סרטן הגדי

שבע ברכות/חניבעל

אומרים שאפשר לדעת על חייו של אדם מהצורה שבה הוא מת.כמה באו להלווייתו. כמה בכו. כמה לא בכו ולכאורה צריכים.
כמה מנחמים. כמה מספידים. כמה המשיכו הלאה וכמה נשארו שם מאחורה , מעל לקבר הטרי, ממענים ללכת, להמשיך, להיפרד, לחיות.במותו של אדם אפשר לדעת על חייו אם ישנם כמה אנשים שאת חייהם השאיר על האדמה אך את נשמתם לקח עימו.
נעמי עומדת מעל דוכן ההספדים. עיני כולם נשואות אליה. כמה מאות אנשים. רובם היא בכלל לא מכירה. את מעטם היא מצטערת שהכירה. 7 שנים היא הכירה את מוטי. והיא בקושי בקשר עם העולם החיצוני. היא נבוכה. מגניבה מבט לשמלתה השחורה ההדוקה ועוד מבט נבוך ונכלם אל עבר הקהל הנושא אליה אוזניים. כמה מהם כבר התחילו לעזוב את המקום.
"מוטי ,האיש שלי" היא מתחילה בקול חרישי על גבול הלחישה. הקהל משתתק. נאלם דום. אפילו אחרוני הלא מנומסים שלא מכבים את הפלאפון שלהם התחילו להאזין.
היא משפילה מבט אל עבר הכתוב שהכינה. סידור קטן עוד מימי אבא.
מרימה את הראש. מביטה על הקבר הטרי והחתום ואל מוטי שבפנים.

"ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן."

ארבעת לובשי השחורים מסביב לקבר כמעט התפלצו. אחד מהם רתח אך עמדו ושתקו. ארבעתם ידעו. הזעיפו אך לא פצו פה.
בקהל היו כאלה שהחליפו מבטים. מפה לאוזן כולם כעת ידעו על 7 שנים הרעות של נעמי.כולם ידעו.נעמי לא ידעה.
נעמי כבקשה לדעת שהברכה עברה בהצלחה המשיכה הלאה.

" ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהכל ברא לכבודו.

__________

הוא מוציא לה את הראש מתוך האסלה ובו זמנית את הזין מישבנה. רטובה כולה היא כמעט נחנקת. כמעט טבעה. הכאב היבש ההוא מאחוריה כבר לא מטריד אותה. שערה הרטוב נופל על פניה.היא בוהה באסלה מתחתיה ומפחדת להזיז את מבטה לאחור.
"עוד זבל?"
"כן בבקשה" מאמינה בעצמה ובתשובה.
והוא שוב טומן את ראשה מתחת למי האסלה ובו זמנית חודר בברוטאליות לחור שלה. הצעקה שלה נבלעת מתחת למים. היא קשורה מאחורי גבה כך שהרבה היא אינה יכולה לעשות. היא פשוט מעדיפה שימשיך עד לרגע האחד הלפני אחרון וימשוך אחורה בזמן. היא יודעת מדוע. אולי בפעם הראשונה מזה שבע שנים אבל היא יודעת. היא רוצה לגעת בקצה. היא רוצה לדעת איך זה נראה. איך זה מרגיש. היא רוצה לחוש את זה מקרוב. ואם אפשר להיבעל תוך כדי מה טוב.
הוא שוב מוציא את ראשה מהמים. רטובה רק בראש אך מרגיש כאילו עד לשד עצמותיה. הוציא מוקדם מידי לדעתה.הוא מוציא גם את הזין החצילי שלו מהתחת הבוער שלה.
"טוב לך זבל?? רוצה עוד?? תבקשי יפה."
"בבקשה עוד. אשלם לך כפול. תשפיל אותי עד אפר. עד כלות. עד אמא אדמה. עד מוות."
הוא מכניס לה שוב את הראש לאסלה, באין מפריע חודר לחור התחת המתרחב פלאים שלה והפעם סוגר לא הרמטית את מכסה האסלה עליה ולסיום מוריד את המים.
תגידי תודה.
__________

היא שוב הציצה לעבר הקהל ההולך ומתמעט שלה. לראות אם הוא עוד שם. משום מה והיא לא ידעה למה היא רצתה שהם יקשיבו. ידעו. ארבעת לובשי השחורים שעמדו מסביב לקבר הזעיפו לה פנים. מחשבתה נדדה הלאה משם. נשמתה הייתה קבורה פה בפנים. היא חיפשה את הטורפים. את הזאבים. את הבודדים והתימהוניים. את אלה שיחפצו רק בגופה ולא בהלך נפשה. את אלה שמחפשים כאלה רק כדי לאנוס, להשפיל, לדרוס , לפגוע ולברוח. היא חיפשה את המגעילים ביותר. את הלא מטופחים. את אלה שהדיפו ריח רע מהפה. את אלה שיודעים עליהם שלא התקלחו זה כמה ימים. את הלא מנומסים ואת הלא מנוסים.
היא לא מחתה את הדמעה הבלתי נראית. אין סיכוי שמישהו יבחין.

" ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד. ברוך אתה ה', יוצר האדם."

היא שינתה את הסדר, חשבו לעצמם הלובשים בשחור. לא שיש תוקף בשבע ברכות הזה אבל בכל זאת היא השמיטה ברכה.

נעמי ידעה והמשיכה.

"שוש תשיש ותגל עקרה, בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה. ברוך אתה ה', משמח ציון בבניה."


מכונית כחולה עצרה אי שם ביער גרר בין באר שבע לשום מקום.לילה ללא ירח ובקושי עם כוכבים. מסוק כלשהוא מרחף מלמעלה בדרכו הביתה. יער שלם ורק שולחן פיקניק מעץ אחד נראה לעיני פנסי המכונית.תודה לקק"ל. המכונית עוצרת למרגלות השולחן.
"מה אתה עושה? לאן הבאת אותי?" נשארת נעמי בסערה באוטו.
"הבאתי אותך לפה בש..." ניסה להרגיע אבי.
"בשביל מה? לאנוס אותי?" התגרתה בו נעמי. "קדימה תעשה את זה.אף אחד עוד לא מת מזה." שיקרה לעצמה.
"בשביל שתצעקי". לחש לה אבי.
"מה???" הביטה לראשונה נעמי בעיני אבי. האדון השישי או השביעי שלה בשלושה וחצי חודשים האחרונים.
"הבאתי אותך לפה כדי שתוכלי לצעוק.".
__________

אסור לך לזלזל בי.אסור לך לקלל אותי.אסור לך להשפיל אותי אסור לך להסתכל לי בעיניים. אסור לך לסובב את הגב אלי. אסור לך לצאת מהבית ללא אישור. אסור לך לקנות שום דבר ללא אישור. אסור לך לענות לטלפון ללא אישור חוץ משיחות שלי.אסור להסתכל בחלון.אסור להכניס אורחים. אסור לסמס. אסורת שום צורת תקשורת שהיא. אסור לך להשתין או לחרבן בשירותים האלה. רק בסיר ובחדר הריק בלבד. אסור להשאיר את הבית מבולגן ולא נקי.אסור להשאיר כביסה לא תלויה או מקופלת בארונות.אסור להשאיר כלים בכיור או חפצים שאינם במקומם.אסור לך ללבוש שום דבר.כל הבגדים נזרקים אל מחוץ לבית.אסור לך להשתין ללא אישור שלי. אסור לך לאונן. אסור לך להתקלח ללא אישור שלי.אסור לך להתאפר, להתגנדר או להסתדר. אסורה לך גישה לאינטרנט.אסור לך לצעוק.
__________

נעמי עוברת מעמידה שנשענת על רגל אחת כמו חסידה שנחה על גג רעפים לעמידה יציבה על שתי רגליים. היא מהססת. שולחת מבט מסתיר לעבר הקהל.
היה משהו באדון החדש ההוא שלא נתן לה מנוח. היא מצאה אותו לאו דווקא באתר אלא בצ'אט נלוז של תפוז.פשוט קרא לעצמו אבי.הוא היה אחר. התעניין בדברים אחרים. לא פתח שיחה בעוד "ערב טוב" ו-היי" או ישר נבח עליה לרדת על ארבע למצוץ לו או ללקק לו את כפות הרגליים.הוא התעניין בלמה יותר מאשר באיך. לא בצבע העיניים של לפני או בצבע התחת של אחרי.מאיפה את בארץ או איפה שירתת בצבא.במקום כל אותם הזאבים חוזרים ונשנים שבאו לסשן סטוץ כזה או אחר, בהתחלה הוא הצטייר כמנהיג הזאבים אבל לאט לאט התבהרה התמונה.

"שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ברוך אתה ה', משמח חתן וכלה."


__________
שלום
"שלום נעמי."הוא שילב את כפות ידיו לצד מפשעתו.
"שמי ד"ר פאר." הוא נראה ונשמע בהתחלה כעוד דמות בדיונית מאחד הספרים של רם אורן. בדיוק ככה הוא היה מתאר אותם.
"ניתחתי את בעלך ואני רוצה להסביר לך מה מצבו."
האסימון או הענבל, כמו שנעמי אהבה לקרוא לזה פשוט נפל. היא בלעה את לשונה אך התאמצה לברוח לבהקיץ ולהאזין בקשב לדבריו את הרופא.פאר או מי שלא יהיה. היא המחליטה עכשיו. האחראיות שממנה ברחה כל חייה שבה אליה בפתאומיות. היא המחליטה. היא הקובעת. גרוע מכך. היא החורצת.
"בעלך נפגע בתאונת עבודה לא פשוטה והחומרים שהוא נחשף אליהם, הם כעלי השפעות שקשה לנו לחזות." דר" פאר הביט ישר לתוך עיניה החומות דבר שרק מוטי היטיב לעשות.
"הבנתי שאחד המיכלים עם החומרים המסוכנים שבהם הוא טיפל התפרק לו בידיים, ובמקומות שהיו במגע ישיר עם החומר טיפלנו בניתוח. הסרנו את הרקמות המתות וניקזנו את האזור, אבל נותרה בעינה בעיית החשיפה הנשימתית והחדירה של החומרים דרך העור." נעמי כבר הפסיקה לעקוב אחר התיאור היבש של הרופא מה שמו . את התמונה הגדולה היא הבינה מיד. היא לא רצתה אך לא היה מנוס. היא הבינה.
"לצערי, בדקות שחלפו עד שבעלך חולץ מהמעבדה שלו, הוא שאף לא מעט מהאדים הרעילים, וכן נגע בידיים חשופות בחלק מהחומרים האלה.
אין לנו אפשרות לנקות את המערכת מפגיעה שכזאת, ואני חושש שניתן להבחין בנזק חמור לריאות, לדרכי הנשימה ולאיברים הפנימיים. ניסיתי כמיטב יכולתי לנקז ולהסיר רקמות פגועות, אבל אין לנו אפשרות להסיר את כל הרקמה, ולכן מדובר בתהליך פרוגרסיבי. לצערי, התהליך הזה יגרום לכשל מערכות תוך מספר חודשים ספורים. "
הרופא הסתלק לו בנבכי מסדרונות בית החולים. היה נדמה לה שעוד הספיק לומר לה שהוא מצטער או משתתף בצערה או משהו כזה אך לא הייתה בטוחה.
מה עליה לעשות עכשיו. היא נותרה קפואה. מחכה שמישהו יאמר לה לאן ללכת. מה עושים? אפשר לקחת אותו הביתה? נשארים? צריך לחתום? זה יעלה? היא חזרה לגיל 8 שבו התייתמה משני הוריה שנספו בתאונה בדרך מים המלח. היא הסתכלה סביבה ולא ידעה מה לעשות.היא אבדה את האדון שלה. את היחיד שלה. היא ידעה תמיד. הוא זה שאמר לה. היא הייתה החמנייה והוא השמש. היא תמיד סובבה את הראש אחר מקור החיים שלה. אך עכשיו אין שמש.מה עושים כשאין יותר שמש?

__________

נעמי רכנה לעבר המיטה. מוטי היה מורדם ומונשם. היא נשקה את כף רגלו. בשלב הזה כבר לא היה אכפת לך אם מישהו היה רואה. האדון שלה פוקד אותה בימיו האחרונים. היא עלתה למעלה ונפרדה אישית גם מהזין של מוטי. הזין שפעם היה לתפארת והיום הוא למזכרת עמומה מלילות לבנים ומסימנים כחולים סגולים.
הוא לא צריך לדעת. את מה שעבר עלי. את מה שהחלטתי לעשות בעוכרי.בחייו.
היא התקרבה לשפתיו ונשקה לו קלות. היא נפרדה ממנו בדמעת אוקיינוס אחת שקופה ו- 2 מילים, "אני מסכימה".

