הסיפור הזה חוזר על עצמו. מחוץ לעבודה שלי יש מחלף קטן. ימינה לדרום. ושמאלה לצפון. אליה.
אני מסיים לעבוד ועוצר בצד הדרך. בשוליים יחסית צפופים ומדליק אורות חניה. הטיק הקולי של אורות החניה מעצבן קצת אבל זה ברירת מחדל. ולפעמים אני יושב שם ברכב ושוקל. דרומה או צפונה. ולפעמים צופרים לי. אבל לא אכפת לי.
דרומה לבית. למיטה. לעוד פרק בספר ועוד כתיבה שוחקת אצבעות בעט הפיילוט הכחולה בבלוק הנצחי ועוד משימת שגרה שדחיתי לסוף היום. לכתיבת הלוז שלי למחר.
או לצפון. אליה. לתאוות בשרים. להבנה עמוקה שבעיניים בוערות. לבזאר חושים.
לדרום של אחרי מקלחת חמה. ואליוט סמית שעדיין חי שם אצלי בחלל הדירה. של כוס יין אדום שמסיים את היום. בחצר קטנה בקיבוץ ישן.
או לצפון. להתמכרות לחוסר הוודאות. לאורגיית ידיים ואצבעות. למבטים טיפשיים ולשון משורבבת ככלב הרודף אחר מכוניות.
לדרום. לחוסר הטעם.
לצפון. למהות.
ולפעמים אני מחכה לסימן. והיו פעמים שלא. ולו להברה קטנה. צ... צפ... צפו... והיא לא מגיעה. ואני נוסע דרומה. בכבישים ריקים ולב שומם.
וגם אחרי שעה. שעתיים. כשאני שם במיטה. אורות החניה שלי עם הטיק הקולי המעצבן ממאנים להפסיק. טיק... טיק... טיק...