בקרוב אצא לחופשה הקטנטנה הראשונה שלי ממילואים מאז שהתחיל. מרגע הקריאה שם המשחק הוא הדחקה. עם הבור השחור של הדיכאון נתמודד אחרי שננצח. עכשיו חייבים מורל.
אבל עם זאת בימים הראשונים בקושי אכלתי, לא חייכתי, לא צחקתי.
ואז אחרי שבוע אינטנסיבי חזרתי להיות חייל. רעב. עייף. חרמן.
פתאום התחלתי לפנטז על בדסמ שוב. על מה אעשה כשכל זה יגמר. על איך שכל מעצור קטן שהיה לי להיות עצמי מבחינתי בעבר.
כשאצא לחופשה אעשה סשן. זה יהיה פרטי. אני לא רוצה לא לכבד. כולנו עדיין באבל.
אבל אני מרגיש יצרי שוב. בסיסי. במילואים אני דואג לעצמי למכסה, למים, לדברים הכי בסיסיים של הטבכ. ושוב פעם אני יצרי.
הבדסמ כרגע נותן לי כוח. נותן לי טעם. אם היו אומרים לי מה אעשה בשבועיים האחרונים ובעתיד הנראה לעין חודשים קדימה הייתי מתפלפ. אבל כרגע אני עושה את זה בלי בעיה. גם בגלל תחושת התכלית. המשימה.
וגם כי יש לי את הפינה הקטנה הזו. הבדס"מ. האני היצרי. שאשחרר כל פעם שיתנו לי יממה קטנה בבית. להטעין מצברים.