__________

תזכירו לי מה אני עושה על הרחבה? חשבה לעצמה נעמי. מוטי בחר לה את מה שהיא לבשה. את איך שהיא התאפרה, הסתדרה, התארגנה. הוא בחר את תכשיטיה, את הקולר המלכותי הפומבי הידוע שלה, הידוע שלהם. היא רצתה לשאול אותו כמו שתמיד רצתה לשאול אותו למה ואיך ועוד פעם למה אבל לא העיזה. למה אני על הרחבה?
מוזיקת ה"לא לטעמה" הרועשת התחלפה בנעימה לעור התוף. מלווה. מוטי פרם את צעיף המשי שעל עיניה. היא אהבה את הצעיף. כמו ילדים שמסתירים את עצמם בבגד וחושבים שאף אחד לא רואה אותם. אף אחד לא רואה אותי בצעיף הזה חשבה נעמי. הצעיף כעת נח על רצפת המועדון ונעמי נאלצה לקלוט את מבטם של כל הצופים, החדשים, הסוטים, הרוקדים, השותים, המעשנים ואלה שגם מתעסקים והפסיקו.נעמי ראתה את כולם מסתכלים עליה. אני מתחת לצעיף. הם לא רואים אותי. איפה השמש שלי? שאלה החמנייה ותרה סביבה.
השמש שלה בחר מישהו מהקהל. היא הרגישה כמו שוליית הקוסם. הנערה שלצידו. השמש שלה היה מאחוריה והשעין אותה על ארבע. מול כולם. אבל השמש שלי מאחוריי. אני אמורה להיות לכיוון שלו. למה אני על הרחבה? אותו מישהו מהקהל התפשט וטמן לצד הוראתו של מוטי את תחתוניו בפיה של נעמי. נעמי הביטה בעיני השקד שלה בלקוח החדש שלה טעמה את תחתוניו ואת חלציו. היא בערה ונרטבה בשתי המקומות שלה. כמו שרק מוטי ידע לעשות. הוא אולי מאחוריה אבל מעולם לא אכזב. הוא היה הזריחה שלריחו התעוררה והוא היה השקיעה שלאוזניו ומגע ידיו נרדמה.
נעמי חשבה שהיא יוצרת שלולית תחתיה ,פינתה מקום לזין של הלקוח במקום תחתוניו. זין אחר, מוכר יותר חדר לה באחוריה. למה אני על הרחבה למה? למה אני הרחבה?
וכולם צופים. צופות. חלקם שומרים מרחק כמו מציור של מונה במוזיאון. חלקן מתקרבות כדי לגעת. להיות חלק מ. להיות עם. לחוש. לדעת. לנטוע.
ואז נעמי כמו מתחת לצעיף ממשי שוכחת שאי שם. שוכחת שמכירים אותה. שרואים אותה. שחווים אותה. היא חושבת. מהרהרת. לא שם. החמנייה שוקעת לישון ויודעת שהשמש תהיה שם בבוקר. כשהיא תתעורר.
והם מזיינים אותה. מטפטפים עליה. נוגעים בה. מצליפים בעדינות. נעמי רגישה מאד מאז ומתמיד לכאב. מוטי זורק אותה אי שם לחלל ומקפיד לתפוס אותה ולאסוף אותה מיד כשהיא נוחתת. לפרוש עליה את קרניו.
השמש שוב ניצב מול פניה של החמנייה. עוטף אותה בקרניו, ידיו וקולו. מוטי מלקק את נפשה של נעמי ולוחש לה
"התינשאי לי"?
__________

"מה???" הביטה לראשונה נעמי בעיני אבי. האדון השישי או השביעי שלה בשלושה וחצי חודשים האחרונים.
"הבאתי אותך לפה כדי שתוכלי לצעוק.".
נעמי השתתקה. הוא בהחלט היה יותר מנטאלי ממוטי. היא לא ידעה אם היא אוהבת את זה. היא אהבה את השקט של מוטי. את מגע ההילרי הקסום שבידיו. את ההרמוניה שבוקעת מלחישותיו.
"לצעוק? למה?!" הבינה ולא הבינה נעמי.
"כדי שתוציאי את זה. כדי שתצעקי את מה שאת כבר הרבה הרבה זמן רק מדחיקה בפנים. כדי שתרגישי חיה. כדי שתדעי שאני השמש ואני לא מנסה להחליף אף אחד. כדי שלא תשווי כל אחד אחר אליו.כדי שתתאבלי, תפלי , תתרסקי ,תבכי, תילחמי, תקומי מן ההריסות ותצעקי".
נעמי לא הבינה אבל הבינה. היא לא הבינה אבל ידעה זאת מעולם. אולי היא פשוט הייתה צריכה שמישהו יצעק את זה. ירח מלא חייך אליהם מבעד לצמרות האיקליפטוסים ועוד מסוק בדרך לעוד פעולה או חזרה הביתה.
היא בחנה את האדון המוזר והלא קונבנציונאלי שמולה. יש להם עוד דרך ארוכה.
"תגידי את זה".הוא חדר לעיניה והלאה משם.
הוא היה כל כך שונה ממוטי שזה פשוט התבקש. אולי הוא לא מה שהיא רצתה אבל יכול להיות שהוא בהחלט מה שהיא צריכה.
"תגידי את זה" הוא התמיד לדרוש.
הוא לא חפץ בגופה אם כי הזקפה מאד החמיאה לו כשהתפשטה ואף החמיאה לה. הוא דיבר כל הזמן על החור והנקב הרביעי שנמצא בה ורק עכשיו למרות שידעה נפל לה האסימון. הוא רצה לחדור לנשמתה לפני שחודר לגופה.
"תגידי את זה כלבונת" במקום להעלות דציבלים הוא הנמיך.
"אפשר לצעוק?".

__________

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה, ושלום ורעות, מהרה ה' אלוקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם, ונערים ממשתה נגינתם. ברוך אתה ה', משמח חתן עם הכלה."

נעמי מחתה דמעה. זה הסוף. היא ידעה מה היא עושה. היא ידעה באיזו ברכה עליה לסיים. היא נפרדת מהאדון שלה ומתנחמת באדון אחר תחתיו. היא יודעת שלא יהיה תחליף לשמש. היא יודעת. היא נפרדת מהמאור הגדול ועוברת למאור הקטן. למרות מה שכולם חשבו. כולל משפחתה שלה. להתראות אדוני. את מה שעבר בנפשה ובליבה לא יוכלו מילים לעולם להמחיש ולתאר. היא בכתה בעיקר לעצמה. סירבה למצוא כתף. היגון הזה הוא שלי פרטי. זה אבל אחר. מעבר לאדם אהוב ונפש תאומה. אף אחד לא יבין. אף אחד לעולם לא יידע מהי פרידה מאדון. נעמי מבעוד מועד קעקעה את שמו של אדונה על עכוזיה. למען ייראו. למראית עין אולי אשלט ע"י אחרים אבל תמיד ולעולם אהיה ואשאר שלו. עוד שתי דמעות בצבצו להן מתחת לעפעפיים ונעמי מיהרה לסיים לפני שהיא נגמרת פה מעל לקברו של אדונה.להתראות אדוני. ממענת להיפרד. את תפילתה אליו היא לא חייבת לקהל הרחב.היא שומרת אותה לעצמה. יודעת שאין מנוס. הפעם האחרונה. משננת את פניו כמו שראתה אותם בסשן האחרון , הפומבי ההוא שם במועדון.נעמי עצמה את עיניה המדממות ואת נשמתה המצולקת.משפילה מבט כמו החמנייה בשקיעת השמש. להתראות אדוני.

"ברוך אתה ה'..." היא נושמת.נוקבת עיני שקד אי שם בקהל לעבר אדון חדש ומסתורי.
"אלוקינו מלך העולם" מביטה עליו ואיכשהו רואה את עצמה.
והמשיכה " יוצר... האדם.".

להיקבר בחיים /חניבעל
חלק ראשון PRESTO

לפעמים זה נדמה שהוא הביא אותי עד לפה רק כדי להיות שפחת ניקיון.כבר יומיים אני פה ובינתיים רק מנקה. יש לי עוד 4 שעות לנקות את כל הבית. אפילו זין אחד לרפואה לא ראיתי פה מאז שהגעתי.כל המוצרים הנלווים כבר חיכו לי פה. אולי הייתי צריכה לשבת לשיחה קצרה עם אמא לפני שאני מגיעה. אין לי שום פאקינג מושג.הזמן היה קריטי ולכן לא היה לי זמן להתבטל. העונשים שלו לא היו מאלה שאת מצפה להם. העונשים שכיף לך לקבל. עונשים שהם לא באמת עונשים. העונשים שלו היו באמת עונשים.כבר שנה שלמה הכוס שלי שייך לו. הגוף שלי לא שייך לו אבל הכוס שלי כן.אני צריכה לבקש ממנו אישור כדי לאונן. אני צריכה לקבל ממנו אישור כדי להזדיין עם החבר שלי. צריכה לקבל ממנו אישור כדי להחליף טמפונים בימי מחזור. צריכה לבקש ממנו אפילו פאקינג אישור כדי להשתין!!! אלוהים אדירים. כשהוא רחום השלפוחית שלי ריקה. אך כשהוא עצבני אסור לי לעשות אפילו במכנסיים. יש לו אמצעים לדעת מתי אני משקרת. מה הטעם ב24/7 אם אני לא משחקת לפי החוקים. שלו אלא מה.הייתי בהחלט צריכה לבקש הדרכה מאמא שלי. לא ניקיתי אף פעם בחיי. כבת הזקונים תמיד עשו את זה בשבילי. אפילו את החדר אני לא זוכרת אם סדרתי פעם את הבגדים בארון. אז ככה. יש לי פנטסטיק 4 ליטר כדי לנקות איתו את הרצפה. יש לי סנובון כדי לנקות את האסלות.הוא לא רצה חומרים עם אקונומיקה או לפחות כמה שפחות. הוא אמר שככל שהאוויר יהיה יותר נקי מריח לוואי של אקונומיקה כך יוטב לי. הוא לא פירט מדוע. פרוייקט רובה הוא קרא לזה. היה לי סנוקליר לחלונות ולכל הארונות והמון ניירות ניגוב. היה כמובן מטאטא ,מגב, סקוטשברייט וסמרטוטים. הסמרטוטים היו הבגדים שלי שאותם פשטתי עוד על סף מפתן ביתו. התחלתי כמובן עם האסלה .החלק הכי מזעזע לדעתי. הכי קשה לביצוע. לכן נתחיל עם הקשה . התחלתי לנקות את האסלה עם הסנובון ואחרי זה הוא אמר לי עוד לעבור עם השפריצר של הסנוקליר. לא יודעת איך אני אפילו זוכרת את כל השמות האלה. ואני עוד חשבתי שאני רחוקה שנות אור מאמא שלי.

THE HORROR THR HORROR את לא שווה כלום. את באמת לא שווה כלום. אני לא סתם אומר את זה כי את אוהבת להיות מושפלת. אני אומר את האמת שלי. אני אומר את האמת שלך. את יודעת את זה שאת לא שווה כלום. ובגלל זה את פה. להתחיל מאפס. להתנקות. להתחיל מחדש. מהתחלה. בראשית ברא בלה בלה בלה. מה עשית בחיים שלך עד עכשיו? את בת 34 ועדיין עם ההורים. אין לך בן זוג קבוע ועד שיש לך את נותנת לו כבר בפגישה הראשונה לדפוק לך את הפנים את התחת ועל הדרך את החיים. אין לך קריירה. בגיל 34 את עדיין מלצרית. האחיות הגדולות שלך כבר מסודרות. קריירה בתקשורת נשואות עם ילדים. רק את נשארת הכבשה השחורה של הבית. כלום. את יכולה להתאבד כאן ועכשיו ואני לא יודע אם יהיה לך מניין על הקבר.אני לא חושב שלמישהו יזיז. יש לך חברים? חברות? חברה טובה הייתה אומרת לך את האמת המרה בפנים. ולא יוצאת איתך רק כדי לצאת. כי לצאת מבחינתך זה החיים. זה העכשיו וזה כנראה כל העתיד שאי פעם יהיה לך. העיקר לצאת. להכיר עוד כלי זין על הדרך. השמות והמקצוע כבר לא משנים לך.את רק מעדיפה שלא יהיה לו ריח רע מהפה.לא אכפת לך אם מעשן רק בלי ריח רע מהפה. תני לי סיבה אחת למה לי להשאיר צואה שכמוך פה על הרצפה בבית שלי?!פאקינג רק סיבה אחת!

