סרטן הגדי

אז מה אתה עושה עכשיו... אין לי כח ללמוד יותר..

אני מתחיל להתארגן ותוך שעה אנחנו כבר בים. דווקא רצינו לדבר. להשלים פערים. הגעתי קזואל. דווקא לא בניתי על הים.

היא מגיעה עם מכנס קצר מידי שאני לא בטוח שאפשר לקרוא לו מכנס ויושבת לי מקופלת בירכיים ברכב. 

מגיעים בחצות לחוף . ומחפשים פינה להתבודד. אולי בכל זאת תקחי את השמיכה מהרכב ומזלה שלקחה. שעות קטנות של יולי אבל על חוף הים קריר. הגופיה השחורה יושבת הדוק על הגוף שלה.

ולמרות שהרכב שלי תמיד מאובזר לקמפינג..לא הבאתי איתי מחצלת...כסאות... כלום. לפחות את שמיכת הפליז לקחה איתה.

ןאנחנו נשכבים על החול בפינה הכי מרוחקת שמצאנו ובעיקר רחוק מבני דודים ונרגילות. היא משחקת בקובבות ומעבירה ליד ליד ואני מקשיב. מידי פעם מסתכלים מסביב . מכנה משותף ראשון ששנינו לא סובלים את הדבר הזה שהם מכנים מוזיקה שצורמת מהרמקולים במסעדות על החוף.

אני משועשע מהקובבות שהיא מכינה אבל החול דליל מידי ואנחנו לא קרובים למים מספיק.

בשלב מסוים אני מסתכל סביבי ושם לב שאם היתה תנועה דלילה עוד לפני זה... אזאי התנועה עכשיו שעתיים אחרי דלילה אף יותר. 

אני רוכן לפניה ואנחנו מחליפים מבטים.

את סומכת עלי ילדה?

היא מהנהנת ואני מתחיל לחנוק אותה עם יד על העורף ואחת על הצוואר. בכל פעם סופר יותר וחוקר ומנתח ולומד ומתבונן על התגובות שלה. 

השמיכה הלבנה עוטפת אותה ואני פורם לה כפתור בפיסת בד הזאת שהיא קוראת לו מכנס.

מכניס אצבע אחת לכוס הרטוב שלה והיא מתחילה לגנוח. מחפש זווית יותר נוחה לחדירה יותר עמוקה ומכניס אצבע שניה. מהדק אותה בשיער. והגניחות שלה נעשות יותר קולניות. אני תר סביבי אחר 'שכנים' אך זה רק אנחנו והגלים שמנסים להשתיק את האנחות של הילדה. 

אני מגביר את הקצב ורק מזיין אותה יותר מהר ובהתאם גם עולים הדציבלים שלה. היא מתחילה לפרום את המכנס שלי החוצה ומכניסה יד קרירה פנימה ואוחזת בו. 

לא קטנה...אני עוד לא סיימתי ואת לא קבלת אישור לזה. אור ראשון של זריחה מתחיל להפציע. השמיים מתחילים להתבהר. אני עוצר שניה לפני שהיא גומרת ומורה לה להתעטף. היא מתנשמת ובין נשיקה לנשיקה אנחנו מתחבקים. שנינו בתוך שמיכת פליז לבנה.

שוקו חם. איפה משיגים פה שוקו חם. אני שואל אותה ומתחיל לפזר את החול שעלי.

זה לא הוגן להשאיר אותי ככה רטובה אתה יודע...

אולי..אני מחייך אליה...אבל לפחות עכשיו את יכולה להכין קובבות.

ואני די בטוח שהייתי הופך את זה

ואז היא שאלה על דבר אחד טוב שקרה לי היום

ואני לגמתי מהפחית קולה אחרי שנים שלא נגעתי בחרא הזה.

אין לי דבר טוב. אבל בראש כבר היה לי אחד. זניח אולי. זר בוודאי לא יבין. לאחרונה אין ימים טובים. אבל אני אדם אופטימי. לא לא...אתה לא לוקח את השיחה הזו לכיוון הזה. תדחוף את המנטרה של חצי הכוס המלאה שלך למקום אחר.

