סרטן הגדי

אני לא כועס. אני לא טיפוס שכועס. אני אדיש כמו כבשה מלחכת. אני כועס לפעמים על עובד מסויים בעבודה אבל זה משהו אחר. זה לא מגיע מאותו מקום. אני לא מתלהם ולא מאבד את כליי. 'אפילו לריב אי אפשר איתך' אמרה פעם גרושתי.

נדירים המקרים שמצליחים להוציא אותי מהכלים. להוציא תגובה אימפולסיבית. לגרום לי להתרגש. נדירים ברמה של ליקוי חמה. אולי אפילו יותר. אולי אני מגזים. מוצא את עצמי כל כך שקול שאני מזהה את עצמי בפרקים של black mirror. אולי בגלל שהתבגרתי מוקדם.הפנמתי את עובדת החיים הפשוטה שמתישהוא נמות. אולי מוקדם מידי עם נפילתו של דודי בשלום הגליל. אולי בגלל שאני דור שני. לא פגשתי הרבה בגילי שהם כאלה. אולי דרמטי מידי.

ואולי גירושים מכוערים של הוריי כולל כל קלישאה אפשרית. כנראה מאז אני שונא 'סצנות'. דרמות מיותרות. פסטיבלים בנאליים על כלום. ומאז אני לא כועס. בני הדור השני לומדים פרופורציות על בשרם. כל השאר זניח. 

ואז היתה הפעם הזו. שערערה אותי עד עומקי נשמתי. הפעם הזו שיצאתי מגדרי. ולא מהסיבות הטובות. הצד שלי. יותר גרוע מאקט אלים רגעי וחסר מעצור שלא היה ולא יהיה. הסדיזם שלי מאד מחושב ומדוד. יותר גרוע מדציבלים גבוהים. הספיק לי מכל אותם שנים. גם זה לא יקרה. הדיבור השקט חודר יותר עמוק. אז פשוט עצרתי. לקחתי צעד אחורה. התעלמתי לכמה דקות. יותר מידי. והיא נפגעה. וזה עבר. ויושב שם איפשהוא. כמו כל שלד טוב בארון. וזה אני שעדיין נשאר שם. שעסוק בזה. טרוד בזה. באותה נקודת זמן שהפכה אותי לקצת אנושי אחרי הכל. זה אני שלא מצאתי את הדרך חזרה. עדיין הגבר שהולך לאיבוד במרפסת. עדיין עסוק בכעס.

הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל
בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר
כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום
זה כמו מקום אחר
אני בורח וקורא לך לא יכול להשתחרר