כבר סיימתי עם הסנובון באסלה ועברתי לדרישתו לשפריצר של הסנוקליר. לעבור בשנית על האסלה. אני נזכרת באותו סשן ראשוני אצלו אחרי כמה פגישות הכרות עמוקות וסקירה היסטורית כנתבקש. נזכרת ובוכה. זוכרת זה היה מן בור גדול שנפער לי בפנים. בור שנפער כמו אחרי בגידה טובה בי או אחרי אכזבה משמעותית.בוכה כי זה היה כל כך נכון. בוכה כי אף אחד לא אמר לי את זה מעולם. בוכה כי שילמתי לו כדי שישלוט בי וכדי שישפיל אותי. 200 לשעה. בוכה כי שלמתי למישהו שיוציא את האמת שלי מבפנים שידעתי אותה לאורך כל הדרך ותמיד התחבאתי ממנה באמצעות כל הפריקים שהיו לי ובינהם אפילו פועל רומני ועובד ניקיון ניגרי. מירקתי וניקיתי כל מרצפת שיש בתא השירותים הקטן. האסלה הייתה נקיה כמו שלא הייתה נקייה מעולם.אחד התנאים שלו היה שאם הייתי רוצה שהוא יזיין אותי בכוס הייתי מכניסה את הראש שלי עמוק עמוק לאסלה עם צינורית קטנה שאוכל לנשום מתחת למים. אחרי זה עוד סוגרת איכשהו את המכסה עלי כמובן שלא הרמטית. זה היה הרמז שאני צריכה דפיקה קטנה ומטריפה.

לאיזה גיל את חוזרת בסיוטים שלך?הצלפה. מה היה הטריגר?הצלפה. מה היה האירוע המחולל?הצלפה. מה לחשו לך שם במיטה בזמן שאת ישנת?הצלפה.לחישה שהאמנת בה. מה נעצר לך?הצלפה. מה נעצר בך?הצלפה. מי חילל אותך?הצלפה. אם בכלל. כל שאלה הצלפה. אין תשובה. רק שאלות. איני מעוניין בתשובות. זו את שצריכה להשיב. לעצמך. הצלפה.התחת שלך כבר נראה כמו ציור אבוד של ג'קסון פולוק.הצלפה.

אחרי כל כך הרבה הצלפות אני מאבדת מהתחושה. ההצלפה הארבעים היא כמו ההצלפה השישים. הכאב הוא בלתי נסבל רק בהתחלה. דווקא אחרי כמה עשרות הצלפות הכאב הוא נסבל. לומדים לחיות איתו. לאהוב אותו. כמו שאמורים לאהוב את הפגמים שלך. לא כך? אני מתרכזת בדברים אחרים. חולמת בהקיץ.סאב ספייס. שמעתי פעם ממישהו. לא זוכרת מי. הוא אמר שאם את לוחשת לבן זוגך בזמן שנתו העמוקה ביותר דברים שאת רוצה שהוא יאמין להם בקשר שלו אלייך זה בד"כ עובד. אין אצלו פספוסים. תמיד על התחת. על החריץ. על העכוזים. על הרווח בינהם ועל מה שבינהם.אחרי כל כך הרבה הצלפות אני כבר לא שומעת. לא את ההצלפות. לא את עצמי סופרת אותם.מפנימה את כל מה שהוא אומר לי בין לבין. כמו אותם לחישות שמישהו זר סיפר לי עליהם בזמן שינה. הברכיים כואבות. הצלפה. הייתי נופלת מותשת אם הייתי יכולה. הצלפה.ג'קסון מי?

אני כבר עם הפנטסטיק על הרצפה. פרוייקט רובה. רובה זה החומר שבין האריחים והמרצפות. עוברת אריח אריח. מרצפת מרצפת. אבן אבן. על הרצפה. על הבירכיים. עירומה. הבגדים כאמור הם הסמרטוטים שלי. ממרקת. מבריקה. מנקה. מלטשת.עוד שעתיים נשארו. עובדת בקצב. רוצה משהו קר לשתות. מזיעה כמו אותה בהמה חורשת בשדה. מזל שזו דירה קטנה שלא גרים בה. זה אומר הרבה פחות ריהוט. רק מיטה וריהוט בדסמי. בעיקר. אפילו המטבח לא מאובזר. אין אפילו מקרר. הדירה נמצאת במושב אי שם בפריפריה. ליד שדה התעופה. כל כמה דקות מטוס ממריא מעלינו. נשאר לי רק עוד חדר אחד. אחד אחרון. לפני הפינישים האחרונים. חדר ריק מאחורי חדר הבדסמ. חדר שהגישה אליו הוא רק דרך אותו חדר בדסמי זה. ממשיכה שוב בהחלטיות ובנחישות בפרוייקט רובה.עוד שעה וחצי פלוס.מתחילה לבכות שוב בלי סיבה. לא חסר סיבות מאז שאני עם אלכס. לא יודעת שום פרט אחר עליו. אלכס.והוא בכלל לא רוסי.

את צריכה להתנקות. הצלפה. להתחיל מבראשית. הצלפה. לשכוח את מי שאת ומה שאת. הצלפה. לשבור את המראה שאת כל כך שונאת אצלך בבית. הצלפה. לסלוח להורים. הצלפה. הם בני אדם עם שריטות בדיוק כמוך. רק כשאנחנו מתבגרים אנחנו מבינים את מה שכבר ידענו. הם לא האלוהים שהבטיחו לנו. הם אנושיים בדיוק כמונו. פגיעים וטועים. כאלה יותר. כאלה פחות.תסלחי להורים. הצלפה. תמחקי כל פרט חיובי מהזכרון שלך. דווקא את השליליים ואת הטראומות תשאירי. הדברים הטובים שקרו לך נשארו רק כזכרונות. הדברים הרעים שקרו לך הם הניסיון. הצלפה. ללכת כדי לחזור. הצלפה. הגשמה חדשה. קיום חדש. שם חדש. בבואה חדשה אך צל ישן. הצלפה.

סיימתי את פרוייקט רובה. נשאר רק פיניש אחרון. מטאטא , מגב והבגדים שלי.עוברת שוב ומפנשת. בודקת אם לא השארתי פינה לא ראויה ולא נקייה. בדיוק בזמן. מחזירה את הכלים למקומם. מחכה באותו חדר אחרון במרכזו על ארבע. ערומה. לא זוכרת מתי פעם אחרונה לבשתי משהו. זה הכי הרבה זמן שהייתי עירומה בלי תחתונים אפילו. בלי תכשיטים.בלי סממנים מזהים בכלל. נטולת זהות. נטולת אני. רק גופה. מתנשמת. זה מתקרב. זה מתחיל. לזה חיכיתי. על זה עבדתי וקרעתי את התחת.על זה ניקיתי וקרצפתי. הדלת נפתחת ודמות עמומה מופיעה בפתחה. אני לא מעיזה להרים את ראשי. עוצמת את עיניי ומחכה לבריאה. מחכה לתוכחה. מחכה לתודעה. מחכה לאלכס.הוא מתמקם מאחוריי. לא בודק את הניקיונות של הבית. אפילו לא מעיף מבט. אולי כן? לא מנידה עפעף. במאית השניה הוא שולח אותי ככה הביתה. ללא כלום. חזרה לאותה אני. הוא עומד שם מאחורי התחת שלי ואני עוצרת נשימה. ברגע אינטימי זה לא שמעתי אפילו המראה אחת קטנה. שקט.the horror the horror ואז הצלפה.

הצלפה. את צריכה להתנקות. הצלפה. להתחיל מבראשית. הצלפה. לשכוח את מי שאת ומה שאת. הצלפה. לשבור את המראה שאת כל כך שונאת אצלך בבית. הצלפה. לסלוח להורים. הצלפה. הם בני אדם עם שריטות בדיוק כמוך. רק כשאנחנו מתבגרים אנחנו מבינים את מה שכבר ידענו. הם לא האלוהים שהבטיחו לנו. הם אנושיים בדיוק כמונו. פגיעים וטועים. כאלה יותר. כאלה פחות.תסלחי להורים. הצלפה. תמחקי כל פרט חיובי מהזכרון שלך. דווקא את השליליים ואת הטראומות תשאירי. הדברים הטובים שקרו לך נשארו רק כזכרונות. הדברים הרעים שקרו לך הם הניסיון. הצלפה. ללכת כדי לחזור. הצלפה. הגשמה חדשה. קיום חדש. שם חדש. בבואה חדשה אך צל ישן. הצלפה.את צריכה למות כדי להיוולד מחדש. הצלפה. את צריכה להיקבר חיים.

