משהו חדש-ישן

דקאדאנס.. רגע כזה שנכנסים להיי..

העולם פשוט נעלם והראש והגוף שניהם עמוק בתוך הסשן, ולא אכפת לך איך ולמה, רק לספק את השדים שלך ושלו.

אז יורד עוד בגד ועוד בגד, ובלהט הרגע ממש לא אכפת לי.

אבל יש רגעים של הפסקה, ואני מסתובבת רק בתחתונים וחזיית ספורט, כי אמרת שאין צורך להחזיר את הבגדים.

מסתובבת בין אנשים, אומרת שלום לחברים.. מודעת לעצמי יתר על המידה, בין הרגליים שלך מרגיש מוגן יותר, אבל גם ככה שייכת לך אז שיחשבו מה שהם רוצים.

מנסים לחזור קצת לעניינים, אתה מביא נרות שצורבים לי את העור המגורה והסימנים שכבר השארת.. ואני שוב בעולם אחר, מקלף ממני את התחתונים וגם חזיית הספורט יורדת, אותה כבר אני מבקשת להוריד, חם לי.. וחזרה להצלפות.

התחתון חוזר ואתה לוקח אותי חשופה למיקום אחר ברחבה, וגם אחרי שאני נשברת, אני כל כך מרחפת שעדיין לא אכפת לי.

בסופו של דבר המוח משתתק אם ארצה או לא, ובלי לשים לב, ברגע שאני נשברת ומתקפלת לחבק לך את הרגל, כמעט ונשארנו אחרונים.

ואני עדיין בענן אחר..

נשברת קצת, ציפיתי מעצמי ליותר, אבל זה בסדר, כי אתה מנגב לי את הדמעות ואומר שגאה בי ואפילו ראית את ניצוץ הביטחון הזה שחוזר.

תודה 💜

קורה שאנשים פונים אלי בציפיה שאזכור אינטראקציה אחת איתם, גם אם התרחשה לפני עשור.

אני באמת לא מבינה, אם מצופה ממני באמת לזכור, במיוחד כשברוב הפעמים היה מעורב אלכוהול ולא יותר משיחה. (או במקרה כאן- שיחה בצ׳אט או מניק ישן)

יוצא לפעמים שאני זוכרת את הפרצוף במעומעם, אבל גם אם תשלמו לי, לא הייתי מסוגלת למקם אותם על ציר הזמן של החיים שלי. הרבה פעמים הפנים אפילו לא מוכרות, ואני לא יכולה שלא לתהות אם לא מדובר במשפט פתיחה זול.

היו תקופות שהייתי מרגישה לא נעים על החורים האלו בזיכרון, היום אני יודעת שאין לי שום סיבה להתנצל.. הם תמיד יכולים לנסות להזכיר, ומי שנעלב כי אני לא מזהה או לא זוכרת, זה שלו, אני ממשיכה בערב שלי.

עם השנים הפסקתי להתרגש לקראת חוויות שונות והתחלתי להילחץ במקום.. הפסקתי לגשת לאנשים שמעניינים אותי או מסקרנים אותי, לא בגלל פחד מדחיה- בגלל פחד שיגלו התעניינות יתר על המידה ואני זו שאאלץ לדחות.

אבל כבר תקופה שאני שמה לב שחוזרת בי אותה תחושה של התרגשות במקום לחץ, במקום לפחד מהלא נודע, אני יודעת שאהנה. חוזר בי ניצוץ של ביטחון עצמי כלשהו.

אני יכולה לייחס את זה להרבה דברים, לנתח את זה ולשבור את הראש.. אבל אני מחליטה פשוט לזרום ולהנות מזה.

אני לא באמת מורידה מגננות, זה מה שקורה באופן אוטומטי כשמתאימים את הסביבה שלנו למי שאנחנו, יש בנו ביטחון שגם אם אנחנו לא ב 100% בשליטה על הסיטואציה, האנשים שבחרנו סביבנו ידאגו ששום קו אדום לא יחצה.

זה מביא רוגע שהרבה זמן לא חוויתי, אבל זו עדיין הייתה סוג של תלות באחרים.

לפני שבוע בערך יצאתי לדאנג׳ן לבד, אני מכירה שם הרבה מאוד אנשים, אבל פעם אחת היה בי הביטחון להיות באמת לבד לפחות חלק מהערב.