והיא מתעקשת לשאול ואני נשאר איתן בדעתי. אין לי איזה דבר טוב שקרה לי היום. ודווקא יש לך אבל לך תסביר. זר לא יבין. רק אולי משוגעים לדבר כמוני.

ואני מנסה לגלגל את השיחה למקום אחר. סתם שני ידידים ותיקים שאוכלים בשעות הקטנות של הלילה.  זה לא ממש משנה. ואחרי דקתיים היא שוב שאלה. נודניקית. 

לך תסביר לה שבסינמטק תל אביב עושים פוקוס על אלן דילון ומביאים תריסר סרטים מהשנים הכי גדולות שלו בצרפת של שלהי שנות השישים עד תחילת שנות השמונים ואחד מהם...מותחן צרפתי כמו שרק הצרפתים הארורים יודעים לעשות שחף מכל החלטות שיווקיות וקו עלילתי הוליוודי בנאלי שקוף וברור. סרט בשם 'בלדה לשלושה מקצוענים' שרק חלמתי לראות בקולנוע. אבל ראיתי כשהשכרתי אותו בספרית הוידאו השכונתית עם תסמונת כאב הצוואר - רק זקנים כמוני יבינו.... סרט  שהרג בדקה האחרונה את גיבור הסרט כך שלכאורה 'הרעים ניצחו' ושינה לעד את טעמי בסרטים והתמכרות לכל סרט שהוא לא הולוודי. אז ברור שקניתי כרטיסים לי ולאחי הגדול כי ...כי.... ההתרגשות מלראות שוב סרט כזה...על מסך קולנוע...טוב...זר לא יבין... לא משנה .

לא... וואלה... לא מוצא משהו טוב שקרה לי היום. וסיימתי את הפחית רעל. זין.

ואני רק יכול לתרץ את זה בזה שאני כבר לא כותב לפה כבעבר...ובעיקר כותב במחוזות אחרים. פלטפורמות אחרות. מי שיודעת יודעת.

ואולי זה בגלל שאני לא אוהב לכתוב בסמארטפון כמו שאני אוהב לכתוב על בלוק נייר או לכל הפחות על מקלדת.

ואולי בגלל שאני רציתי לשמור על הקשר שלנו כמה שיותר פרטי ואישי ורק שלנו

לא לכתוב על החוויות שעשינו...הסשנים...המשחקים..הדברים שבין דאדי לקטנה שתמיד יישארו ביננו

להשאיר את זה שלנו. לא היה בי הצורך לחלוק ל'עולם' את החוויות שלי איתך

ולמדתי ממך על עצמי יותר משלמדתי מכל אחת אחרת. 

וזה קצת עצוב. כי ידענו שיהיה לזה סוף מתישהוא. ודברנו על רגשות ואני לא מכיר את עצמי כאחד שמדבר על רגשות. והתחבקנו המון. והזלנו דמעה ואני אכחיש כל קשר שראית אותי ככה.

ועשינו את הלילה האחרון ביחד. עם המון אינטימיות שנבנתה זה זמן מה והצעצועים היחידים הפעם היו מנעד הרגשות. 

הייתי רוצה שתמשיכי להיות חלק מהחיים שלי קטנה כמו שהייתי רוצה להיות חלק משלך. 

ושאלת אותי איך תמשיכי לקרוא לי אחרי כל זה ואולי השם הפרטי שלי יישמע קצת רציני ורשמי מידי. ואיכשהוא ידענו שזה ימשיך להיות דאדי.

כי להיות דאדי זה לא רק כל המשחקים שעשינו והסטיות והחוויות ..זה הרבה מעבר...זר לא יבין... וכמו שאת תמשיכי להיות הקטנה שלי...אני רק מקווה שאוכל להמשיך להיות הדאדי שלך.

אוהב אותך קטנה.

סגור לתגובות

תקשיבי למילים קטנה. וזה מה שאני מאחל לך.

לנו. מזל טוב קטנה. 

מצאת כבר את מה שהחבאתי ביישוב שלך?... רמז קטן ותכתתי רגליים.. בהצלחה קטנה: )

שאר הברכה תחכה לך שם... זה כבר יישאר ביננו. 