החיים הם ניסוי וטעייה. ממש כמו המשל על שני אבות שמשוחחים בניהם בגן משחקים.תגיד, אומר אחד מהם, זה הבן שלך שנפל שם? לא, הוא משיב , זה הבן שלי שקם.אתה נופל וקם.אתה רק מקווה לא ליפול באותו מקום פעמיים.ללמוד מטעויות. לקום ולהמשיך.
צבא.רכב.לימודים.עבודה.קריירה.פגישות ראשונות.אשה.חתונה.קורת גג.ילדים.
כל החיים שלנו הם בחירות. לכאן או לכאן. לפה או אחרת. אתה לא רק מקווה שהשכלת לבחור נכון, אתה בעיקר מקווה לחיות בשלום גם עם הבחירות התמוהות שלך. אלה שאתה לא בטוח שהיית בוחר בהם שנית.אתה עושה לפעמים סיכום ביניים.
אז מה היה לנו פה?
אתה קורא לזה מציאות אחרת. יקום מקביל. אתה מוצא את עצמך מדמיין מה היה קורה אילו. היית רוצה להיות האדון והמאסטר שאתה יודע שקיים בך. אבל אתה איש משפחה. סרטן אלא מה. ואתה רוצה ילדים. והרבה. אתה רוצה להיות סבא כשמאחורייך שבט שלם הקרוי על שמך.להשאיר שם משפחה.להשאיר ערכים. כאלו שנדמה שלא קיימים יותר. להשאיר זיכרונות. וגם כמה נכסים לא יזיקו.
אתה בוחר להינשא לשפחתך.להינשא ולא להתחתן כי האחרון נשמע רשמי מידי.השפחה הזו יותר מכל אחת אחרת.גם בגלל שאתה לא רוצה לחיות חיים שלמים ללא BDSM.זה חלק ממך.ממה שאתה.ממה שילדותך ונעוריך בסופו של דבר יצרו. לקלר אותה לעצמך לעולמים.על הזמנת החתונה ציירתם חבל. על הטבעת שלה עיטורי אזיקים שרק אתם תבינו את משמעותם. לנצח נצחים. עד יומכם האחרון. אתה חי בשלום עם בחירתך. אתה לא מתחרט.
בסוף אתה מפנים את העובדה שלא התחתנת עם מישהי שאתה יכול לחיות איתה. אתה התחתנת עם מישהי שאתה לא יכול בלעדיה.
כשהיא שואלת מה בעצם אתה אוהב בי ולא תמיד זוכה לתשובה. אתה יודע את התשובה אבל לא אומר. אתה אוהב אותה כי מאז שהיא איתך התחלת לאהוב את עצמך. אבל זו לא בדיוק תכונת אופי. איך להגיד לה. אתה בהחלט חי בשלום עם הבחירה שלך.אז מה היה לנו פה בעצם?
ושוב אתה עושה מן סיכום ביניים.מה באמת היה לנו פה עד עכשיו? מה היה יכול להיות אחרת? אתה בוחר לעצמך מציאות אחרת או יקום מקביל כזה או אחר. שם אתה מישהו אחר.אולי האדון שחלמת ורצית להיות. כזה שאחרים הגשימו ולך נותר רק לקרוא על מעלליהם בפורומים ובבלוגים.כל מה שנותר מאותו יקום מקביל שלך אלה אותם סיפורים שאתה מפרסם מיד פעם באותו מגזין עצמו. אז מה היה לנו בעצם עד עכשיו?
הסשנים זה לא מה שהיה פעם. פעם היו סשנים ספונטניים. חייתיים ובהמתיים. בפומבי ובתוך ארבע קירות. במועדונים הומי סוטים אי שם בדרום תל אביב ובמכונית של אבא. הייתה אחת כזו ואחת אחרת. ניסית את הכל. האמת שחשבת שניסית. אולי עשית פעם טבלת V. אילו שפחות היית רוצה לסשן. אתה בהחלט חי בשלום עם הבחירות שלך.
הסשנים של היום קצת השתנו. מזכיר לך את אותו סיפור שכתבת כבר, סשן הורים ואולי אתה בעצם חושב שזה סוג של המשך. סשן הורים חלק שני אבל ממש לא. אם בעבר זה היה רק עניין של רצון או זקפה,תירוץ,עניין.חטא.עונשו.מסיבה. מועדון. פנטזיה. צד שלישי מזדמן. היום הסשנים זה עסק אחר לגמרי. היום זה כבר עניין של תאריך והאם השכנה יכולה לשמור על הילדים.בקושי ספונטניים.דרוש תכנון מראש. דרוש להוציא אנרגיות לילדים בגן השעשועים הסמוך כדי שישנו טוב ויחסית גם מוקדם מהרגיל. דרוש להכין חדר.בייביסיטר לעת הצורך ובמקרה כזה כמובן לא תחת אותם ארבע קירות. את החפצים הסתרת היטב. יש דברים שלא תוכל להסביר לעולם למוצא הונילי הלא מודע. את הרהיט הסוואת כפריט נוי שבמקום לתלות עליו את שפחתך אתה תולה עליו את המעילים של החורף ואת התיקים לטיולים בצפון הארץ.היא לא יכולה לצעוק ולגנוח כמו שהריאות שלה יודעות שהיא יכולה.אתה לא יכול להשאיר את טיפות השעווה על הרצפה או על השולחן לבוקר למחרת. אתה חייב להעלים ראיות רגע אחרי הafter care.
הרי תמיד תמצא חטאים קטנים. אבל היום גם תרשום הכל. כל פאק הכי קטן ייכנס לרשימה. כל התחצפות. קימה מהספה לצורך ביצוע מטלה מיותרת ולא ממש דחופה רגע אחרי שכבר הכנת לעצמך את הקפה של אחרי שהילדים ישנים. היום זה היום. במסרונים אתה מעורר ציפייה. מעיר את החושים. מנסה לזכור מה היית פעם. האם תוכל להיות אי פעם שוב כזה? כמו אותה תמונה ישנה שלא ראית מזמן שמחזירה אותך בשנייה ולשנייה בהקיץ לעלומייך.
אתה לומד להבין שמפריזים יותר מידי במהות האושר. האושר הוא בסך הכל עניין של פרופורציה. אתה מקבל את מה שיש לך וטוב לך עם זה. אתה לא מאמין שאנשים פסימיסטים , שליליים, רואי שחורות או סתם כאלה שלא מסתפקים במועט יכולים להיות מאושרים. לא באמת מאושרים. אתה מביט על הישבן המלכותי של שפחתך אשתך ויודע שאתה מאושר. אתה מצליף בה באחד ממיני השוטים שצברת עם הזמן ויודע שאתה מאושר. אתה מכאיב לה ומלקה אותה. מעניש אותה. אתה מביט בערגה על הישבן המלכותי שלה ורואה בעצם את האמא של הילדים שלך. את זוגתך ואת החברה הכי טובה שלך. אתה מטפטף על התחת הזה שעווה רותחת ואדומה ורואה שם את זו שניקתה אחריך אחרי לילה של אלכוהול בחתונה של חבר.את זו שנותנת לך את הכדורים עוד לפני שאתה מבין בכלל שאתה חולה. אתה מחבק את התחת הפצוע והמדמם ואתה רואה שם את זאת שיודעת מתי אתה צריך את הספייס שלך.את זאת שסיפרת לה דברים שלא תספר לשופט האחרון שלך.אז מה היה לנו פה.
הסשנים הופכים לדומים אחד לרעהו. שינויים קלים בתפאורה ובתאורה אבל נשארים דומים. הסדר הוא אותו סדר. האפטר הוא אותו אפטר. המשחק המקדים מתארך יותר ולפעמים מתקצר יותר. לגעת באדום. לא לשנות מילה.אתה חייב לשלוט על זה. להמציא את עצמך מחדש. אני בוחר משמע אני קיים. להחזיר עטרה ליושנה. להיות האדון שאתה יודע שאתה יכול להיות.
אתה חייב לנטרל רגשות וסנטימנטים. להוריד טבעות. לחלוץ זיכרונות והיסטוריה. לנשל עבר ועתיד. לפני הטקסים המקובלים ומילות המפתח והקוד המיוחסים אתה חייב לעשות דבר אחד בלתי נמנע.
אתה חייב להפוך אותה לאובייקט. כמו שהיא הייתה אי שם בפגישות הראשונות. להפוך אותה לאובייקט. אתה בוחר. להתעלם מזה שאתה יודע איפה היא אוהבת שנוגעים בה ואיפה היא ממש אבל ממש לא .אתה לא חייב תירוצים. תהפוך לאובייקט. תנטרל. תמסור. תעביר ותשלוט. תתחיל מההתחלה. תתייחס אליה כמו אל מגששת טרייה.לחזור עם אותם ניואנסים נדושים אבל מחייבים. לא להפוך אותה לאובייקט. להחזיר אותה לאובייקט שהיא הייתה תמיד. וכך תישאר. גם במסווה של אמא ורעייה ומאהבת ואשת סוד ושותפה לחיים.פשוט להחזיר אותה לאובייקט שהיא. להתעלם מכל השאר. בלי משחקי תפקידים. בלי:"שלוש ארבע ו".תהיה האדון שאתה יודע שאתה. תפתח את השער ותנעל אחריך. רק אתה יודע. אתה בוחר.אובייקט. אתה משפיל ומכאיב ומנסה להתעלם מתחנוניה . מנסה להתעלם מה 'למה שם' ול- 'זה מזמן לא היה פה'.מנצל אותה לצרכייך. גם אלה וגם אלה. כלי שרת בידך. כלי. כלי קיבול. לזעמך על הבחירות שעשית.אתה לא מתחרט. לא על הבחירות ולא על האובייקטיפיקציה.
רק בסוף. אחרי כל הגמירות. כל אלה שלך וזאת האחת שלה. אחרי כל הסיגריות של אחרי בחדר ממ"ד אטום. אחרי כל הליטופים והחיבוקים. ללא תשאול של אחרי. ללא איך היה. אובייקט.תגידי תודה שנתתי לך לגמור.תודה על השירות.
אז מה היה לנו פה.
אבל רק בסוף אתה מבין שכל אותו זמן שחשבת שאתה עושה אובייקטיפיקציה לשפחתך מה שעשית בעצם זה אובייקטיפיקציה לעצמך.

מציאות אחרת/חניבעל

הזמן עצר מלכת.
נווה של דממה במדבר של שאון ותרועה.
עיניה נותרו כשהיו.
תמימות נעורים שנשארה חקוקה בעיני השקד החומות שלה.
בתחנת רכבת עמוסה לעייפה.
עוברים ושבים.חיילים וקשישים. משפחות ועסקנים.
אני עם הבן לכיוון דרום לבקר את סבא.היא עם הבת לכיוון צפון להיעלם מחמדת נעוריי.
אולי בזמן אחר. אולי במציאות אחרת. יופייך ליטף את חיי אך אולי מאוחר מידי.
כששלום חנוך שר על אהבת נעוריו, אליה הוא התכוון. עליה הוא שר.
ביישנות שחזרה להפציע. בגרות של השלמה. פצעי הזמן.הן החיצוניים והן הפנימיים.
ושני זאטוטי פלא. בן ובת. מלקקים קרטיבים נוטפים על ספסל.
בתחנת רכבת עמוסה לעייפה.
משפחה אידיאלית. פנטזיה של רגע. פנטזיה שנמוגה.פנטזיה שלא תתממש.
אולי בזמן אחר. אולי במציאות אחרת.יופייך ליטף את חיי אך אולי מאוחר מידי.
בכיתה ו' במסיבת יום הולדת ניגשת אלי בדיוק כשהחליפו את הדיסקו בסלואו.
צי של פרפרים בעטו בי בעוכריי. קמתי אלייך נבוך וחולמני.
הילתך עטפה אותי אז. הילתך עטפה אותי מאז. הילתך עוטפת אותי גם הרגע.
כשחשבתי שתזמיני אותי לרקוד איתך כל מה שביקשת היה שאזמין את אודליה , הילדה השקטה שישבה הרחק מהשאר.
משהו בליבי אז נסדק. חלומות נעורים נמוגו בשביעית.חייכתי באצילות אך עיניי הן שנכמרו.נעתרתי.
כשרקדתי אז עם אודליה השקטה הבטתי עמוק לעיניה הירוקות אך נפשי חשקה בעינייך החומות.
זה לא שפחדתי כמו שהתביישתי.
אבל פחדתי אפילו לשאול אותך מה השעה.
פחדתי לבקש ממך את החומר לבחינה.
פחדתי לבקש ממך להעתיק את השיעורים.
פחדתי להישיר אלייך מבט. להצליף חיוך או קריצה. לשרבב בדיחה .לצחוק איתך על המורה. ומה את עושה בחופש הגדול?
אולי בא לך ל....
אולי בזמן אחר. אולי במציאות אחרת. יופייך ליטף את חיי אך אולי מאוחר מידי.
סיפרת לי מה עשית אחרי הלימודים. עם מי נשארת בקשר ומה קרה לכל השאר.
סיפרת לי גם מה עשית בצבא ואיפה הכרת את בעלך ומה את עושה לפרנסתך.
וכמו אז, גם היום השתתקתי ונאלמתי. התביישתי והנהנתי.
רציתי לספר לך שהייתי מאוהב בך כל השנים האלה ונשארתי בעצם מאוהב עד היום.
השנים חלפו להם ואת התבגרת והגעת לאן שהגעת. אני באיזשהו מקום נשארתי שם.
הרכבת שלך נעצרה בתחנת רכבת עמוסה לעייפה.
נשתמע פזיז ושלום זריז.
לקחת את ידה של הבת שלך שדומה לך שתי טיפות עיני שקד חומות ונעלמת בין חלונות הרכבת.
לך הן היו חמש דקות משמימות שהעבירו לך את הזמן.
לי הן היו כתחנות חיי. כמו תחנות רכבת. כמו תחנה זו ממש.
זיכרון מתוק. כאב רחוק.
ניגבתי את שאריות הקרטיב מפניו של הילד שלי ונשקתי אותו.
אולי בזמן אחר.
אולי במציאות אחרת.
יופייך ליטף את חיי אך אולי,
מאוחר מידי.

בדרך לסבא, לא מתחרט על פסיעה,
אך בדרך חזרה,
אצרח אותך כל הדרך אל הבית.

_________________
*לקוח בין השאר משיר בשם 'מציאות אחרת'. מילים: דידי שחר

לנשום, לנשום... דרך האף, דרך האף... עוד מעט הוא יבוא. הוא לא שכח אותי. לא יתכן שהוא שכח אותי. זה בלתי אפשרי. "יותר מדי אהבה גם תהרוג אותך", הוא פעם אמר לי ואז הוסיף: "זה תקף גם לגבי עונג". רק שהפעם זה באמת נכון. לנשום... זה מחלחל כך שאני כבר לא מרגישה את זה.

כששיחקנו את המשחקים של חניבעל, אי היה אפשר לדעת.

"אני חוזר עוד כמה דקות", אמר לפני שהשאיר אותי קשורה על צלב כבד שהניח על הרצפה. צעיף לבן מעטר את ראשי ומכסה את עיניי. ויברטור תקוע בכוס עם רתמה שמבטיחה שהוא לא ייצא ללא רשות. שני אטבי כביסה פשוטים הדוקים לפטמות. בפה הוא הכריח אותי להחזיק נר שבת ארוך דולק שמטפטף לי על החזה. "הדבר היחיד שנותר לך לעשות זה לנשום... דרך האף".

אני מנענעת את ירכיי, את האגן, ובעצם כל חלק בפלג הגוף התחתון וממשיכה לרקוד לצליליו של ג'וני המרקד והמרטט בתוכי. גונחת ונאנחת דרך נר שבת. באחת הגמירות כבר לא יכולתי יותר והרמתי את ראשי למעלה. שלולית קטנה של שעווה שהצטברה על הנר נפלה הישר על המצח ומשם, מתחת לצעיף, אל בין שתי עיניי.

