19 למרץ 1989. אני בן 10. אחי בן 8. באופן נדיר ושונה מטבעו אבא לוקח אותנו למשחק הכדורגל בין ישראל לאוסטרליה באיצטדיון רמת גן במסגרת מוקדמות מונדיאל 1990.
זה המשחק ההוא שבו השדר יורם ארבל הטביע את המטבע לשון: "ככה לא בונים חומה".
אני לא זוכר מתי אבא לקח אותנו לאנשהוא. הוא לא מאלה שלוקחים. גם לא לים. או סתם לראות סרט. כבר כתבתי על זה בעבר. אני לא יודע מה גרם לו ומי דחף אותו אבל הוא לקח אותנו למשחק הזה.
עוברים בין המכוניות במגרש החניה בין האיצטדיון לקניון איילון שכבר אז היה קיים. אבא לא בקיא במשחקי כדורגל והגיע לחפש חניה בשלב מאוחר.
לפתע רואים מקום ריק ונכנסים. שני ילדים ואבא.
איך שאנחנו יוצאים מהמכונית פורץ אלינו אבא אחר ושני ילדיו. אבא ערס. אבא בריון. הוא מתחיל לגדף ולקלל את אבא שלי על שחטף ממנו את מקום החניה שלו ושכדאי לו שיעוף משם אחרת...
ואנחנו נעמדנו בצד וצפינו חסרי אונים בכמעט תגרה הזו. הבריון התחיל לנופף ידיים והמשיך לקלל ולאיים. מתקרב בתנועות מאיימות.
אבא שלי הסתכל עליו במבט הקלינט איסטווד שלו. אחד שכבר ראה הכל ושרד את הרשעים ביותר ופצפון כזה על כל גודלו לא מותיר עליו רושם. אבא שורד שואה ובן לפרטיזן. אבא שאיבד שלוש מאחיותיו שם. ארבעה נותרו ועלו לארץ כשהבכורה מהם, מניה נפטרה לפני כשנתיים.
אני לא אשכח את זה בחיים.
אבא שלי אמר לו משפט אחד ששלח אותו משם עם העצבים שלו והקריקטורה שלו ועם הילדים שלו הלאה.
משפט אחד שהפך אותו בין רגע לעמוד האש שלי בחיי.
וזה לא מה שהוא אמר. זה בעיקר איך שהוא אמר את זה. הטון שלו. המבט האדיש הזה שרואה עמוק אבל רואה גם דרכך שלמדתי להעתיק עם השנים.
בלי לצעוק. בלי אפילו להרים את הקול. באדישות וברוגע שמחלחל פנימה הוא אמר לו:
"זה לא יפה לקלל ליד הילדים".
והביריון פשוט הלך משם. נותרנו המומים וגאים.
תהיה לי בריא אבא. חסרונותיך כאבא הם יתרונותיי כאבא. כל דפוס התנהגות שלא אהבתי בך שיניתי עם הילדים שלי. עם הזמן למדתי שאתה אבא עם מה שהחיים הקשים הביאו אותך להיות. ובזכותך אני אדם טוב יותר. אבא טוב יותר.