרגה להכיל את כולך. נהנה מהיבבות שלי, יללות של כאב מהולות בחרמנות.

מחליט שמספיק לשחק ונכנס בדחיפה ארוכה, איטית ולוחצת, ואני מרגישה איך החור שלי נפתח לגמרי לעובי שלך, עד שאתה מצליח להיכנס מספיק עמוק לטעמך.

אני מרגישה את הנשימות שלי מכווצות אותי עליך ואני עוד עסוקה בכאב של המתיחה.. לפני שאני מתרגלת לתחושה שלך בתוכי אתה כבר מזיין אותי.. מכין אותי לקצב שלך.

ואז התעוררתי.. בפיג׳מה רטובה וחיוך שובב, כמעט הרגיש אמיתי. 😋

יום שלם התבכיינתי לך שאני חרמנית, החלטת לטפל בזה בצורה שאלמד לא להתלונן יותר.

"20 גמירות עד סוף היום, גמירה בשרשרת לא נחשבת. 20 נפרדות לאורך היום"

זה התחיל בהתלהבות, כי כמה קשה זה כבר יכול להיות? פעם אחת.. פעמיים- שלוש.. ונדמה שהמשימה הזו ממש קטנה עלי.

מגיעים לגמירה השביעית, עכשיו זה כבר מתחיל לכאוב לגעת. האזור אדום ומגורה כל כך שקשה לגמור ואני מתחילה להרגיש מתוסכלת קצת.. אנחנו עוד לא בחצי הדרך.

אחרי הגמירה העשירית אני כבר אומרת לך שאני לא חושבת שאצליח לעמוד במשימה. השרירים מתחילים לכאוב ואני מרגישה את הגירוי גם בלי לגעת בכלל. 

ואתה מסביר לי, שאתה בוחר איך לשחק בצעצועים שלך.. 

הערב כבר הגיע, הצלחתי 13 פעמים בלבד.. אומרת לך שאני לא מצליחה לעמוד במשימה, אתה אומר שתדאג שכן. מספר דקות אחר כך כבר יש דפיקה בדלת.

אתה נכנס וחרמנות חוזרת לי בשניה, מסתכלת עליך בציפיה כשאתה מתיישב על הספה ומסמן לי לבוא.

"בואי נראה כמה אני מחרמן אותך" אתה מסמן לי להתקרב ליד שלך ששעונה על הספה. "תראי לי מה אני עושה לך.." והאצבעות שלך מתחילות לגעת בי בעדינות. "תזיזי את עצמך" אתה אומר ואני מצייתת.

אני שונאת את הפוזיציה הזו, אתה יושב ומסתכל עלי.. ואני זזה ומענגת את עצמי על היד שלך. זה מביך, התנועות שלי נוקשות, אני מסתכלת על הפנים הרציניות שלך ומבינה שאין ברירה.. אני רוצה לרצות אותך.

זה עדיין כואב מרוב גירוי, אני מרגישה את הכוס הרטוב והנפוח שלי מתחכך לך בין האצבעות וזזה איתך, רעבה ומתענה בו זמנית. התנועות הופכות טבעיות יותר ואני שוקעת בתחושות שאתה מעביר בי עד השיא מגיע בלי שציפיתי.

השרירים שלי מותשים, אבל אתה מוריד את המכנסיים והתחתונים ומושיב אותי עליך, מרגישה את הכוס הרגיש שלי נמתח ונפתח. מתחילה לזוז עליך עם האגן, אבל מהר מאוד אתה משתלט על הקצב, העוצמה, העומק. ואני לא מבינה איך אני מצליחה להמשיך לגמור כשהכוס שלי כבר כל כך שורף..

ויודעת טוב מאוד שהבנתי את מקומי וכבר לא אתלונן לך, אתה מחליט איך לטפל בצעצוע שלך.

"כמה פעמים גמרת היום?" שאלת אותי ואני מזועזעת ששכחתי להמשיך לספור. על הפרצוף שלך עולה חיוך זומם.. "גם על זה עוד תשלמי".