לנשום... כבר לא מרגישה את הכאב, את השעווה שנוחתת על החזה.כבר הפסקתי לספור את הגמירות בגלל אותו ג'וני (שנקרא על שמו של פטריק סוויזי ב-"ריקוד מושחת") שממשיך וממשיך ועד שלא ימשו אותו ימשיך עד שהבטריות יתכלו.

לאן הוא הלך לכל כך הרבה זמן. זה בלתי אפשרי להמשיך. להפיל את הנר או לא להפיל? ומה לגבי ג'וני? אני בכלל לא יכולה להוציא אותו גם אם רציתי. ומי היה שומע את מילת הביטחון שלא השתמשתי בה מעולם.

כששיחקנו את המשחקים של חניבעל, אי היה אפשר לדעת.

מתחת לישבן הרוטט, על הרצפה הקרה, שלולית קטנה וריחנית. אני מרימה את ראשי ומנסה להזיז כדי לשלוט על טיפות השעווה. בית החזה העליון כבר נכווה. הוא בטח אדום לגמרי אם לא סגלגל. טיפת שעווה קטנה זוחלת לאיטה על הנר במדרון לכיוון הפה הפעור. בגמירות הראשונות נאלצתי לנשוך את הנר כדי לא לצעוק ולהפילו. האדון בהחלט לא היה אוהב זאת. טיפת השעווה הקטנה, כמו בסיפור ילדים, ממשיכה במורד הנר לכיוון השפתיים. טיפות השעווה על בית החזה מגיעות לצוואר, דמעות מתחילות להטביע את עיניי, ובדיוק אז, טיפת השעווה הקטנה מסיפור הילדים מגיעה לשפה העליונה וצורבת אותה. אני מתאפקת שלא להפיל את הנר ופולטת צווחה קטנה. מותר לי. לא קבלתי איסור.

לנשום, לנשום... דרך האף, דרך האף...
כמה דקות כבר היו מזמן והלכו. איפה הוא?! ננסה להתמקד בחושים האחרים שנשארו לי. על חוש הראייה וחוש המישוש אין בכלל על מה לדבר. חוש הטעם קיבל את המכה כשטיפת השעווה הקטנה נכנסה בדלת, ובגלל כל הגמירות שלי, לחוש הריח גם השתבש המכ"ם. נשארו רק אני וחוש השמיעה שלי. רעש רחוק. אולי מכיוון הסלון. כאילו מישהו מתעסק עם כפפות ניילון. ואולי זו לא הדירה שלנו. מדי פעם דלת נטרקת. כנראה השאירו חלון פתוח.

כששיחקנו את המשחקים של חניבעל, אי היה אפשר לדעת.

הנר הארור רק במחציתו. עוד כמה הרבה דקות כאלו עד שייגמר, ואז אני רק צריכה לתת לפתיל הבוער ליפול לי על העור החשוף ו... ואז מה? לנשוף ולנשוף כמו הזאב הרע? אני מהדקת את אחיזתי בנר. כשנגיע לגשר...

ממשיכה לנשום... לנשום דרך האף... מישהו בבית. עכשיו אני בטוחה בזה. אני מנסה לנהום. המם, המם... כמו חיה פצועה. הושיעני נא. האדון אוהב אורחים. הרגשתי את זה קודם דרך עיניי הקשורות והצעיף הכרוך כשחשבתי שמישהו כיבה את האור. אבל זה לא היה זה. מישהו רק הסתיר את האור ממני. כמו ליקוי חמה. המם... המם... המם... שיני נעוצות חזק בנר השבת הנמוג לאיטו. דרך האף... דרך האף... איפה אתה? אני לא יכולה יותר. אני מפחדת שלא אוכל לגמור אחר כך לעולם מרוב הגמירות שלי כאן בכמה דקות שהאדון טען שזה ייקח לו.

כששיחקנו את המשחקים של חניבעל, אי היה אפשר לדעת.

אני מריחה בושם, ולא את הבושם של האדון. יש עוד מישהו איתי בחדר. אני רוקדת ומענטזת כמו אחת שמקלידה S.O.S במורס. תוציאו את הדבר הזה ממני. הג'וני הזה הפך לאויב שלי. אני מפחדת שלא אוכל לגמור מזין שתקוע בי, שכדי לגמור אצטרך משהו הרבה יותר גרוע. כמו שסף הכאב תמיד עולה. כמו שהפנטזיות, ככל שיותר מהן מתגשמות, קיצוניות מהן נבראות. אני יכולה להישבע שחור גדול רובץ לו על בית החזה העליון מכל טיפות השעווה שזלגו על אותה נקודה כל אותו הזמן. אותה נקודה.

לנשום. דרך האף... זה כבר לא משנה. למה אתם סתם עומדים שם?! לא אכפת לי. תשאירו אותי עם הנר בפה אבל תוציאו את ג'וני ממני בשם אלוהים. הממם, הממם... עוד טיפת שעווה מוצאת את דרכה אל בין שפתיי. ואני לא יכולה לצעוק. למה?! מה עשיתי?! בבקשה. אפף, אפף... כמו הזאב הרע. עוד סיפור ילדים. קשקוש אחד גדול. מחשבה עברה בי: אולי אוכל לצאת מהקשרים, לצאת מהצלב - אבל זה בלתי אפשרי. הרי את הצלב אני הבאתי לאדון כמתנה והבאתי לו סחורה טובה. אני בישלתי... לא אוכל לצאת בדרך זו. עוד טיפה על שפתיי. הסתיים נכון לרגע זה מחזור הגמירות. עכשיו זה סתם תקוע בכוס הרטוב והבוער, ללא יכולת לגעת או להביא אותו למנוחה ולנחלה. למה הם סתם עומדים שם?!

הממם, הממם... אני ממשיכה לזוז ולרקוד. מניעה את ירכיי ואת האגן. כמו עוד סיפור ילדים. אתם נהנים? אני שמחה. דמעות חדשות מציפות את עיניי במקום הדמעות שיבשו, אבל הפעם אין אלו דמעות של כאב. למרות טיפות שעווה חדשות שמצאה כנראה על החזה מקום נסתר, נקי משעווה והחליטה להקים בו התנחלות קטנה. נקודה טובה. אפף... זה כואב. הצילו! עוד טיפה. יותר מדי דקות. יותר מדי משחקים. סיפור ילדים אחד יותר מדי. אפפם... ג'וני משום מה מגיע יותר עמוק. תוציאו אותו, בבקשה! להבה קטנה שנשמטה מהפתיל נופלת לה על החזה. אהה... צועקת אך לא שומטת את הנר.

אפפם... אפפם... עכשיו אני מתחילה לבכות. הם עומדים שם, מביטים, משני צידי גופי. אני בטוחה לפי זווית האור שהשתנתה. עיניים עצומות לרווחה. המם, המם... עוד טיפת שעווה על שפתיים. חבל שאלו לא הטיפות האחרונות. תוציאו... לא משנה כבר מה. את הנר, את ג'וני, העיקר תוציאו – משהו. אל תעמדו שם סתם. בבקשה....

חושך. את האור בחדר כיבו. עכשיו אני יודעת שיש שם מישהו. לפחות שניים. שותקים. מנסים לבלבל אותי. די, בבקשה. את מילת הביטחון שכחתי בכל הספייס הזה. עוד טיפת שעווה מאיימת וזוחלת, זוחלת במדרון התלול של הנר. לנשום... לנשום... טיפה שמגיעה איכשהו ללשון. אהה...

שקט. הויברטור כבה. מוציאים אותו נוטף מהכוס שלי. את הנר מכבים. מוציאים אותו מהפה שלי. מתירים את הקשרים. אני לא יכולה לזוז. ממשיכה משום מה לנשום דרך האף. הפה מלא בשעווה, שעווה שלא הייתה אמורה להיות שם.

כשיחקנו את המשחקים של חניבעל, אי היה אפשר לדעת.

"אני פה".

ואז... אז אני מתחילה לבכות. ולבכות. ולבכות. בוכה כאילו לא בכיתי שנים. כאילו לא בכיתי מימיי. בוכה כמו בטראומת לידה. בוכה. נותנת לזה לצאת. בוכה. מתקפלת ובוכה.מתנקזת. מתנקה. בוכה. האדון מחבק אותי ואני ממשיכה לבכות. בוכה. נותנת ומתירה. בוכה.

כששיחקנו את המשחקים של חניבעל.

---------------------------------------------
ע"פ רעיון מספרו של סטפן קינג "המשחקים של ג'ראלד"

הסיפור פורסם לראשונה באפריל 2007

רמזור אדום. בדרך הביתה. השעה כמה דקות לפני 22:00 אבל אצלי עדיין שעת צהריים מאוחרת. אני מביט בשעון. אני ממהר הביתה? לילה גשום כמו שסתיו חורפי צריך להיות. הפנסים ברמזור ועוד לא החלטתי אם הירוק הוא שלי או של מישהו אחר. אני נשען אחורה ולוחץ על המצת במכונית. משום מה זה הזכיר לי סצנה שקרתה לי באביב, כמה רמזורים לא רחוק מכאן, בשעת צהריים מאוחרת. עורב שחור נוחת לי בהמתנה לירוק על מכסה המנוע מלפנים. ואיך שאני חושב איך זה שהמכסה מנוע לא חם מידי לרגליו, הוא מביט בי לשני רגעים לפני שהוא מתעופף בתזמון מושלם עם הופעת הרמזור הירוק. אותי זה מיד משליך לסרט של היצ'קוק. לסצנה המסיימת את הסרט, כאשר המשפחה החבולה יוצאת מהבית שהפך ליעד מבוצר מפני כל אותם שחפים ועורבים, כדוגמת זה שהכרתי כמה רגעים לפני. המשפחה מדדה על בהונותיה אל המכונית, שכן כל הפרת דממה הכי קטנה תעיר את שליחי השטן השחורים. המצת קופץ החוצה ואני מדליק לי סיגריה תוך כדי חיוג לשפחה המחכה לי בבית ופניה שמאלה ברמזור.

"הלו?"
"ששש... חפשי מעטפה שהכנתי לך."
"מה? רגע..."
"איפשהו בשולחן מחשב. בצעי את ההוראות."
ניתקתי.

היה לי חלום כזה לפני זמן מה. אבל בחלום שלי העורב מביא איתו את חבריו. כמו בסצנה אחרת מאותו סרט שבו גיבורת הסרט משחקת עם הילדים בחצר בית הספר ומתנדנדת בנדנדה כשעורבים ושחפים מכסים לאט-לאט את כל מגרש המשחקים. עורב שני נוחת לי על מכסה המנוע.

כמה דקות אחרי השעה 22:00 השפחה מוצאת במדף התחתון של הדיסקים מעטפה סגולה.

"לבצע אחרי השעה 22:00.
ראשית יש לקרוא את כל הדף ורק לאחר מכן לבצע."

"1. סדר וניקיון
סדרי את הבית. להציע את המיטה. מטבח נקי. הספה והסלון נקיים מחפצים. מאפרות מרוקנות. בגדים בארון. כלים שטופים. לטאטא את הבית. פח אשפה מרוקן. נעליים מונחות במקום. חדר אמבטיה מסודר ונקי."

"2. ארגון הדירה
לפזר נרות בכל חלקי הבית אך לא להדליק. לא להניח נרות על הטלוויזיה. שולחן שחור מימין לטלוויזיה ועליו ארגז הכלים שלי. שולחן לבן לפניו ועליו מסודרים לפי הסדר כלי המשחית. ארגז גדול ((TRANCK במרכז הסלון ועליו להניח שמיכה עבה."

"3. ובנימה אישית
להתקלח ולגלח כל פינה בגוף. תהיה בדיקה מקיפה. להתבשם. לחפוף שיער. להעביר פלאפון לרטט. לקלר את צווארך. תריסים וחלונות לסגור. להחזיק שוט מועדף בתוך הפה. להכין נרות וקטורת לבנדר וורדים. למגנט דף זה על דלת הכניסה."

"4. טאצ'ים אחרונים
למלא מים בקומקום. לשטוף את הקערה של לונה ולהניח במקומה. להדליק את הנרות רק לאחר 23:15 אך לא להדליק את נרות הטפטוף. להרתיח מים ב-23:17. לעלות על הארגז, ערומה, כאשר התחת מופנה לכיוון הדלת הפתוחה לכדי סדק צר. מצב 3."

