סרטן הגדי

זה ייקח זמן. אתה תראה. אולי באביב. גרוש טרי. לומד לנסוע לבד. בטח עוד אכתוב על זה. יושב מול הפוסט הריק ומנתח את שיטרית. אני אוהב את השירים של מיכה שיטרית. לוקח זמן להתאושש. אתה לא מבין כמה עד שאתה שם. זה לא רק הבית והרהיטים והיציבות שאתה נוטש. לוקח זמן לנטוש הרגלים ישנים ולפתח חדשים. לפעמים זה כיף. לפעמים זה מתיש. זה ייקח זמן אומרות לך. הרגע התגרשת. לפעמים אתה עסוק רק בלמלא שבתות ריקות וסופשים מיותמים. ואולי זה בדיוק בשיר מונסון. שאתה יודע לאהוב רק מרחוק. אולי אפילו הכתיבה שלך היא לא מה שהיתה פעם. בזמנים שלא היית צריך לעשות סלקציה פנימית למה שאתה מקיא החוצה. התנתקתי מהפייס כדי למצוא חיים. זה נשמע הגיוני? ואתה רק התחלת. חכה. אתה בונה את החיים שלך מחדש. מטביל את פרטיותי ומצדיק את הבריות. כל השאר במילא זה פלאסיבו. אז זה נכון. יש שושן. ויש גם קוץ. ויש גם שריטה קטנה בלב. בעיקר בערבי חמישי. פעם ידעת על מה אתה מדבר. זה מוקדם לך. זה עוד יגיע. עוד תראה. נעבור את החורף ואחר כך נראה. באביב. מנסה למצוא מה לעשות בכל הזמן הפנוי שלא ידעתי שיש לי. שמגיע לי. ואני רואה אותם כל יום. מנסה לפחות. לא רק פעם בשבועיים בסופשים. יוצא איתו עם הכלב. הוא מספר לי דברים שהוא לא יכול לספר לה. על התאהבויות. על גורל. על מה ירצה לעשות כשיהיה גדול. אבל כל הזמן הפנוי הזה הוא גדול מנשוא. מנסה לחדש קשרים ישנים שלא למדתי לשמור ומחפש כל הזמן חדשים. שיהיה תירוץ ללבוש חולצה לבנה. אבל זה יגיע. הרגע התגרשת. למה אתה ממהר. אתה רק בונה את עצמך מחדש. נעבור את החורף ואחר כך נראה. באביב. נעבור את החורף ואחר כך נראה. באביב.                                                                                                    באביב.

-"לפני שאתה רשע אלי אתה צריך להיות טוב אלי".

-"גמרת טוב לאחרונה"?

-"ברור."

-"אז זה כל ה'טוב' שמגיע לך ממני".

-"....

חושב שכבר הפכנו את זה למסורת אני ואת.

כשאני צופה בפרק של המתים והמהלכים את מלקקת לי את הנעל. מידי פעם אני מגניב אליכם מבט.

אני חושב מה יהיה יותר משפיל. אם תלקקי לי את הנעל בזמן שאני ניעל אותה. מהחלק של הסוליה כמובן.

או שתלקקי לי את הנעל כשאני מחזיק אותה ביד אבל מסתכל ממש מקרוב על העיניים המתפקעות שלך.

והתגובות הלא מרוסנות שלך לזה. זה מרתק אותי זבלונת.

רק אחרי עשר דקות יורד לי האסימון. את לא מלקקת לי את הנעל. את מתנה איתה אהבה. מצרפתת אותה. חשה אליה. אני מהרהר אם אני מקנא מקנא במערכת היחסים הנרקמת ממש מתחת לרגליי. תרתי כנראה.

אם הייתי מרשה לך להשתמש בידיים היית משתמשת? מלטפת ומחבקת את הנעל שלי? מתעלסת איתה.

הפרק והעונה השמינית גם ככה לא הכי מעניינת ואני מרגיש שאני צופה בה מכח האנרציה.אבל משהו נרקם ממש מתחתיי וזה מעניין יותר.

