סרטן הגדי

עוֹלָם - כאמא שנמצאת בשגרה של אחרי חיתולים כבר מזמן, אני רוצה לתת עצה קטנה. גם בשנים שאחרי השנה הראשונה - עשו זמן לזוגיות שהיא לא הורית. יום בשבוע או בשבועיים שהילדים לא איתכם, אצל סבא וסבתא או דוד ודודה. תמצאו את המנגנון שייתן לכם פאוזה מהיות הורים, ולו רק לכמה שעות כל חודש. זה לא כל כך משנה כמה זמן אפשר, אבל זה חשוב בצורה שקשה לדמיין.
כתיבה יפה, תובנות יפות, נהניתי לקרוא ומאחלת בהצלחה :)

חניבעל - ידוע ומנסים ליישם. לשכוח שאנחנו הורים מעת לעת.
תודה.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - נו, צריך משהו :)

אל תתן להורים לייאש אותך. הרבה זוגות מצליחים. לא רק כשהילדים לא בבית. בארוחת הבוקר ההיסטרית. במהלך יום העבודה. כשנכנסים הביתה, לפני שמורידים נעליים. תוך כדי כביסה וכלים. כל הזמן לדבר. כל הזמן להתנשק, להתחבק. לראות טלויזיה ביחד. לעשות אחד לשני תחושת "ביחד" גם כשאין זמן לביחד פיזי.
למדתי את זה מההורים שלי ועכשיו מיישמת, תוך ניסוי וטעיה כמובן, בזוגיות הטריה-טריה שלי, שהילדים עוד לא נכנסו אליה בכלל. יש לי מזל, גם טדי למד בבית, וכשאני מבקרת אצל ההורים שלו ורואה איך אבא שלו קופץ על אשתו בחיבוקים ונשיקות בכל פעם שהיא נכנסת לחדר, אני חושבת שיש מצב טוב שגם לנו יצליח.

שנינו עושים תואר, ולפעמים אנחנו לומדים יחד למבחנים, על הספה. הוא נשען על ערימת כריות כנגד הקיר, אני שמה את הראש על הבטן שלו ואת הסיכום על הרגליים, והוא מחזיק את הסיכום שלו עם ידיו שעונות על הגב שלי. בבקרים, אחד מאיתנו קם מוקדם יותר ומכין ארוחת בוקר, מניח לשני להתפנק קצת. לפעמים אני יורדת לו בזמן שהוא קורא. היו פעמים שלא דיברנו בכלל, להוציא מידע טכני, כל השבוע, כי לא היה זמן. בימים כאלה הוא קונה פרחים בדרך הביתה. מכניסים קצת, משהו, בין לבין. מזכירים לעצמנו, שאנחנו בחרנו בזה, ואנחנו ביחד בזה, וששום דבר לא מפסיק לנו את ה"אנחנו".
ולא מדברים על עבודה ולימודים בחדר השינה, וגם לא רבים בחדר השינה. המיטה היא מקדש.
לפעמים אני מעירה אותו בבוקר בקיבוע הידיים שלו מעל לראש וקוביית קרח בפה. מקדישה לו רק עשר דקות, אבל התחושה הטובה הולכת אתך כל היום.

ובדס"מ זה דבר נפלא, בהקשר הזה. זה יכול להיות מפלט זוגי נהדר. זה גם נותן לך עוד דרכים להזכיר, במהלך העומס היומיומי, מה אתם זה לזה. כמה תשוקה ואהבה יש ביניכם, גם כשהם ממתינים בשקט שיתנו להם זמן ומקום להתבטא.

אתה יודע, קראתי בכלוב איזה סיפור לפני כמה שנים, עוד לפני שהייתי רשומה ורק קראתי במגזין. אני לא זוכרת של מי וחבל. והיה שם איזה קטע, שהבחורה לא מצליחה להתרכז וללמוד למבחן, אז החבר שלה משעין אותה על השולחן ופוקד עליה לקרוא, תוך שהוא מכניס את הזין לתחת שלה, סנטימטר על כל פסקה שהיא קוראת, ואז בוחן אותה תוך שהוא מזיין אותה. זה היה סיפור נורא חמוד, זכרתי אותו כי אני אוהבת את איך שהחבר הזה בחר להשתמש במכשול במקום לעצור מולו.

