סרטן הגדי

ואולי כל אלה היו רק שירבוטים

1187 מכתבים. 1188 כולל זה שאכתוב היום.

דפים צהובים של A5

כתב יד צפוף. תמיד אותה עט פיילוט כחולה.

זוכרים את מדף המחברות בדירה של ההוא מ'SEVEN'?

כזה.

זה התחיל כתחביב של אבא שעובד רחוק

והפך איכשהוא למסע שאולי גדל עליי.

התחלתי לכתוב כדי לחפור פנימה

וזה נראה כאילו אני רק מקיא החוצה.

עם אצבעות שמדגדגות את המקלדת

אבל רק נובחות ולא נושכות.

רק שהגאות תביא איתה עומק

והעוגן ירים איתו אוצרות מן הים.

משקעים לא חסר.

הר געש של איפוק.

וסבלנות באי שקט.

חשבתי שידעתי הכל

וחזרתי להתחלה.

מדבר רק כשצריך

וכותב בקודים. רק לעצמי. רק לעצמי.

ואולי כל המכתבים האלה עם כל הכאב והדמעות העיוורות והזעם החרישי כמו גרורות שמחלחלות לכל פינה עד שכואבת ביד אבל אתה ממשיך בכל זאת לכתוב כי רק ככה זה יוצא הכי טוב.

ואולי...על מה דברנו?!