האם תרגישי בוגדת כשאעביר אותך לנעל הימנית אחרי שכבר חצי שעה את עושה רימינג עם הלשון לנעל השמאלית? 

אני חש שאת עייפה. האם זה מספק אותך ברמה כזו שזה יכול לעייף אותך? מרגיש שזה גדול עלייך. שנכנסת לנעליים גדולות. היית רוצה להרדם עם האף לתוך הנעל שלי? בדיוק כמו גורת הפקינז שפעם היתה לי שהיתה נרדמת לי בתוך הנעל. היית רוצה זבלונת?

מדהים אותי איך בכל פרק את מוצאת את התשוקה מחדש להתאהב לי בנעל. זר לא יבין אבל זה ממש עוצמתי למי שראה את זה. 

מסיים את הפרק. מוצא אותך מריירת על הנעל שלי. זה מקסים בעיני. מושך אותך אחורה מהנעל.... את כבר במקום אחר...אי שם למטה...אני מוריד את המכנס... בואי תבגדי קצת עם הזין שלי...

אני לא מרבה לדבר.

האירוניה היא שהפכתי את החסרון שלי לקריירה.

נהגתי לשתוק. עד עכשיו. כבר הרבה שנים.

סוג של מסך הברזל.

גם הכתובים שלי עברו סוג של חטיפה.

והשאר דרך רמיזות וסימני דרך.

הרבה שנים שלא יכולתי לדבר.

לא תמיד צריך להוציא את הכביסה.

אז כתבתי.

כתבתי למגירה.

ובעיקר כתבתי למכתבים שיישארו אחריי.

והכותל שלי תמיד היה דף צהוב A5 ופיילוט כחולה.

הגעתי לסוג של סטטוס קוו שלפעמים נראה שעומד על חבל דק מאד.

ואת מה שהרווחתי בהשרדות הפסדתי בשנים.

אז אולי הגיע הזמן לספר.

כל השאר במילא זה פלאסיבו.

-ועכשיו אני צריכה ללכת לישון

-את יותר עייפה או יותר רטובה?

רוכן מעלייך ומנשק את דש שפתייך עם העטרה שלי. לא מתקרב מילימטר יותר. נשיקה קטנה. בזהירות מתונה.

מסיר את ידייך שנית מהכוס שלך.

-את לא מאוננת לי עכשיו. את לא גומרת לי עכשיו . ופאקקק כלבה טיפשה...את אפילו לא מפשקת לי עכשיו!

ונאלץ שוב לשלב את רגלייך באגרסיביות. האחת על השניה.

-קשה להיות רטובה ככה כשרגלייך משולבות?י

ומקבלת סטירה איומה ומצלצלת כשאני מרגיש שהלשון החצופה שלך יצאה בטעות מהפה.

-שלא תעיזי. אם את באמת רוצה ללכת לישון...את תעשי מה שאני אומר לך.

היא מתחילה ליילל ואני מת על זה שהיא מדברת אלי בגניחות. רק בגניחות. אני מבין הכל.

-קדימה את יודעת מה את צריכה לעשות...

שולח את היד הפנויה וחופן את השד הימני שלך...

-איך אמר על זה חנוך לוין, כלבה טפשה...כדי שהייאוש ייעשה יותר נח... נכון?

ועוד סטירה רפה ומשפילה על כף היד שנשלחה לרגל אחר הסוד של בין הרגליים

-תשמרי על הפה סגור. לכי לישון כלבה קטנה. תנשמי מהאף. אני אשאר ככה עד שתרדמי.

טפטופי טרום אורגזמה. זה מה שאני מריח פה. מקפיד על שמירת מרחק בין הזין שלי לגרון שלך.שומר נגיעה.

-לא לאונן. לא לגמור. לא לחכך את הרגליים אפילו כלבה קטנה. ממש לא.

שוב היא גונחת לי חרישית. עושה רושם שהיא מבינה שלא יעזור והיא צריכה לישון.

-חוצפנית קטנה. את צריכה להודות לי על זה. תגידי את זה. זה יהיה שיר הערש שלך. לפני שאת נרדמת.