פוסט זכרון. נכתב לפני שנתיים.

חורף 1999. דלעת. לבנון. תרבות מארבים. שנה לפני שברק הוציא אותנו משם. לטוב ולרע.

הכי אהבנו לילות ללא ירח. ללכת בחשכה מוחלטת. לילות של ירח מלא היו כשמש צהריים בשבילנו. אולי מאז אני שונא את השמש.

הקפדנו ללכת על סלעים. דווקא אמא אדמה היתה יכולה להסגיר אותנו. אם זה עשב מרעיש למרחקים או אולי מוקש. אבל הסלעים היו בטוחים. צעד צעד. מסלע לסלע. מאבן לאבן. רק לא על אמא אדמה.

היה לנו הומור שחור בריא. מישהו משלנו אפילו כתב והלחין שיר על אהבה שנגמרה מוקדם ובחורה אי שם שעדיין מחכה. הוא לא עמנו היום.

תדריך אחרון בחצות. היתה אחוות אחים. אמיתית. כזו שכבר לא קיימת היום. היציאה תמיד בשעות הקטנות והחזרה לפנות בוקר. אין כמו האנדרנלין שבמארבים. אתה יודע שאתה יוצא. אתה לא בטוח אם אתה חוזר. אני ועוד שני חברים שלי מאז עדיין רבים לפעמים מי לחץ על ההדק שהרג את אחד מהם. ההם ההם.

סעודת מלכים תחכה לנו כשנחזור. אבל לא לפני. לא על בטן מלאה. בודקים שוב נשקים. מסירים שעונים וצמידים או טבעות. שגם הירח לא יסגיר אותנו. מספרי ברזל. עומדים במעגל. עוד תדריך אחרון. אתה מסתכל על החבר שיילך לפניך ואתה מתפלל שלא ייעלם לך בדרך. אתה צריך לשמור מרחק אבל שלא לאבד אותו בחשכת הלילה.

כל סיום תדריך אחרון לפני היציאה לשער של הגבול בוחרים אחד מאיתנו. כל פעם אחד אחר. ועל האחד הזה עושים קדיש. מחליטים שמהמארב הזה הוא לא יוצא בחיים. וכולם מספידים אותו ואחד מאיתנו אפילו מפזם את 'אל מלא רחמים'. וממש כמו באחד החוקים של הסרט 'מועדון קרב', אם זו פעם ראשונה שלך,אז אתה חייב 'למות'.

והפעם הזו היתה תורי. היה תורי למות. היה תורי שיספידו אותי ויקריאו עלי קדיש. והאמת זה היה קצת כיף. לעמוד בצד כשכולם מסתכלים באמצע המעגל כאילו הקבר שלי שם. וזה קצת חייך אותי. לשמוע מה יגידו עלי. האם הייתי טוב. האם הגיע לי למות. ותמיד יש את החלאה הזה שיגיד 'האמת היה חתיכת חרא וטוב שמת'. וכולם צוחקים וזה משתחרר. ויוצאים.

ובאותו מארב חשבתי עלי כמת. וזה העסיק אותי עד שחזרנו חזרה. גם כשסחבתי אלונקה ועליו אחד מההם ההם. לצרכי מיקוח. וזו היתה הפעם הראשונה שרציתי להשאר שם עוד קצת. להיות קצת מת. לא לחזור להיות חי מהר כל כך. המחשבות ההם אז באותו מארב נשארנו איתי עד היום. חזרנו לשער הגבול עם האור הראשון של הבוקר. אולי מאז אני שונא את השמש.

לזכרם של כל אלה שלא חזרו איתי מלבנון.

איציק. אני מאחל לך שלווה. 