והיה לי רגע שהרגשתי, שאני לא מפחדת לעצום עיניים ולרקוד. סתם ככה לבד, בין אורחים שזרים לי.. בלי אף אחד מוכר מסביב..

ואולי לאחרים זה נשמע כמו דבר חסר משמעות, אבל בשבילי, החזרתי לעצמי ביטחון שהלך לאיבוד כבר מזמן ברגע אחד.

ואני מחכה להמשיך להתרגש..

אני הכל- ולא כלום, 

שועלה, מאזוכיסטית, ילדה, צעצוע, שפחה, זונה, חור..

הכל מהכל- ושום דבר מובהק או ברור, אני לא מרגישה שאני יכולה לבחור.

מה אהיה היום? זה לא באמת תלוי בי, הולכת לאן שהרצועה מובילה אותי. 

וכמו חומר בידי היוצר, תעצב אותי בכל פעם לשימוש אחר.

💜

אל תכלאוני בשום כלוב

אל תסכמו אותי בויקיפדיה

אני הכול, אני לא-כלום

אור אינסוף לבוש בגוף

אז אל תכלאוני בשום כלוב

(טוב, אולי רק קצת בכלוב.. 😝) 

פעם פחדתי להישבר, להגיד מילת ביטחון לא היה דבר שבא בחשבון.. ואם זה קרה? הרגשתי שנכשלתי. הייתי יכולה להיכנס לדיכאון של ממש. והרבה פעמים, הייתי נכנסת למצבים שהייתי מתחרטת עליהם אחר כך, במקום להנות מהסימנים, הם היו גורמים לי להתקפי בכי.

היום אני מבינה כמה עוצמה יש ביכולת הזו, להתגבר על האגו, להקשיב לנפש או לגוף, ולדעת מתי לעצור. כמה כוח יש בי, גם אם הסף שלי לפעמים נמוך משהייתי מצפה מעצמי.

כשסובלים מכאב, בין אם פיזי או נפשי, זה חוסר אונים שקשה להסביר אותו. במצבי קיצון, באמת לא משנה לך אם תחיה או תמות- העיקר שיעצרו את הכאב, ולא תמיד יש איך להקל עליו, לפחות לא בצורה מידית.

זה ממש לא קל, עד היום יש לי תחושה של כישלון כשאני עוצרת או מבקשת להאט את הקצב. כשזה קורה אני תמיד מזכירה לעצמי כמה נהניתי מהחוויה עצמה, כמה היא השאירה בי טעם בוער לפעם הבאה, להתחזק ולהחזיק קצת יותר. 

למדתי להיות סלחנית לגוף שלי ולתת לו להחלים כשהוא צריך, גם אם פחות מתחשק לי. למדתי גם להנות מבניית סף הכאב שלי כל פעם מחדש, למדתי גם להנות מהקצה, לפחד ממנו קצת פחות.

ובעיקר למדתי שעם חיבור נכון, אפשר למתוח את הקצוות לאן שרק רוצים. בסשן אינטנסיבי אפשר לפעמים להגיע למצבים שהגוף נכנס למצב  fight or flight וזה יכול לגרום לנו לאבד את ההגיון.. להרגיש שאנחנו בסכנה אמיתית גם אם לרגע. להיכנס להתקף חרדה או כל דבר אחר ובהתמודדות נכונה אפשר לעבור את זה בקלות ופשוט להמשיך. 

יחי חוויות מתקנות

למה את צריכה לאכול סרטים?

על מה שאחרים חושבים או עושים.

על כסף, חומריות ולחצים קיומיים.

על משיכת מבטים לא רצויים.

על זוגיות, משפחה או חברים.

על מציאות המלחמה ואנשים שמתים.

על מה יקרה מחר או בעוד כמה ימים.

את לא צריכה, זו התעסקות מיותרת. מה שצריך לקרות, יקרה, גם כשנדמה לך שאת זו שמתמרנת.

תאכלי זין.. עדיף.

מי שלא חווה את זה, לא יבין את החוכמה שיש מאחורי מניפולציות מסויימות.

ברוב הפעמים מדובר בתהליך ארוך, איטי ומתחכם. תהליך שילחץ לכם על כל הכפתורים הנכונים, בשביל שתפתחו תלות- כלכלית, חברתית, ריגשית או כל סוג אחר.

לפעמים אין לנו את האופציה לנתק אותם מהחיים שלנו לגמרי, גם אם אנחנו רוצים. ברגע שמדובר באדם אחר שהוא חלק מהמשפחה שנולדנו לתוכה, לא תמיד אפשר להמנע ממנו ב 100%.