"5. דבר אחרון."

אני פותח את החלון ומכניס אוויר חורפי וקר למכונית ומאפר במאפרה באוטו. אני שוקע בהרהורים כשאני עולה על כביש 5 לכיוון אריאל. היה לי על זה דיון ארוך לאורך השנה האחרונה עם השפחה. השימוש במילים והחשיבות שלהן. החשיבות של המילה הנשמעת בשבילה לעומת חשיבות המילה הנכתבת בשבילי.

"תזוז, תנוע, תצעק, בקולי קולות, תתפרע, תצא מהאדישות שלך, תרגיש, תחיה... שונאת את המחלה שלך."
"מיזנתרופ זאת לא מחלה. זאת אידיאולוגיה. ואגב, לא הבנתי מה הקשר."
"אוף איתך. למה אתה חייב להיות תמיד שקול, ממוקד, מחושב, מפוקס. תהיה ספונטאני. אל תחשוב, תעשה."

הסשנים שזכיתי לראות, בין אם במרתפים שמתיימרים להיות אפלים אי שם ביפו או באירועים פרטיים הזכירו לי מנחי טוקשואו'ז שמתאמצים לקרוא את השורות ממסך הטלוויזיה שליד המצלמה, ומשתדלים שלא לצאת מהקווים ולאלתר מעבר לתסריט. מציצים בחצי עין למפיק ומחייכים את החיוך של סטלה מאסקימו לימון כדי שיממן עוד עונה.

אני עובר נתיב וממשיך להרהר. אני נוסע הביתה? שלושה עורבים נחתו הרגע. מנידים את הראש כתנשמות סקרניות.

"איפה התשוקה שלך? איפה הלהט שלך? תחשוף את היצרים שלך. הכי אפלים. אני כאן כדי להקשיב, כדי לדעת, כדי להבין אותך טוב יותר", חוזרת במין רוטינה קבועה בת זוגי. קנית ספה שאת רוצה לעשות עליה "הרצה" או מה?

זוגתי השפחה מרגישה את הדלת מאחוריה נפתחת לסדק יותר גדול ורחב. משב רוח קר נכנס פנימה ומקשיח את פטמותיה. נשימותיה כבדות. נדמה לה ששמעה צעדים בחוץ. היא מתפללת שאין לשכנה הפסקת חשמל. רק לא עכשיו. לא אוכל להזמין אותה לחתונה.

... כדי להבין אותי טוב יותר? 'ולמה יש לי שיניים כל כך גדולות?' כדי שאוכל לטרוף אותך, כמובן.

בשלב הזה השפחה קבלה סטירה. אני אוהב לתת סטירות. זה הכי פרטי שיש. הסטירה המצלצלת העיפה אותה ואת הקפה החם שיועד לי אל הרצפה. רק כשאתה מבוגר אתה מבין שמה שכואב הוא לא המכה. אתה כואב את ההפתעה. את ה-למה? את ה-לא הכינו אותי מראש. את הפאוזה המשתנה. את המבט המאיים והאומר-כל. את העיניים היוקדות. רק שהמילה "מצלצלת" אינה מתאימה במיוחד במקרה הזה. אם הייתי מוצא מילה ורבלית שיכולה להתאים לסטירה שהשפחה המתאוששת זה עתה קבלה, עוד הייתם יורדים למקלטים.

עורב רביעי הרגע נחת והצטרף לאחיו הרעבים. אני יורד מהכביש המהיר לצומת קאסם ונזכר ב"ראיון עבודה" שעשיתי לפני כשבוע. כמו שבכל משפחה תמצא את הכבשה השחורה, כך בכל קהילה תמצא את הזאב. את הזאב שלי, שהשאיר חותם קצת קשה על לא מעט חדשות בקהילה, הבאתי לשיחה קצרה שעניינה מימוש פנטזיה מיוחדת כמתנה לשפחתי. לא שאני זוכר כרגע איך בדיוק התנהלה השיחה והראיון, אבל אני כן זוכר שעל התשובה האחרונה שלו לאחת משאלותיי עניתי: "מצוין".

אני מושך בשערה וגורר אותה אל עבר השירותים. דוחף את הראש לתוך האסלה, מוודא שהמים בשירותים מרטיבים את השער ואז סוגר מעל ראשה את מכסה האסלה. השפחה שלי מתחילה להתייפח. אבל זאת לא התייפחות רגילה. זאת התייפחות שנובעת מפחד. ואיך אני אוהב את הסאונד הזה. הסאונד של הפחד השקט.

"אני מדבר. עכשיו את זו שמקשיבה." אם יש משהו שיכול להבעית, זה אדם עצבני שלוחש. "את אוהבת את זה. אני מתחיל להריח שאת אוהבת את זה" אומר, ושולח אצבע אל בין שתי רגליה. אי אפשר לטעות גם אם הייתי תתרן. הכלבה התחילה להרטיב.

כזיכרון מתוק למה שהתרחש אז ניצבת דוממת השפחה, עדיין על הארגז, עדיין במצב 3, משותקת. כמצווה. הדלת נפתחת לרווחה. עכשיו אי אפשר לטעות. מישהו עומד שם. הבעתה. האימה. הפחד. ההתרגשות. הרטיבות.

הדלת נסגרת מאחור. מי שזה לא יהיה, כרגע הוא בתוך הדירה. הבריח נסגר. "חניבעל?" היא לוחשת. היא יודעת שאסור לה לדבר ואסור לה ללחוש. אבל היא חייבת לוודא. מדובר במבחן שלה, בביטחון שלה, בהרגשה שלה, בחיים שלה. היא משננת שוב ושוב את השורה האחרונה שקראה על אותו נייר אדום שמצאה בתוך המעטפה במגירת הדיסקים כשעה וחצי קודם לכן.

"5. דבר אחרון..."

אני מוריד את המים ששוטפים את פניה. היא מתחילה לגנוח ולבכות. אני עוזב לרגע את שערה מרים את הראש לעבר התקרה. מנסה לחשוב איך אני נראה מהזווית ההפוכה. 'ולמה יש לך אוזניים כל כך גדולות?' אני מביט דרך דלת האמבטיה הפתוחה אל מעבר לדלת הכניסה שנשארה פתוחה לגינה הלא מטופחת שבחוץ ורואה חמישה עורבים מקננים ומנקרים בלחישה באדמה הרטובה.

תמיד הצחיקו אותי מסשנים למיניהם שמתחילים לדקלם משפטים בטון של ילדי כיתה ד' בטקס יום הזיכרון, שקוראים את השורות שלהם מתוך פתק צהוב במרכזו של בריסטול שחור, במונוטוניות שהייתה מרדימה סוכן מכירות של אבקות כביסה. 'תזחלי, על ארבע, תמצצי, תוציאי את זה החוצה, את סומכת עליי?,זוכרת את מילת הביטחון שלך?' רגע, שכחתי אולי עוד איזושהי מנטרה שנשמעת כמעט כמו סלוגן בחירות?

"את יודעת מה הבעיה שלך?" אני שואל בלחישה בעורפה כאשר ראשה עדיין קבור בתוך האסלה. רטוב עד לגולגולת.

תשעה עורבים.

"הבעיה שלך שהסשנים שלך בטוחים". 'ולמה העיניים שלך כל כך גדולות?'

יד קשה בכפפת מנתחים מלטפת את עכוזה של השפחה המשותקת. משננת לעצמה שוב ושוב את המשפט האחרון שקראה במכתב. לעמוד בזה או לא לעמוד בזה. זה הוא או שזה לא הוא. אני בסכנה או שלא. זה מבחן או שזה אמיתי.

"הסשנים שלך בטוחים". אני חוזר על עצמי כי אולי שם למטה לא שומעים כל כך טוב. "אנחנו זוג. זה אחרת. את בוטחת בי. את מאמינה בי ושמה בי את מבטחך. את לא דואגת. את יודעת שבשום מקרה... לא יאונה לך כל רע."

היד בכפפת המנתחים מטפסת לה במעלה עצם הזנב ואל הגב התחתון. הדמות מאחוריה משום מה ממשיכה לשתוק. היא כמעט לא יכולה להתאפק. היא לא בנויה לזה. להסתובב או לא להסתובב. מה שלא יהיה היא יודעת שדבר אחד היא לא יכולה לעשות. אסור לה לעשות ולא יעזור לה אם תעשה. 5. דבר אחרון. הפעם אין מילת בטחון.

"בגלל שאני אוהב אותך ודואג לך", בחוץ אני כבר יכול לשמוע משק כנפיים של שלושה עשר עורבים, "קשה לי יותר ויותר לסשן אותך. את יודעת שאני אכאיב לך, אבל אני לא באמת אכאיב לך. את יודעת שאני אפגע בך, אבל אני לא באמת אפגע בך". 'ולמה יש לך פה כל כך גדול?' "את יודעת שאני אעניש אותך, אבל לא באמת אעניש אותך. את יודעת שאני אשפיל אותך, אבל לא באמת אשפיל אותך."

עשרים ואחד עורבים. שקטים כבצפירת יום זיכרון.

היד ממשיכה להעביר רטט בגופה ובגפה. היא נדרכת. זה קרוב. היא עוצמת את עיניה. הוא לא באמת יפגע בי. נכון? הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. או לא נכון? הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון.

"ולכן אני עושה את מה שאני עושה." 'ולמה השיניים שלך כל כך גדולות?!' "לכן אני אעשה את מה שאני אעשה."

אני נושק לצווארה ומוציא את הראש שלה מאסלה. הראש שלה אולי יצא מהאסלה אבל הנשמה, ההרגשה, התחושה והקיום שלה כבר לעולם יישארו בפנים.

אני מגיע לפתח הבית. נועל את המכונית במפתחות ולא בלחצן האזעקה שבשלט. כדי לשמור על השקט. נביחות כלבים מרוחקות ליוו את יציאתי מהמכונית לכיוון הבית. אלה הרעשים היחידים שיכולים להפריע במקום הארור המרוחק הזה. כמו בית קברות של אנשים חיים.

כשאני ניגש למדרגות הגישה של הדירת קרקע אני שוב רואה את העורבים. אך הפעם אני לא יכול לספור אותם. כמה עשרות אם לא מאות. משתלטים על כל פינה בחצר הקטנה מחוץ לדלת. שקט. אני מקשיב. לאט-לאט. העורבים מבחינים בי אך ממשיכים לשתוק. מנידים בראשם כתנשמות שבעות. מדדה לעבר הדלת. צעד אחר צעד. לאט ובזהירות. כדי לא להעיר אותם. העורבים, עוד מימי קדם, מסמלים בספרות את תחילת יום הדין. אני מנסה להקשיב לרחשי הבית. מה קורה שם. איך אני אמצא אותה. איך הוא השאיר אותה. אך לא מצליח. אני ניגש לדלת.

נותן שוב מבט אחרון לרקיע המתקדר כמכין את האדמה לעוד לילה גשום. ושוב מנסה לדמות איך אני נראה מהזווית ההפוכה. אני נושם עמוק ונכנס הביתה.
הדלת נסגרת.
השער נפתח.