19 למרץ 1989. אני בן 10. אחי בן 8. באופן נדיר ושונה מטבעו אבא לוקח אותנו למשחק הכדורגל בין ישראל לאוסטרליה באיצטדיון רמת גן במסגרת מוקדמות מונדיאל 1990.
זה המשחק ההוא שבו השדר יורם ארבל הטביע את המטבע לשון: "ככה לא בונים חומה".
אני לא זוכר מתי אבא לקח אותנו לאנשהוא. הוא לא מאלה שלוקחים. גם לא לים. או סתם לראות סרט. כבר כתבתי על זה בעבר. אני לא יודע מה גרם לו ומי דחף אותו אבל הוא לקח אותנו למשחק הזה.
עוברים בין המכוניות במגרש החניה בין האיצטדיון לקניון איילון שכבר אז היה קיים. אבא לא בקיא במשחקי כדורגל והגיע לחפש חניה בשלב מאוחר.
לפתע רואים מקום ריק ונכנסים. שני ילדים ואבא.
איך שאנחנו יוצאים מהמכונית פורץ אלינו אבא אחר ושני ילדיו. אבא ערס. אבא בריון. הוא מתחיל לגדף ולקלל את אבא שלי על שחטף ממנו את מקום החניה שלו ושכדאי לו שיעוף משם אחרת...
ואנחנו נעמדנו בצד וצפינו חסרי אונים בכמעט תגרה הזו. הבריון התחיל לנופף ידיים והמשיך לקלל ולאיים. מתקרב בתנועות מאיימות. 
אבא שלי הסתכל עליו במבט הקלינט איסטווד שלו. אחד שכבר ראה הכל ושרד את הרשעים ביותר ופצפון כזה על כל גודלו לא מותיר עליו רושם. אבא שורד שואה ובן לפרטיזן. אבא שאיבד שלוש מאחיותיו שם. ארבעה נותרו ועלו לארץ כשהבכורה מהם, מניה נפטרה לפני כשנתיים. 
אני לא אשכח את זה בחיים.
אבא שלי אמר לו משפט אחד ששלח אותו משם עם העצבים שלו והקריקטורה שלו ועם הילדים שלו הלאה.
משפט אחד שהפך אותו בין רגע לעמוד האש שלי בחיי.
וזה לא מה שהוא אמר. זה בעיקר איך שהוא אמר את זה. הטון שלו. המבט האדיש הזה שרואה עמוק אבל רואה גם דרכך שלמדתי להעתיק עם השנים.
בלי לצעוק. בלי אפילו להרים את הקול. באדישות וברוגע שמחלחל פנימה הוא אמר לו:
"זה לא יפה לקלל ליד הילדים".
והביריון פשוט הלך משם. נותרנו המומים וגאים.

תהיה לי בריא אבא. חסרונותיך כאבא הם יתרונותיי כאבא. כל דפוס התנהגות שלא אהבתי בך שיניתי עם הילדים שלי. עם הזמן למדתי שאתה אבא עם מה שהחיים הקשים הביאו אותך להיות. ובזכותך אני אדם טוב יותר. אבא טוב יותר.

נשרוף ת'זמן נשרוף נשרוף

את כל מה שבינינו

תני לרגע שיחלוף

העבר עוד לפנינו

כמו שבאתי הלכתי

זה הכל חלומות

ואולי לא הייתי שם לאהוב

כנראה ששכחתי

אולי הלכתי רחוק

לא יכול לאהוב אותך מקרוב 

הצמאון לאהבה

ורעב שמתמשך

ויש שושן ויש בו קוץ

ושריטה קטנה בלב

כמו שבאת לי הלכת לי

זה הכל חלומות

ואולי לא היית שם לאהוב

כנראה שנשכחתי

את הולכת רחוק

כנראה שזה ככה

בחלומות.

מיכה שטרית הוא כנראה מזקק מערכות היחסים הטוב ביותר שאני מכיר

הועלה מהאוב. נכתב לפני 6 שנים. 

עומד שם במעבר באוטובוס אי שם בגוש עציון. מהמילואים בדרך לירושלים. אני מניח שאין דברים שיכולים להכין אותך לרגע הזה. אתה עומד שם באוטובוס שברב הפעמים די נטוש. ריק. אפשר לא רק למצוא מקום אלא גם להתרווח.

והנה אני רואה אותה. הרעמה השחורה שאף פעם לא הייתה מסודרת הפעם מתוחה בקפידה מתחת לכיסוי הראש מאחוריה ומלפניה הבטן העגולה וזאטוט שקט על בירכיה.

