סרטן הגדי

אני חושב שהייתי בן 6 ואחי הצעיר בן 4. והיינו ילדים יפים. אחי הצעיר יותר. נולד דוגמן. בלונדיני עם עיני תכלת. אני נתקעתי עם הטורקיז. 

היינו במלון בחיפה. אחד מהחופשות הנדירות שהיינו. אבא לא היה. כנראה אחרי עוד אחד מהריבים שלהם. אחותי נולדה אחר כך.

וזה היה סוף שבוע של אטרקציות. גן חיות וכל אלה. ואיכשהו התחברנו למשפחה של שני הורים ותאומים. קטנים יותר.

והאבא הזה כל הזמן היה מסתכל על שנינו ונותן לנו את החיוך.

אתם זוכרים את הווידאו קליפ של מייקל ג'קסון' thriller' עם הזומבים והבחורה המבועתת?!  הוידאו קליפ מסתיים כשג'קסון מעיר את הבחורה כאילו מחלום רע ומחבק אותה ואז מסתובב למצלמה ונותן את החיוך. אז כזה חיוך.

והחיוך הזה היה מבעית אותנו. הוא היה מסתכל עלינו ככה כל הזמן. נועץ מבטים ארוכים. לא מגניב פזילה או הצצה. אלא נועץ מבטים בשנינו עם החיוך הקריפי הזה.

היינו קבוצה במן טיול מאורגן שכזה ולכן כל הזמן נכפה עלינו להיות ביחד. העיניים היו נעוצות באדמה. והגבר הזה. גבוה. בהיר. היה מסתכל בכל רגע אפשרי עם החיוך. בין אם שהחליף את נהג האוטובוס היה מסתכל עליני אחורה על החיוך. או בחדר אוכל מהשולחן ליד. החיוך הזה הפחיד אותנו. פעם אחת לא רצינו לרדת כבר לבריכה. רק בגללו. חיכינו בחדר. והצצנו מהקומה השניה לבריכה למטה. אני לא אשכח את זה. באותו רגע הוא עמד שם בבריכה עם בגד ים אדום והישיר אלינו מבט והחיוך.

בפעם אחרת נכנסנו למעלית אחרי ארוחה אחת לעלות לחדר. והוא רץ לכיווננו להספיק למעלית. וברגע שנכנס תפסתי את אחי הצעיר ביד ויצאתי מהמעלית. הוא נשאר שם במעלית. וחייך.

אולי זו אחת הסיבות שאני לא סובל את אמא. אולי. 

אחי הגדול היה בן 15 וניסה כל הזמן להבהיל אותנו עם הקליפ הזה. אי שם בשנות השמונים. מכבה את האורות בחדר שלו ומקרין את הקליפ. אבל הקליפ עצמו לא היה מפחיד. לא הזומבים. לא הפרצופים המפחידים שלהם. לא מייקל שהופך לאיש זאב. וזה משהו שלקח לי זמן לקלוט. מה שהפחיד אותי היה משהו אחר.

אני לא חושב שזה צילק אותי. ואולי כן. אולי אחי הצעיר לא זןכר את זה בכלל. ואולי טוב שכך. אבל לפעמים אני מאמין שאני מחייך הרבה פחות. רק בגללו. אולי.