ריורים...מריירת מהפה...מריירת מהכוס...מרגיש שאת מריירת גם מהפטמה..מעניק את חופן הטיפול גם לשד השמאלי

-תגידי את זה...כמו אני רוצה...כמו הנסיכה הבריטית שאת...לוחש לה...

-תודה...על זה שאתה לא....

ששש..תלחשי את זה...יותר רגוע...

ואני רק מקפיד על ידיים מעל הראש...רגליים שלובות...ופה סגור.

-תודה על זה שאתה לא נותן לי....ל...

-מרחיק את הכיפה...יורד ממך...שומר נגיעה...שצבע עורך לא יקשט את עורי

-תודה על זה שאתה לא נותן לי לגמור!

-מצוין כלבה קטנה. ששש....

מכסה אותך...נושק למצחך...

-לילה טוב כלבה קטנה...

-לילה טוב..

תדברי אלי בגניחות.

זה כל המלל שאני צריך ממך.

לא את העניין הטקסי והבנאלי שאת רוצה לגלות בחיי.

לא את שולי הנימוסין.

לא פלירטוטים עבשים

לא את הבקשות הקטנות מלמטה.

דברי אלי בגניחות כשאת מזויינת.

דברי אלי בגניחות כשאת מושפלת.

דברי אלי בגניחות כשאת כואבת.

אני כבר יודע לזהות לבד את מה שאת צריכה.

כי מה שאת מבקשת לא ממש מעניין.

אלה הטונים הנמוכים והדציבלים שמדברים ממך.

וזה כל מה שאני צריך כדי לדעת.

אני יודע לזהות אותן לבד.

אם זו גניחה מפונקת ויהירה

או גניחה שבעה ומותשת.

מנעד שלם של גניחות אני שומע ממך

מגרגרנות של חתולה מיוחמת

עד לנהמות של בהמה גסה.

זה כל ספקטרום הרגשות שאני צריך ממך.

את יכולה אולי להקליד את הרמיזות

אבל לדבר תדברי רק בגניחות.

מוקדש ל- ז'.

ואז היא התהפכה על הגב.

רכנתי לצידה ובעוד היד שלה משחקת לי באיזור שבין הביצים לאי שם.. פלשתי בתנועת הברגה עם ארבע אצבעות לכוס שלה. חפרתי את דרכי לשם. משאיר את האגודל לשוטט בחוץ.

היא ממשיכה לרפרף בעדינות יתר על הביצים ובין שם לשם וזה רק מרגיז אותי. אני לא אוהב שמשחקים איתי עדין. תתפסי אותו כמו שאת יודעת.

אז החלטתי לצרף את האגודל.

ממשיך לפסטנג לה את הכוס בתנועת הברגה. פנימה והחוצה. שבת בבוקר ובגניחותיה היא מצליחה להקדים את קולות הילדים שמשחקים בחוץ.

מוציא את היד ושוב עם ארבע האצבעות בתוכה והאגודל יצאה לעונש בחוץ.מחליף את האגודל באצבע של היד השניה ונוגע לה בדגדגן. מזיז אותו כמו מוט הילוכים ידני. לכל עבר. היא גונחת לי היטב, מתפתלת וגונחת בקפידה.

הגניחות שלה הופכות אט אט לנהמות עם כל דקה שעוברת.

אני מרגיש את זה מתקרב. ממשיך עם ארבע האצבעות והאצבע הנוספת לשחק לה בדגדגן. מתמיד בקצב מונוטוני ומקפיד שלא להוריד הילוך.

בשלב מסויים אני כבר לא בטוח אם זה אני שרוקד לה בתוך הכוס או שהיא זו שרוקדת לי על כף היד.

דווקא חשבתי שאני לא טוב עם יד שמאל.

ואז היא מתחילה להשפריץ. אני מרגיש את סילוני המיצים שלה עוקפים לי את היד וניתזים החוצה. אני רק ממשיך והנוהמת שלי לא מפסיקה להשפריץ. מתיזה לכל עבר את המיצים שלה. דקה שלמה עוברת וזה לא נפסק. כל המיטה רטובה. הכל רטוב. היא מסדירה נשימות ומקללת להנאתה. אני חוזר לשכב לצידה ודי משועשע שהיא הרטיבה את כל המיטה שלה.

