הרבה פעמים נשאלת השאלה לדומננטים "מה אתה מתכנן לסשן?" או ששואלים סאב "מה אתה רוצה לעבור בסשן?" . זה כאילו קיים לחץ חברתי מסויים שמצפה מהדומיננטים להחליט הכול מראש ולתכנן בקפידה כול סשן (וזה בסדר שיתכננו) אבל הציפייה והלחץ הזה קשה במיוחד אם אין השראה אז איך יוצרים השראה לסשנים?
שואלים קודם את הסאב "מה הוא/יא רוצה להרגיש בסשן הזה?" ואז הדום שואל את עצמו ומתקשר "מה הוא/יא רוצה להרגיש?" ומשתמשים בתשובות האלו לתכנן את הסשן.
למשל אם הסאב עונה שהוא/יא רוצה להרגיש מושפל/ת קטן/ה יש מספר רב של אקטים שיכולים לעורר תחושות כאלו כמו השפלה מילולית, חשיפה, החפצה ועוד...
והדום עונה שהוא/יא רוצה להרגיש בפוקוס להרגיש את הכישרון שלו שלו ולהתלהב על הסאב שלו להפוך אותה ליצירת אומנות אז גם לא חסרים אקטים שאפשר להשתמש בהם אבל אם יחשוב גם על מה שענה הסאב פתאום יש לו כיוון למשל שימוש בה כמגש אוכל או קשירה והשפלה מול קהל...
כשמכוונים סשן לא ל"מה רוצים לעשות" אלא ל"מה רוצים להרגיש" זה לא רק מכווין אותנו לאקטים אלא גם לאוירה שרוצים ליצור למילים שבוחרים להשתמש כדי לעורר את הרגשות האלו וכול זה לדעתי מה שמבדיל בין סשן טוב לסשן שמעיף לרקיע ...
אז מה אתם/ן רוצים/ות להרגיש בסשן?