צריך לבנות חומת מגן, לא ליפול למניפולציות מחדש. אחרי שכבר הצלחתם להבין מי עומד מולכם, הוא ינסה לעשות כל שביכולתו להוכיח שזה לא נכון.. וזה עלול לתעתע.

את שואלת את עצמך, אולי הוא עבד על עצמו ובאמת השתפר? אולי מצא מישהו אחר לתמרן? אולי הבין את הטעות?

כל השאלות האלו משאירות אותנו בלופ הזה, הופכות אותנו למטרה קלה.

צריך לזכור תמיד שמדובר במעגל, גם פה מדובר בסוג של יחסי שליטה,  הם פשוט לא במודעות מלאה או הסכמה של שני הצדדים.

הם תמיד ינסו להחזיר לעצמם את המושכות, להראות לכם שטעיתם.. ואסור ליפול מחדש למלכודות הדבש שלהם.

הגענו לחדר משחקים להשכרה, מלא באביזרים.

תיק שחור גדול, סגור, מונח על הריצפה.

"תתפשטי ותחכי על הברכיים,  ידיים מאחורי הגב", אתה מצביע על אמצע החדר. ואני מצייתת מיידית בשקט. "עם הגב אלי" אתה מתקן.

שומעת את התיק נפתח, ואתה מפעיל פלייליסט ברקע. לדקה שמרגישה כמו נצח אתה מוציא כלים, מתקרב אלי ואני מרגישה את חום הגוף שלך בגב שלי, הגוף נדרך. בד נעים מכסה לי את העיניים, אתה מהדק אותו היטב ומוודא שיושב לי טוב על הפנים. 

מרים אותי מריצפה, ומסובב אותי כמה סיבובים במקום, שאאבד את הכיוון. זה עובד טוב מדי.

"תתכופפי, ידיים לכיוון הריצפה."

אני מרגישה אותך מתעסק לי בקרסוליים, תחושה מוכרת של מתיחה גסה ואני מבינה ששמת לי אזיקונים, מושך לי את הידיים אחורה ומחבר כל יד לקרסול שבצד שלה.

נותן לי בעיטה קטנה ברגל, "תפשקי".

מכה נוחתת על הישבן, חדה, צולפת, זה שוט רכיבה. מכינה את עצמי למכה הבאה, אבל במקום זה מגיעה סטירה ללחי, ומיד אחריה הצלפה נוספת, הפעם על הירך.

אתה משחק מלוכלך הפעם.. מדי פעם מלטף, מדי פעם סוטר ואף פעם לא מאפשר לי לנחש על איזה חלק בגוף תנחת ההצלפה הבאה, או באיזו עוצמה. בין לבין מחדיר לתוכי אצבעות, כאילו עומד לגרום לי לגמור, אבל מהר מאוד עוצר וחוזר למשחק האכזרי שלך, מסתובב סביבי.

משהו בי לא רגיל לזה, יש איברים שאתה מצליף בהם שבד"כ לא חוטפים. בחלקם אתה יותר עדין, בחלקם אתה אוהב להפתיע אותי עם מכה קצת יותר עוצמתית. אתה עוד עדין איתי.. אני יודעת. 

קשה להתפתל בתנוחה הזו, אני מחזיקה בקושי לא להתקפל וליפול. 

אתה חודר אלי בהפתעה, בעוצמה כזו שאני מאבדת שיווי משקל. יוצאת ממני צעקת בהלה, אבל היא מיותרת. האצבעות שלך ננעצות באגן שלי ואתה מחזיק אותי יציבה בזמן שאתה מזיין בכוח.

ברגע שאני גומרת, אתה יוצא ממני באותה ההפתעה ומוריד אותי לברכיים. אני מרגישה אותך חותך את האזיקונים מהידיים שלי ומשאיר את אלו שעל הרגליים.

מוביל אותי באפלה עד שהגוף שלי נפגש עם ריפוד קשיח וקר על הקיר, צלב.. שכחתי שאנחנו בחדר משחקים, נכנסתי לעולם משלי.

כובל אותי עם הפנים לקיר, הגוף מתוח וישר.

עכשיו מתחילות ההצלפות הרציניות יותר, אני רגילה להיות מכופפת או שכובה, אבל לא מתוחה.. הכאב מרגיש קצת אחרת, הפעם אני באמת לא יכולה לברוח.