היא מתלוננת שרק אתמול היא נקתה את כל הבית ועכשיו שוב יש לה כביסה לעשות בגללי.

'תודה'. אני משיב לה ויוצא מהמיטה.

'על מה לעזאזל תודה'?!

'על הקפה שאת הולכת להכין לי'.

זהו.

גרוש.

סתם ערב רגיל. אין אירוע מיוחד. אפילו לא פתיחת עונת הרחצה. מזג אוויר מצוין. מצב רוח מרומם של הקידס. שיתוף פעולה מלא של האשה. אנחנו , הילדים , הכלב וסבא מישה. מושלם.
שישי בערב. פותחים את השבת עם שקיעה מול הים. מסורת של קיץ.
אבא שלי איתנו. ואני די זוקף לזכותי שלמדתי אותו להיות קצת ספונטני. כי הרי לא "לכל דבר צריך להיות תוכנית".
הילדים משחקים בים. אני אוהב את זה שהם למדו לאהוב את הים. שמח שהם לא רק ילדי בריכה. הכלב שלנו, האטרקציה החדשה שאנחנו מקפידים להביא איתנו, רודף אחרי עורבים חצופים וזה נדמה שדווקא העורבים הם אלה שרודפים אחריו. למד לאהוב את הים כמו הילדים.
הבירות נשלפות. אבטיח. גבינה בולגרית. קורטוב של פוליטיקה ואקטואליה כי גם אנחנו כמו כל אדם פשוט יודע יותר טוב מה צריך לעשות.
עוד כחודש אבא שלי יחגוג שמונים ושלוש. הילדים שלי אוהבים שהוא מצטרף אלינו. את הנוכחות. גם אם הראש שלו והחינוך הוא עוד לפני עידן הoldschool.
לי אין זכרונות כאלה מסבא שלי. והיה חשוב לי, שאבא שלי שייבדל לחיי נצח עם החיים הקשים שהוא עבר, ישאיר זכרונות אחריו. שהילדים שלי יגדלו עם זכרונות פשוטים של סבא. לא רק של חתונות וימי הולדת. לא רק של חיוך מלאכותי למצלמה , חיבוק מאולץ ודמי כיס לקופה.
גם של ערבים מהסוג הזה. ללא שום אירוע מיוחד.
אפילו לא פתיחת עונת הרחצה.
מזג אוויר מצוין.
מצב רוח מרומם של הקידס.
שיתוף פעולה מלא של האשה.
אנחנו.
הילדים.
הכלב.
וסבא מישה.
מושלם.

ואולי כל אלה היו רק שירבוטים

1187 מכתבים. 1188 כולל זה שאכתוב היום.

דפים צהובים של A5

כתב יד צפוף. תמיד אותה עט פיילוט כחולה.

זוכרים את מדף המחברות בדירה של ההוא מ'SEVEN'?

כזה.

זה התחיל כתחביב של אבא שעובד רחוק

והפך איכשהוא למסע שאולי גדל עליי.

התחלתי לכתוב כדי לחפור פנימה

וזה נראה כאילו אני רק מקיא החוצה.

עם אצבעות שמדגדגות את המקלדת

אבל רק נובחות ולא נושכות.

רק שהגאות תביא איתה עומק

והעוגן ירים איתו אוצרות מן הים.

משקעים לא חסר.

הר געש של איפוק.

וסבלנות באי שקט.

חשבתי שידעתי הכל

וחזרתי להתחלה.

מדבר רק כשצריך

וכותב בקודים. רק לעצמי. רק לעצמי.

ואולי כל המכתבים האלה עם כל הכאב והדמעות העיוורות והזעם החרישי כמו גרורות שמחלחלות לכל פינה עד שכואבת ביד אבל אתה ממשיך בכל זאת לכתוב כי רק ככה זה יוצא הכי טוב.

ואולי...על מה דברנו?!