לצידה בעלה. אל תשאלו איך ידעתי. קבור בתוך ספר התפילה. הם מחליפים מילה מידי פעם. היא ראתה אותי או שלא ראתה אותי. אני ממשיך לעמוד שם. תיק המילואים מונח לידי. נותן לאנשים לעבור אותי לפנים האוטובוס.

הכרנו לפני יותר כעשור. דרך ידידה אחת פוחזת שלמדה איתה עיצוב בשנקר. מה לה ולי. שני עולמות שונים. כנגד כל הסיכויים. נגדע בטרם הבשיל. בדרך לסמטאות הצבעוניות של תל אביב הייתה יושבת באיפוק במושב האחורי של המיצובישי של אבא שלי. מעיל כאילו פרוותי. צווארון לא מקופל שמסתיר חצי פנים. ואיתה גם תלבושת אחידה בשקית ממותגת. אותה שאלה קדחה בראשה. עד שהכירה. מי האנשים האלה שאת מכירה לי אותם?

בת הזקונים למשפחה דתייה. כל היתר כבר עזבו את הבית. היא נשארה בבית הגדול בשכונה חרדית בפתח תקווה עם הורים מבוגרים. האב היה מורה בישיבה כל שהיא. האם עבדה בבנק ופעילה חברתית בארגונים דתיים.

היא סרבה לעלות אלי למכונית אם העזתי לחנות מול בית הספר. הייתי צריך להחביא את הרכב בחניה האחורית. במגרש חניה מאולתר של משאיות ואוטובוסים הייתה מחליפה את מדי הדתל"שית במדי תלבושת האחידה. מקפידה שאני מסובב את הראש. אבל תחזיק לי את החזיה שניה.

הידידה נתנה את ברכת דרכה לקשר המוזר. היא הייתה מצטרפת רק אם היינו נוסעים למקומות מעניינים. חוות הסוסים הרחוקה בכפר אז"ר והקרחת הקטנה הנסתרת מאחורי הדיונות לפני שכתשו את השדות שבין פתח תקווה לגבעת שמואל והפכו אותם לכבישים. אבל לחוף הים הנעלם מתחת ליישוב בית ינאי שצפונית לנתניה נסענו תמיד לבד. הייתי החבר המסתורי. זה שאי אפשר להציג אותו לחברות מבני עקיבא. אני לא חושב שגם אני ידעתי.

להתקדם אחורה. משפט לא הגיוני שרק נהגי אוטובוס אומרים כנראה. אבל אני עדיין נעמד שם. בזווית העיניים שלה. היא רק צריכה להרים מבט.  ראתה או לא ראתה. את התחנה שלי כבר עברתי .

והטקס הזה היה חוזר על עצמו. הייתי מחכה לה בין שני האוטובוסים ושם במכונית היא הייתה מחליפה את הבגדים. גם אחרי שנה הייתי עדיין צריך לסובב את הראש. כשאבא שלי טס עם בת הזוג שלו לברצלונה אני דאגתי למפתח מראש ורכב. היא אמרה שהיא נוסעת לחברה בצפת בשם שולמית ואילו אנחנו היינו לבדנו אי שם באשקלון הדרומית. היא נהגה להלך שם עירומה כביום היוולדה בבית ואני שאלתי איפה חותמים כדי לקבל את הנצח.

אני לא מעז להסיר את עיניי. ידעתי שהיא התחתנה והתחרדה. אם רק היה יודע המתפלל היושב לצידה. כמה מזל יש לו. ראתה או שלא ראתה.

יום חול. צהריים שקטים. שקט שם בשכונה החרדית בפתח תקווה. אני מחכה לה בין האוטובוסים ואז מקבל פון ומוזמן לעלות. אני מפחד ומתרגש. מתגנב לבניין ודואג שלא יראו אותי. הדלת נפתחת חרישית. אני נכנס פנימה בשקט מופתי לבית ולחדר שלה. חולץ נעליים בכניסה לבית. ההורים ישנים שנת צהריים. דלת חדר השינה צמודה לדלת החדר שלה. קיר אל קיר. הדלת מעט פתוחה. לא נוהגים לסגור דלתות אצלהם.

אני חרמנית. אני צריכה שתזיין אותי.