------------------------------------------
פורסם לראשונה בנובמבר 2005

אתה מתעורר מבכי של פעוט בן 4 ושואל אם הוא שלך או אם אתה חולם. לא אתה לא חולם. אתה פשוט נמצא במקום רחוק. רחוק מהמקום שאתה מכיר ויודע. רחוק מהחיים שבנית לעצמך. הזרה לידך קמה עירומה ואצה כדי להשקיט את סיוטיו של הפעוט. מה אתה עושה שם? מה אתה עושה כאן? ידעת שהיית צריך לעזוב כבר בשעות הקטנות. כמו תמיד. אף פעם לא להישאר לישון. זו לו המדיניות שלך. אתה רק הורס לעצמך את המוניטין. הבכי נפסק. אתה עושה את עצמך ישן כדי שהזרה שחזרה בינתיים למיטה ונזהרת שלא להעיר אותך, לא תרגיש שאתה בעצם ער. שלא תנסה לעשות משהו. אז מה אתה עושה שם? איך הגעת לשם? זה תמיד מתחיל מסטוץ רק שצריך למצוא לזה מילה יותר מתאימה. המילה עצמה נשמעת זולה למדי. כיום גם מפריזים וגם לא מעריכים דיו את ערך הסטוץ. אבל זה סטוץ אחר. זה סטוץ בין מאסטר מנוסה לבין שפחה בשנות השלושים המוקדמות לחייה שידעה לשמור את עצמה ולשמר באותה נשימה. אתה מתאמץ להסוות את עצמך. כמו ילד בן 14 שעושה עצמו ישן. כמעט כמו חולם בהקיץ. מה אתה עושה שם? מה אתה עושה כאן? לא מכבר חגגת את כניסתך לעשור החמישי של חייך. יש לך כבר הרמון. יש ניסיון. יש הילה ויש מילה. יש מוניטין ויש שם רע של מגזיני סוף שבוע. אז מה אתה עושה שם לכל הרוחות? הפגישה התקיימה לא בבית קפה סתמי. לא בפאב קולני ומקומי. לא בקולנוע בשורה הלפני אחרונה בהצגה שמציגה זה השבוע העשרים. לא במשרדים נטושים ולא בחדרי מדרגות ציבוריים שמסריחים משתן. הפגישה התקיימה בכלל בחניון של קניון. דווקא היא זו שבמכונית ואתה זה שלבוש בקפידה ומחכה בחוץ.3 דקות איחור יכולות לצבוע כל כך הרבה ישבנים. הערב, הלילה תסתפק בישבן אחד. ישבן מעוצב בקפידה של בת 30. זה באמת משנה מהו שמה? סיוון? ליאת? שימרית? איזה כינוי בנאלי כזה או אחר היא משתמשת הפעם? אתה זה שנכנס למכונית שלה. לה יש מכונית של חברה עם מדבקה כחולה על הצד. לך יש פג'ו.פעם הייתה לך ג'אסטי. אתה מוצא את עצמך הולך נגד כל החוקים ונגד כל המוסכמות. שליטה מלמטה? מה זה אומר עליך בעצם? הסכמת להיפגש עם שפחה שהיא מעל לגיל הממוצע של השפחות הרגילות שלך בד"כ. הסכמת ללון אצלה. ואחרי שנכנסתם לדירה ושיחררתם את הבייביסיטר שדווקא הייתה יכולה להתאים לך לדברים אחרים, קלטת שנכנסת לבית של שפחה עם ילדים ישנים. מה זה אומר עליך בעצם? למה עשית את זה? איזה כוח משך אותך לעשות את זה? מוזר אבל מכל הדברים הקיצוניים שנגעת בהם ומכל הדברים הביזאריים והאקסטרימים שחווית דווקא לילה רומנטי איכשהוא ובודד עם שפחה לרגע ולא מנוסה בעליל נחשבת כלקיחת סיכון. זה בעצם אומר עליך? אתה מתעורר בבוקר כשהילדים כבר ישנים. אתה חצי ערום במיטה ובודק אם השפחה לרגע דאגה שלא להשאיר אותך במערומיך. מסתבר שזה לא רחוק מהאמת מה שאומרים על גרושות. הילדים בטח נכנסו לחדר השינה ומצאו אותך ישן. כך או אחרת. אתה לא מכיר את זה. הילדים היחידים שאתה מכיר הם האחיינים שלך. גם אותם לא ראית די מזמן. אתה רק מקווה שעוד כמה שנים לא תיתקל בטעות באחיינית שירי. כבר מזמן אתה לא הכבשה השחורה בבית. פעם היית. פעם עוד כשהתמידו לשאול מסביב מתי אתה מתחתן ומתי תמצא עבודה נורמלית ומתי תמצא בחורה טובה מבית טוב ומתי תרדו לי מהחיים.אתה אומר להם שזה לא אתם זה אני אבל מה שבעצם אתה מנסה להגיד זה שלא שאין בחורה טובה. דווקא יש. אין כזה דבר מבית טוב. לא קיים. אז ירדו לך מהחיים והפסיקו לשאול. תקווה כבר לא ימצאו בבחור הזה.אתה מתעורר בעצלתיים כמו נער טיפשעשרה בעוד בוקר של מציאת תירוצים למה לא לבוא לבית ספר. אתה יוצא מהמיטה אבל מנסה למצוא חור אחר להתחבא בו מאשר מתחת לשמיכה בבוקר אביבי למהדרין. אתה רוקד עם אצבעות רגליך ומסתכל עליהם במן סקרנות מוזרה. כשאתה מרים את הראש אתה רואה את הדבר הזה... ילד.הוא מסתכל עליך ואתה חושב שאתה נמצא על פלנטה אחרת.אתה האבא החדש שלי הוא שואל ואתה לא יודע מה לענות. אתה מסתכל עליו ורואה את עצמך. ביום מן הימים אתה רוצה להגיד לו אתה פשוט תהפוך לגרסה יותר חדשה שלי. עם ג'אדטים חדשים אבל אותו הדבר.לאמר את האמת? לשתוק? השפחה לרגע מצילה אותך ממבוכה קלה ומרעידה חזקה ושולפת את ה...ילד משם. אתה כועס. אבל אתה לא כועס עליה. אתה כועס בעיקר על עצמך. האם אתה באמת כועס על זה שהבאת את עצמך לשם והבאת על עצמך את הדבר הזה? אתה רוצה להתנקם ולא יודע במי. זה הרבה שנים שאתה מתנקם. בהורים. בחברה. בעבודה.במערכת. בממסד. כל השנים אתה מתנקם. עם כניסתך לעשור הרביעי לחייך הבנת שאתה מתנקם בסופו של דבר רק בעצמך. בוקר טוב &%$# היא אומרת לך ואתה רוצה להעיף לה סטירה ולהשפיל אותה על ארבע אבל לא מול הילדים. אתה נגעל מהמילה הזו. זה כמו לקרוא לך עציץ או פקינז מעורב.אם יש מילה שהגברים שונאים זו המילה הזו. תגידי את בסדר? אנחנו זוג מאוהבים? אנחנו מאורסים? מושי ופושי וקוצי מוצי? אני המאהב שלך? הפוסטר שלך? אליל נעורים? הבעל שלך? האבא החדש של הילדים שלך? אתה יודע להכין שוקו? לא אבל אני יודע להכין למונצ'לו מצוין. יש שוקולית באחד המדפים למעלה. ותרתיח מים. מספיק שיהיה לקפה. שליטה מלמטה בתחת שלי.אתה זורק על עצמך את מה שלבשת אמש ונכנס למטבח עם שניים מאלה....ילדים.אתה מכין שוקו והם בוחנים אותך. מכף רגל ועד ראש. שליטה מלמטה מקבל משמעות אחרת לפתע. אתה מחפש רגע ריק כדי לברוח ולא לחזור. אתה מכין קפה. פעמיים. מחליט בשבילה איזה קפה היא תשתה מבלי לדעת איך היא שותה אותו. שליטה אחת קטנה לפחות נשארה לך.החלטה זעירה. מה כל כך רע לך תגיד לי? מה בעצם זה אומר עליך? אתה מזמין מונית ונפרד ממנה בנשיקה צוננת ובמבט אחרון. לא בבית ספרנו שפחה לרגע.ולא.....אני לא האבא החדש שלכם. לא בחיים האלה. לא בחיים אחרים. לא בגלגול הזה.לא בהזדמנות הזו. אני יודע למה אני כזה אבל לא אכפת לי. אני יודע מה הכי טוב בשבילי אבל לא אכפת לי. הדבר הכי חשוב לי זה לגמור. זה האורגזמה הרגעית ולא הקוסמית. אני יודע שיום אחד אני אתעורר בגיל 60 ואף אחד לא יהיה שם. לא ילדים. לא אישה. לא שפחה אחת ולא כמה. מי רוצה להגיע לגיל שישים אתה שואל. מה לעשות. אתה תגיע. לא חברים. לא ידידים מהעבודה. אולי כאלה כמוך. לא יותר. גם האחיינית הסוררת שירי לא תהיה.אתה יודע ומתעלם. אתה יודע ומתנקם. אתה יודע ויודע. אתה יודע ולא אכפת. המונית איכשהוא טעתה בדרך לחניון ועומדת ברמזור כדי לקחת פרסה במקום שאסור בו לפרסס. היא עומדת ואתה חושב. על חיים אחרים. חיים של אחרים. על גלגול אחר. על עצמך אחר. על עתיד אחר. עבר אחד כבר לא יהיה. אבא שלך טוב מאד דאג לזה. ניידת עומדת ברמזור שממול ומתגרה. שלא תעיז. אתה מי שאתה. מי שאנחנו כבר דאגנו שאתה. שלא תעיז. אל תעשה. תמשיך ישר. איפשהוא בדרך תשיג את עצמך ותזהה את המשתנים שבנוף. מה שזה לא אומר. הנהג מונית מוותר מראש ונוסע ישר. כשהוא עובר את הצומת אתה מסתכל לשנייה אחת אחורה. אבל רק לשנייה.לשנייה אחת של חיים שלמים.