אתה משחק עם העוצמה, עושה לי חימום טוב לפני שהולך ומגביר אותה. מתמקד על הישבן אבל תמיד אוהב להפתיע אותי עם הצלפה על הירך, הרגל או הגב.

זו פעם ראשונה שאני באמת לא יכולה לזוז בכלל, זה לא תלוי בי.. אני לגמרי נתונה לרחמים שלך. זה גורם לי ליילל כמו שלא שמעת אותי, משחק מנטאלי שיש לי מול הכבלים.. שמחזיקים אותי מקובעת באותה התנוחה ואין לי ברירה אלא לקבל בדיוק מה שתחליט לעשות בגוף שלי.

כשאתה משחרר אותי מהצלב, הישבן שלי כבר שורף ואני מתנדנדת לך בידיים, אבל אתה רק התחלת.

המשך יבוא..

החיוך לא שם, המבט בעיניים אחר.

אווירה קרה, המתח מדביק אותי לריצפה.

הוא לא מרחם, קורא את הגוף שלי, נותן לי לנשום אבל לא לנוח. 

וכשהיד שלו תופסת בי בחוזקה, להחזיק אותי יציבה בין מכה למכה, אני מרגישה שאני יכולה לספוג הרבה יותר.

המגע רך ומרושע בו זמנית, מעיר לי משהו מבפנים, נותן לי מוטיבציה להחזיק מעמד בזמן שהוא מגביר את העוצמה. 

זה מצד אחד מדליק, הצורה שהוא מחזיק אותי במקום, חסרת אונים, לא יכולה לברוח לצדדים או להתקפל, משאיר אותי חשופה להצלפות והמכות שלו.

(וכשכן מתקפלת, מהר מאוד מחזיר אותי בכוח למקום.)

ומצד שני יש בזה משהו מגונן, אני מרגישה את הביטחון זורם ממנו אל הגוף שלי, את חום הגוף שמנחם ומחזק אותי לספוג יותר ואת הידיעה שעם כל ה"היי" שמסביב, הוא עדיין שומר עלי, גם כשיוצאות לו הקרניים.

😈

בגרות היא לא עניין של גיל, גם לא תפקיד משפחתי או מקצועי, היא עניין של התנהגות. אנשים יכולים להיות מוצלחים, עובדים קשה, מלומדים, אבל זה לא שווה כלום אם ההתנהגות שלהם לא מכבדת אפילו ילד בגן.

אני מודה שאני מעדיפה להיות מופתעת לטובה מאשר לרעה.. 

הרבה יותר נחמד להניח שלאדם מסויים לא אכפת, רק בשביל שיוכיח לך אחרת. וזאת לעומת אדם שחשבת שאכפת לו, גם אם רק מהבריות, אבל את מבינה שלא מספיק, או שאת לא מהמעגל שבאמת אכפת לו מהם.

לא משנה כמה תארים תעשו, באיזה מקצוע תעבדו, לאיזה הישגים אישיים תגיעו, כמה תרוויחו, כמה ילדים תביאו לעולם, מה יהיה התפקיד שלכם בתא המשפחתי או באילו הישגים תתגאו, זה לא שווה כלום אם לא ישאר לכם עם מי לחלוק את האושר שלכם, והוא גם לא יחזיק מעמד.. בדידות זה משהו שאתם עלולים לזמן לכם בלי להתכוון.

אל תפזרו סיסמאות ריקות מתוכן, תתנהגו בהתאם להטפות שלכם, תפזרו חיוביות בהתאם, זה גם יחזור אליכם. ומי שמחליט לפזר שליליות, זה בדיוק איך שהחיים שלו יראו- שליליים למרות כל ההישגים היבשים.

לצערי שמתי לב שזה יותר קטע של נשים, גברים מתנתקים ריגשית הרבה יותר בקלות.. ואלו שלא, הופכים לילד בן 3.. 🤭 וזה הרבה יותר קל להתמודד איתם מאשר להתמודד עם "ילדות רעות" שנתקעו בגיל ההתבגרות.

*הפוסטים שלי לרוב לא נכתבים על אנשים מכאן, אבל מי שמחליט שהוא רוצה לכעוס כי נדמה לו שכתבתי עליו או בשבילו- לבריאות*

You're on a different road, I'm in the Milky Way

You want me down on Earth, but I am up in space

You're so damn hard to please, we gotta kill this switch

You're from the '70s, but I'm a '90s bitch