שוכב שקט שם על הרצפה. והיא כולה עושה את העבודה. לבושה כולה כשרק התחתונים נחלצו ממנה. מתיישבת עלי וגונחת לי חרישית באוזן. הדלת פתוחה לרווחה. הדלת של ההורים שלה פתוחה. לא נועלים דלתות. אם הם תופסים אותנו היא מנודה לכל החיים כנראה ואני לא חושב שאגיע חי לרכב שלי מאה מטר מהבית. היא מזיינת אותי במה שאני קורא לו עד עצם היום הזה כזיון המאה שלי. מסולק חרישית מהבית כשם שבאתי. תאוותי נותרה בידיי וזכרון רטוב שלא יימחה לעולם.

אני לרגע מיישר את מבטי לכיוון החלון. איפה אני נמצא. כשאני מחזיר את מבטי אני קולט את העיניים הגדולות שלה נעוצות בי. המבט הזה שהיה שמור רק לי. חיוך קטן שרק אני יכולתי לראות. מן גלעד לימים שהיו ואינם. לרגע רציתי שהאדמה תקבור אותי. שתקתי ולא אמרתי מילה. שנתיים לפני העזתי להתקשר לבית הוריה ולהתעניין בשלומה. אביה ענה לי ואמר לי שהיא כעת גרה בירושלים ונשואה. במה העניין? לא משנה, עניתי לו וניתקתי. אין טעם להפריע לה בחיים החדשים שלה. כשהזאטוט שלה גם העיף מי מבט מוזר מייד ירדתי מהאוטובוס.

מעכל את שהתרחש. מסדיר נשימה. מסדר את הזקפה במכנס.

מה שלא הייתי נותן לעוד מבט אחד אחרון.

מביט באוטובוס המתרחק. ראתה או שלא ראתה.

עברתי את הכביש ופסעתי ארוכות לכיוון התחנה המקבילה.

רק מבט אחד אחרון...

הפעם הראשונה שירד עלי שלג של ממש היתה בחברון. העיר האפורה נצבעה בלבן. זה היה קסום ומדהים וקר ומקפיא באותה מידה. אני זוכר גרביים תרמיות כפולות. אני זוכר כובע גרב וחם צוואר שחור. אני זוכר אני זוכר שאפילו הביגוד הצהלי הקלאסי לא יכל לקור הזה של אותו חורף בדצמבר 1997. אני זוכר מלחמות שלג ביננו לבין בחורי הישיבה של המדרשה. לפעמים גם בהפתעה. כמו שילדים קטנים נותנים מכות. ללא רגש. כדור שלג ענקי ישר בפרצוף. 

שמרנו אז 8-8. כך שיום יוצא לך לילה וביום למחרת לא וחוזר חלילה. ובלילה ההוא שמרתי לילה. היינו ישנים במיטה זונה בהתנחלות אברהם אבינו בתוך חברון. השמירה היתה על גג המדרשה. ממש מעל הקסבה של חברון. שמרתי עם מישהו שקראו לו אהרון. והוא היה די משעשע וסוג של גרסת אמנון יצחק אבל בקטן ויותר מצחיק. 

לילה שני של שלג וזה כבר מיצה את עצמו. הבנו. בתוך בותקה קטן ליד מ.ק 77 היינו יושבים צמודים לשני כי חום גוף זה מחמם וכזה ובודקים אם הקלישאה נכונה. הערבים למטה בקסבה היו מתמידים להוציא אותנו מדעתנו. סיבוב על גג המדרשה הגבוה עדיין נתן לך תחושה שאתה לא באמת נפרד מהעיר. המדרשה היא חלק ממנה. חלקנו היינו עושים פארקור מגג לגג. עם החבר השני לשמירה שמחפה. מצאנו גרם מדרגות מט ליפול ישר למטה  והיינו קונים את הבייגלה הכי טעים בעולם בקסבה של חברון. מוסיפים עוד כמה שקלים כדי לאסוף מסבחות ודואגים להסליק את זה טוב בתיק שחלילה הקצינים לא יידעו שהיתה לנו אינטראקציה עם המקומיים. אני זוכר מלחמות התשה של המקומיים בנו החיילים. הם היו משמיעים לנו בלופ של 8 שעות את השיר im a barbi girl של להקת אקווה. אחרי כמה שעות של לופ של אותו שיר גם אחרון האדישים היה רוצה לרדת למטה לרצוח את הדיג'יי האחראי על הפלייליסט. מאז ועד היום זה השיר שאני הכי שונא בעולם.