היא היססה אם מותר או לא. מותר לעשן או לא.ירוקה או משהו אחר. כמו בסיפור של האיש הירוק מהכבש הששה עשר של יהונתן גפן. לרוב לא אכפת. הנהג המסוים הזה נראה כלא אוהב נוסעים משום מה. מוזר לחשוב ככה על נהג מונית.היא נפלה שדודה על הספסל האחורי. היא תתאפק שלא להקיא. פתחה חלון ושאפה אוויר קר. כמעט חורף. אבל רק כמעט.היא מצאה את עצמה חצי יושבת וחצי שוכבת. תנוחה אלכסונית חדשה כזו. מגיעה בקושי לחלון. היא ידעה שאסור לה לערבב משקאות. היא גם לא רצתה להירדם. היא צריכה להדריך בשלב מסוים איך מגיעים לפאקינג חור שבו היא גרה בגפה. אולי אעצום את עיניי. רק לשניה. מתחת לחלון בתנוחה של גופה היא ראתה רק שמיים אך משהו בה אמר לה שהיא עדיין נמצאת בתחומי תל אביב. דפש מוד ודייב גאהאן צורחים מהמערכת את ה 'WRONG' החדש שלהם.לאן את צריכה הוא שאל בשלב מסוים של השיחה. לאריאל היא חושבת שאמרה בשלב מסוים של התגובה.רחוקה מהבית מה? רגע...זה הוא אמר או שהקול הפנימי שלי? היא מנסה לחפש את הפלאפון ולהציץ לראות מה שעה אך לא מוצאת. היא רוצה לשאול אותו מה שעה אך מתביישת. מה שעה? מה את בסדר?לפני חצי שעה מישהו זר לחלוטין סישן לך את הצורה , דחף לתוכף דברים שאת לא היית מאמינה שייכנסו, וניסה אותך לראשונה על מכונת הדפיקה הראשונה שלו. מתים רק פעם אחת בחיים. חייבים לנסות הכל ילדה? לא? היא מנסה להתרומם אך לא מצליחה. להציץ שוב בחלון. מה פאקינג השעה? רגע..אמרתי את זה בקול? היא שקעה בתנומה קלה ומרגישה את המונית קופצת על כל המהמורות של כבישי הארץ ה'מרדימים'. עוד סיבוב חד. למונית הזו יש בכלל בלמים? אי לא זוכרת אפילו שעלתה עליה. היא רק זוכרת שהנהג היה מוכר לה. מוכר לה מאיפה. הוא נראה כמו הקלסתרון של טד קזינסקי, ה'UNABOMER'. הוא חובש כובע מצחייה שמסתיר ממני לבטח את העיניים כחולות ירוקות שבטח יש לו. אבל מה פתאום משקפי הטייסים הרטרואים האלה. היא נרדמת שוב לשנייה ומתעוררת. לא יודעת אם ישנה לשנייה או ליותר מזה. מה זה משנה. אני כבר בבית? היא מוצאת את עצמה באותה תנוחה רק בחלון השני. עדיין מאחורה. בודקת את עצמה אם היא לא גופה. מחייכת ומגחכת חיוך קולני טיפשי שנשמע יותר כמו נחירה מאשר גיחוך. פאדיחות. רגע אבדוק אם הקאתי על הרצפה. היא מעורערת ומהומהמת. לא הקאתי. היא נזכרת בכמה שעות קודם. או שכמה ימים קודם. אצל אותו מסשן. היא ספרה לו אחרי הסיגריה של אחרי על הפנטזיות הרבות שטרם מימשה. מתים רק פעם אחת בחיים.חייבים לנסות הכל ילדה לא? אף אחד לא רוצה למות ללא צלקות עליו. זה לא מעניין. היא זוכרת מספרת לו על פנטזיית אונס שחשבה עליה ואוננה עליה פעמים רבות. היא מכירה את הפנטזייה הזו כמו חברה טובה ודמיונית. יודעת איך ייראה אנס. או יותר נכון האנסים.מה עושים לה. כמה פעמים. רגע איפה היא? למה הוא נוסע במהירות? האם באמת אין לו בלמים? סליחה? היא חושבת שהיא אומרת לו. הוא לא עונה. זה אותו נהג בכלל? איפה אני? היא מתאפקת ושומרת על עצמה שלא להקיא לו במונית. אולי תיסע יותר לאט וזה גם יקרה.היא מנסה לעבור לתנוחת שכיבה מלאה על כל הספסל האחורי. מנסה לפתוח את החלון ליותר מכדי חריץ צר כדי לנשוב את האוויר של הכביש המהיר הנכנס למונית הלבנה. שחורה לא? ממתי יש מוניות שחורות מפגרת. היא מגחכת שוב את גיחוך הנחירה שלה. מישהו שם סוגר לי כל הזמן את החלון או שנדמה לי.כמעט תוקעת מהפה אך זוכרת להניף את ידה ולמנוע ברגע האחרון. בכל זאת היא צריכה לשמור פה על צניעות ועל ענווה. מופקרת קטנה שכמותה.לפתע עוצרים. היא לא זוכרת רמזורים בדרך לאריאל. בטח לא בכביש המהיר.רק עכשיו היא קולטת שכל הדרך היא שומעת את אותו השיר של דפש מוד בלופ חוזר ולא נגמר. היא מהססת. מנסה שוב לקום לעבר החלון ולהתיישר אבל התשישות , האלכוהול , הגראס והשילוב של השילוש הקדוש עושים את שלהם. היא באמת מתאפקת כדי לא להקיא לו במונית. עוד מהמורה כזו ושילך להזדיין. רגע...אולי הוא עצר בגלל המחסום. כן יש מחסום. רגע, לאריאל רציתי? לאן היא רצתה. אני גרה באריאל?דלת נפתחת. עוד גבר נכנס לאוטו לצידו של הנהג. היא שותקת. זה קורה? או שזה לא קורה? היא לא יודעת איפה היא. יש טעם בלצעוק הצילו? רגע..מה את נלחצת...ואולי זה רק עוד נוסע שהוא אסף בדרך. היא לא שמעה אותם מדברים. היא לא זוכרת שהם דיברו. זה גם משהו. הם יושבים ושותקים. כן, כמובן. אחד מהם נוהג. זה נקרא לנהוג? עוד גיחוך נחירה. היא חצי מעולפת.הנסיעה לא תרמה למצבה.היא מנסה להשחיל מילה ולהפריע לשקט הזה בינהם אבל לא מצליחה. היא מנסה להתרומם לכיוון החלון בפעם המאה אך גם לא מצליחה ונופלת חזרה אך הפעם לרצפה. היא מנסה להתרומם חזרה לספסל האחורי ורק הרגע קולטת משהו מוזר מאד. במונית הזו מאחורה, אין חגורות בטיחות! פעם ראשונה היא רואה דבר כזה. יש רגע כזה...היא חושבת...למרות שלא נאנסה מימיה. והרי למי יש פנטזיית אונס? לא רק לכאלה שלא נאנסו? יש רגע כזה...שאת קולטת שזה עומד לקרות. זה באמת זה? האם הוא, איך קראו לו, איתמר. פשוט איתמר. איזה מן כינוי זה למסשן אימתני ואכזרי. נשמע כמו שם של ילד שטיפס על העץ ונפל. המונית נכנסת לסיבוב חד ועוברת מכביש מהיר של אספלט לדרך אפר מאובקת.זהו זה. היא מקיאה על כל הרצפה האחורית של המונית. שני הגברים בקושי מסיתים את ראשם.זהו זה. עכשיו היא תרגיש הרבה יותר טוב. העיר שזה יצא. משהו בכל זאת עומד לה בגרון. מנסה לצאת. האם זה עוד סשן של קיא או משהו אחר?משהו בה? משהו בתוכה? המונית מתפתלת לה בין העצים כמו בין הסמטאות של תל אביב יפו הדהויה. ריח של פרדס. אי אפשר לטעות. המונית נעצרת בבלימת פתע וענן של אבק וחול מקיף את האוטו ללא חגורות הבטיחות. האם עלתה למונית בכלל? האם היא זוכרת שלט צהוב מואר מעל למונית? האם זה המכונית של איתמר? שלקח אותה ישר אחרי הסשן במכונית?שני הגברים יוצאים מהאוטו וטורקים את הדלת. זה שישב ליד ה'יונבאמר' שולף אותה בשערותיה מן המכונית.לא מתרגש מהמכה שהיא מקבלת בראש כתוצאה מהתנגשות עם מפתן הדלת.הם מפילים אותה על אדמת האפר המתפוגג ונותנים לה שנייה להתעשת אבל רק שנייה. בדיוק שנייה.הם מרימים אותה, כל אחד מחזיק בזוג גפיים ומניחים אותה לא בעדינות יתרה על מכסה המנוע. הם קורעים ממנה בשיטתיות את בגדיה מעליה.משאירים אותה רק עם עגיליה עליה ותליון שקבלה מסבתה. הם שמים על ראשה שקית חומה מנייר ומפשקים בברוטאליות את רגליה. לא אומדים את גמישותה. היא צווחת ונענית בסטירה היישר למרכז פרצופה דרך שקית הנייר. היא נושמת בכבדות. מעולפת ובכל זאת בהכרה מסוימת. יכולה לדעת ולחוש מה קורה לה ומה נעשה בה אך ללא יכולת להגיב. משותקת. ואולי זה שיתוק היסטרי כמו עיוורון היסטרי. היא מרגישה משהו קשה ועבה ובעיקר יבש חודר לה בפולשניות גמורה לכוס הפעור שלה.אחד מהם בטח. אולי היונבאמר? בטח השני. אולי עוד אחד הצטרף בדרך.מתים רק פעם אחת בחיים ילדה. צריכים לנסות את הכל.ה'יונבאמר' חדר אליה עד הסוף. תקע ולא הוציא. לא פמפם. לא דפק. לא הלם. לא הרס. השאיר בפנים. את כל גודלו אורכו ועוביו. ואז זה קרה. אז היא בדיוק קלטה שהיא נאנסת והיא ממש לא אוהבת את זה. היא רוצה להפסיק אבל היא לא זוכרת מה המילה שצריכים להגיד. המילה שכשאת אומרת אותה למה את מתכוונת. ואז. בדיוק אז. היא התחילה לבכות. בכי מצמרר. בכי ילדותי. בכי של טראומת ילדות שנשכחה. בכי של אותה ילדה שהפציעה ממנה. הזין הפולש יצא ממנה. מתים רק פעם אחת בחיים, הלא כך ילדה? צריכים לנסות הכל. היא שמעה שוב את הקול ההוא ולא שמעה את קולות הנהגים. הם הניחו אותה לנפשה. היא בכתה על כל הכמעטים. היא בכתה על כל לילות השכרות וההרס העצמי. היא בכתה על שתי ניסיונות התאבדות. היא בכתה על אורנה הפסיכולוגית האהובה שלה שנטשה אותה עקב קריירת בעלה בחו"ל. היא בכתה על בנימינה ועל פרדס עצי הדר שתחת צילו של אחד העצים איבדה מוקדם מהרגיל את בתוליה. שלא ביוזמתה. היא בכתה על החיבוק החם שהעניק לה. היא בכתה על זה שהיא כרבלה את עצמה על אותו מכסה מנוע. היא בוכה על החיבוק החם שמעניקים לה ברגע זה. היא בכתה בעיניים עצומות ולא שמה לב שהשקית החומה נשלפה ממנה. זה היה סמלי אבל משהו אחר הוסר ממנה והיא לא ידעה בדיוק להצביע על הדבר. היא תניח לזה פעם אחרת. היא לא רצתה לפקוח את עיניה ולפגוש באדונה שטנה. דפש מוד ברקע ניגנו עדיין את אותו השיר. השיר שקיבל באותו רגע משמעות אחרת. היא לא הרגישה אבל היא לא שמעה את השיר על מכסה המנוע אלא על המושב האחורי. מכורבלת בתוך עצמה אך יושבת כמעט זקוף. מהססת אם לפקוח את עיניה. היא החליטה להציץ החוצה קודם. החלון היה פתוח ורוח סתווית מוקדמת נשבה פנימה. היא שמה לב שהיא מגיעה אל החלון. היא שאפה עמוק לתוכה את האוויר הקר. סיגל סגרה את החלון.

לא נחגוג ימי הולדת.

נחזור כבכל שנה לבית העלמין ביום הזכרון.
נביא פרחים ונר נשמה ונתייחד ביום נפילתך.
אבל לא נחגוג ימי הולדת.

לא נתאמץ להרים אותך על כסא. כבר לא מרימים בגילאים כאלה.
לא נביא עוגה מעשה עבודת יד.גם לא עוגה קנויה.
לא נדליק נרות. לא זיקוקים. לא נקנה מתנות.
לא נחגוג ימי הולדת.

לא נשתולל עם כל עשור חדש בחייך.
בין אם זה השלושים או הארבעים. את החמישים כבר לא חוגגים.
לא נצא לבלות, נשתכר ונחזור רק עם אור ראשון.
לא נחגוג ימי הולדת.

לא נשווה קמטים. לא בזווית העין ולא בזויות אחרות.
לא נשווה שיער. בין אם זה הופעת השערות הלבנות הראשונות או התחלה מוקדמת של קרחת.
לא נחשוף עגיל חדש, קעקוע צעקני או צבע שונה בשיער.
לא נחגוג ימי הולדת.

לא נחגוג ימי הולדת.
לא נגיד מזל טוב.
לא נכתוב כרטיסי ברכה.
לא בהצלחה בלימודים ולא בעושר ובאושר.

לא נאחל עד 120.

אני האחיין הכי צעיר שעוד זוכר את אבי בחיים.
אני זוכר אותו משחק איתי ועם אחי הצעיר בגיטרה.
מחביא הפתעה קטנה באחת מידיו ואיכשהוא היא תמיד הייתה עוברת ליד השניה.
אני זוכר לונה פארק שלם שהיה מעביר אותי כשישבתי לו על הכתפיים.
אני זוכר איך היה מגניב לכלב זאב שלו , בוגי, ממטעמי השולחן , מתחת לשולחן.
סבתא שלי, אמו, שנפטרה לפני 4 שנים ,מעולם לא ידעה.
אני זוכר שהכלב הזה לא מש ממנו. ואהב את אבי כמו שרק כלבים יודעים לאהוב.
אני זוכר אותו מקשיב שעות ליהודית רביץ. הזמרת שהעריץ.
וזה בערך כל מה שאני זוכר ממנו.
כשהוא הלך הייתי בן ארבע.
הזמן לא עושה הנחות. הזמן לא באמת מרפא פצעים. הזמן לא מכהה זכרונות.
לפעמים אני מרשה לעצמי לחטוא במחשבות על חיים אחרים. על מה היה קורה היום אם אבי היה איתנו. איפה הוא היה היום, ואיפה אנחנו.
אני בוחר לחשוב שהיה בוחר לחיות במושב.
היה מגדל המון חיות בבית . הוא בטח היה הופך להיות הדוד המגניב שכולם באים לבקר.
הוא היה מלמד אותי לנגן בגיטרה. היה נותן לי גור כלבים ומלמד אותי לטפל בו. הוא היה מצליח לשכנע את אבא שלי.
אני בוחר לחשוב שאם היה חי היום בטח היו לו לפחות ארבעה ילדים והיינו הופכים להיות משפחה גדולה עם המון ילדים ואחיינים ובני דודים.
המון מתנות לימי הולדת. המון ארועים.
בארוחות משפחתיות בטח היינו משאילים שולחן וכיסאות מהשכנים.
הייתי בטח מבקש מאבי שילמד אותי לרקוד ואיך להתחיל עם בנות.
וזה מה שנשאר לי . המחשבות הקטנות האלו. המחשבות האלו, זה וכמה זכרונות בודדים שלי מאבי.
בוגי לא זז ממיטתו של אבי שלא חזר אליו. בוגי לא שתה ולא אכל. הוא רבץ ליד המיטה. לפעמים חיפש אותו בשדות אבל אבי לא חזר.
בוגי נפטר שבוע בלבד אחרי אבי. הוא נפטר ליד המיטה שלו. אמרו לי שהוא נפטר ממחלה. אני יודע שהוא נפטר משברון לב.