הפעם הראשונה שירד עלי שלג של ממש היתה בחברון. העיר האפורה נצבעה בלבן. זה היה קסום ומדהים וקר ומקפיא באותה מידה. אני זוכר גרביים תרמיות כפולות. אני זוכר כובע גרב וחם צוואר שחור. אני זוכר אני זוכר שאפילו הביגוד הצהלי הקלאסי לא יכל לקור הזה של אותו חורף בדצמבר 1997. אני זוכר מלחמות שלג ביננו לבין בחורי הישיבה של המדרשה. לפעמים גם בהפתעה. כמו שילדים קטנים נותנים מכות. ללא רגש. כדור שלג ענקי ישר בפרצוף.
שמרנו אז 8-8. כך שיום יוצא לך לילה וביום למחרת לא וחוזר חלילה. ובלילה ההוא שמרתי לילה. היינו ישנים במיטה זונה בהתנחלות אברהם אבינו בתוך חברון. השמירה היתה על גג המדרשה. ממש מעל הקסבה של חברון. שמרתי עם מישהו שקראו לו אהרון. והוא היה די משעשע וסוג של גרסת אמנון יצחק אבל בקטן ויותר מצחיק.
לילה שני של שלג וזה כבר מיצה את עצמו. הבנו. בתוך בותקה קטן ליד מ.ק 77 היינו יושבים צמודים לשני כי חום גוף זה מחמם וכזה ובודקים אם הקלישאה נכונה. הערבים למטה בקסבה היו מתמידים להוציא אותנו מדעתנו. סיבוב על גג המדרשה הגבוה עדיין נתן לך תחושה שאתה לא באמת נפרד מהעיר. המדרשה היא חלק ממנה. חלקנו היינו עושים פארקור מגג לגג. עם החבר השני לשמירה שמחפה. מצאנו גרם מדרגות מט ליפול ישר למטה והיינו קונים את הבייגלה הכי טעים בעולם בקסבה של חברון. מוסיפים עוד כמה שקלים כדי לאסוף מסבחות ודואגים להסליק את זה טוב בתיק שחלילה הקצינים לא יידעו שהיתה לנו אינטראקציה עם המקומיים. אני זוכר מלחמות התשה של המקומיים בנו החיילים. הם היו משמיעים לנו בלופ של 8 שעות את השיר im a barbi girl של להקת אקווה. אחרי כמה שעות של לופ של אותו שיר גם אחרון האדישים היה רוצה לרדת למטה לרצוח את הדיג'יי האחראי על הפלייליסט. מאז ועד היום זה השיר שאני הכי שונא בעולם.
קרררר. המשמרת הזאת לא נגמרת. אני לא זוכר מתי בחיים שלי לבשתי חמש שכבות. הקור הזה חודר לעצמות. ולא משנה מה אתה לובש. באותה נקודה האסטתיות של השלג עניינה לנו את התחת. רצינו רק שתגמר המשמרת ונחזור לזונה. למיטה הזונה. השעות הקטנות של הלילה ואפילו השיר המעפן הזה לא הדבר שהכי מטריד אותך. בשלב מסויים אתה שם את הקפוצ'ון של המעיל עליך למרות שזו שבירת שמירה כי זה שובר לך שדה ראייה מעגלי יותר. רחב יותר. לא אכפת לי. זה פאקינג קררר. החלטתי לצאת מהבותקה לעשות סיבוב על הגג ואהרון בפנים מתפלל לכיוון הרדיאטור שעבד לסירוגין. מנסה להדחיק צווחות של גמל למטה בקסבה שנשחט בעודו חי. מי שלא שמע גמל צווח מכאב... לא משנה. דווקא הקולות שלו לפעמים חוזרים אלי. מלחמת התשה. אני מסתובב ומסתכל מלמעלה על בחורי ישיבה שזורקים כדורי שלג. מרגיש חבטה בצד הקפוצ'ון. פאקקק זה ממש כאב. זה כבר לא מצחיק ומנסה לראןת מי הקומיקאי הפעם עם הכדור שלג. מסתכל למטה ורואה אבן גדולה שלא היתה שם לפני. לוקח שניה ואתה תופס את זה. דורך את הנשק. מעביר לאוטומט. משחרר נצרה. אהרוןןןןן זרקו עלי אבן עכשיו. מזל ששברתי שמירה עם הקפוצ'ון. אהרון נבהל מהאבן יותר ממני. אני מרים את הראש עם כוונת מול הפנים. הכל רץ מהר. האדרנלין גבוה והדם פתאום חם. מוריד את הקפוצ'ון ומסתכל סביבי. שניה אחר שניה. האצבע רועדת על ההדק. הרוחות של אותו לילה רצו לוודא הריגה אם הקור לא עשה את זה עד עכשיו. ילד בן שמונה או עשר על אחד הגגות מולי עם אבן ביד. שניה אחר שניה. אני מתנשף ומתנשף. מוציא אדים חמים. האצבע רועדת על ההדק. הילד על הכוונת שלי. אני לא זוכר מתי הייתי עצבני עד לאותו רגע. מרגיש את הכאב החד עדיין בצד הראש. האם זה מדמם? אין לי זמן לבדוק. שניה אחר שניה. אהרון מסתתר בבותקה ומנסה להזעיק כוחות בקשר. עוד שניה. כובע גרב שחור מכסה את פניו. בגדים כהים. אני זוכר סוודר חום. שניה אחר שניה. הרגע זרקו עלי אבן. דו קרב. זה מרגש לקלוט דבר כזה. זרקו בכוונה לפגוע בי. להרוג אותי. הילד נעלם באותו גרם מדרגות לקסבה ואני עוד שניה קופץ לבניין ממול. מלחמת התשה. נשאר במקום. מסדיר נשימה. שניה אחר שניה. בודק את הראש ומרגיש את המכה אבל למזלי לא רטוב. מתנשף. סוגר את הנצרה. פורק את הנשק. מוציא את הכדור מבית הבליעה. יום למחרת כאילו לפני בקשה התחיל להתבהר. הילד הזה לא יוצא לי מהראש. לפעמים אני חוזר לשם. השיר הזוועתי ההוא מחזיר אותי לשם. סוודר חום מזעזע מחזיר אותי לשם. שלג מחזיר אותי לשם. לפעמים גם בייגלה.