קרררר. המשמרת הזאת לא נגמרת. אני לא זוכר מתי בחיים שלי לבשתי חמש שכבות. הקור הזה חודר לעצמות. ולא משנה מה אתה לובש. באותה נקודה האסטתיות של השלג עניינה לנו את התחת. רצינו רק שתגמר המשמרת ונחזור לזונה. למיטה הזונה. השעות הקטנות של הלילה ואפילו השיר המעפן הזה לא הדבר שהכי מטריד אותך. בשלב מסויים אתה שם את הקפוצ'ון של המעיל עליך למרות שזו שבירת שמירה כי זה שובר לך שדה ראייה מעגלי יותר. רחב יותר. לא אכפת לי. זה פאקינג קררר. החלטתי לצאת מהבותקה לעשות סיבוב על הגג ואהרון בפנים מתפלל לכיוון הרדיאטור שעבד לסירוגין. מנסה להדחיק צווחות של גמל למטה בקסבה שנשחט בעודו חי. מי שלא שמע גמל צווח מכאב... לא משנה. דווקא הקולות שלו לפעמים חוזרים אלי. מלחמת התשה. אני מסתובב ומסתכל מלמעלה על בחורי ישיבה שזורקים כדורי שלג. מרגיש חבטה בצד הקפוצ'ון. פאקקק זה ממש כאב. זה כבר לא מצחיק ומנסה לראןת מי הקומיקאי הפעם עם הכדור שלג. מסתכל למטה ורואה אבן גדולה שלא היתה שם לפני. לוקח שניה ואתה תופס את זה. דורך את הנשק. מעביר לאוטומט. משחרר נצרה. אהרוןןןןן זרקו עלי אבן עכשיו. מזל ששברתי שמירה עם הקפוצ'ון. אהרון נבהל מהאבן יותר ממני. אני מרים את הראש עם כוונת מול הפנים. הכל רץ מהר. האדרנלין גבוה והדם פתאום חם. מוריד את הקפוצ'ון ומסתכל סביבי. שניה אחר שניה. האצבע רועדת על ההדק. הרוחות של אותו לילה רצו לוודא הריגה אם הקור לא עשה את זה עד עכשיו. ילד בן שמונה או עשר על אחד הגגות מולי עם אבן ביד. שניה אחר שניה. אני מתנשף ומתנשף. מוציא אדים חמים. האצבע רועדת על ההדק. הילד על הכוונת שלי. אני לא זוכר מתי הייתי עצבני עד לאותו רגע.  מרגיש את הכאב החד עדיין בצד הראש. האם זה מדמם? אין לי זמן לבדוק. שניה אחר שניה. אהרון מסתתר בבותקה ומנסה להזעיק כוחות בקשר. עוד שניה. כובע גרב שחור מכסה את פניו. בגדים כהים. אני זוכר סוודר חום. שניה אחר שניה. הרגע זרקו עלי אבן. דו קרב. זה מרגש לקלוט דבר כזה. זרקו בכוונה לפגוע בי. להרוג אותי. הילד נעלם באותו גרם מדרגות לקסבה ואני עוד שניה קופץ לבניין ממול. מלחמת התשה. נשאר במקום. מסדיר נשימה. שניה אחר שניה. בודק את הראש ומרגיש את המכה אבל למזלי לא רטוב. מתנשף. סוגר את הנצרה. פורק את הנשק. מוציא את הכדור מבית הבליעה. יום למחרת כאילו לפני בקשה התחיל להתבהר. הילד הזה לא יוצא לי מהראש. לפעמים אני חוזר לשם. השיר הזוועתי ההוא מחזיר אותי לשם. סוודר חום מזעזע מחזיר אותי לשם. שלג מחזיר אותי לשם. לפעמים גם בייגלה.