* * *
הנה עוד שגרה שלא מאכזבת: יולי חפירות, תמיד מוכנה עם האת :P
אתם בסדר אתם. העייפות היא לא האמת, היא רק עייפות. אתה יודע איך עושים את זה. מותר להיות עייף. ואתה יודע לשמור עליכם, ויודע לעשות לכם טוב, ויודע איך להיות טוב אליה. אני אוהבת את איך שאתה קורא לדברים בשמם. מזהה את התכלס. ככה אני יודעת, שאתה יודע לא באמת להישחק ושזו רק עייפות וזה עובר.

חניבעל - מה שכן, אני באמת זקוק לחופשה :)
תודה.

מתוקף אישיותה - שגרה.
פעם האמנתי ששגרה מרגיעה אותי...
היום, אני בליין החדש של "הכל צפוי והרשות נתונה"...

שיגרה מרדימה לי את החושים, מקהה את הקצוות, איננה מאפשרת ל'חיות' על אמת...
במקום נידח בארץ סין מאמינים שקו רגוע הוא מוות וקו עם הרבה תנודות , זה החיים.......

ולא רק ילדים הם התבלין החריף שאכילת יתר ממנו משתקת חושים אחרים :-) אלא כל המכלול הזה, חיים, הצעידה בו וכל מה שמחובר לשם.
ובעיקר - אנחנו אשמים, כי זו כנראה החלטה שלנו לנוע במסלול הקבוע והידוע.....

נראה אותך נוסע פעם לאנשהוא ובדרך חותך אל הלא ידוע....הרפתקאה אמיתית...:-) שובר שיגרה מבורך...

חניבעל - או שההרפתקה תגיע עד אלי. :)

דיווה​(מתחלפת) - אתמול אמא שלי נתנה לי הרצאה שאני צריכה להכניס את הילדים לשגרה (ואני חשבתי שמזמן אני בכזאת)
בלילה יצאתי למפגש בנות ושם התלוננו על השגרה :)

עוד לא ברור לי אם זה סוג של מבורך

בתור זוג שילדים נכנסו לחייו אחריי יותר מעשור של זוגיות (חברות+נישואים) יכולה לאמר שעד היום לפעמים מוזר לנו

מנסים למצוא פתרונות
עוד לא הגענו לשם
אם תגיע לפניו מוזמן לספר לנו

חניבעל - יש הורים שחושבים שהם יודעים הכל ולא זקוקים להכוונה.
במידה ואתם פתוחים לרעיונות אנחנו יותר מנשמח לתת ובעיקר גם לקבל כאלה שלא חשבנו עליהם.
תודה.

בכוח המוח{Aion} - ילדים זו המטלה הכי קשה שאנחנו לוקחים על עצמנו.
כל כך קשה שאני לא מבינה למה בעצם כולנו חושבים שלהביא ילדים זה חלק מההגשמה שלנו, אבל אני חושבת שמבינים את זה כשכבר מאוחר מדי.

התרבות המערבית שמה אותם לפנינו, כל כך לפנינו שלא נשאר יותר מדי "אנחנו" בזמנים מסויימים. למי יש כוח להיות אשה אחרי שהיא חייבת להיות אמא למופת ועובדת מצטיינת, ומי רוצה משהו בערב חוץ להרגע, לבהות קצת בטלויזיה או במחשב ולהזרק לשנת הלילה.

זה קשה, זה לא פשוט, זה נגד כל הסיכויים. נישואים והבאת ילדים לעולם על מנת למקסם אושר זו התוכנית הכי לא מוצלחת שיש, שעדיין פועלת בכל הכוח.

ואת כל זה אני אומרת רק כדי להגיד שצריך להמנע מרגשות אשם. שמותר לכם לשים את האושר שלכם בשורה אחת עם שלהם. לפרגן לעצמכם כמו שאתם מפרגנים להם.

אבל בסוף הם יגדלו, הבעיה היחידה עם זה שאנחנו לא נעצרים באף גיל, לעזאזל.

חניבעל - שאלת את שאלת השאלות. חשבתי בדיוק על זה ואיך זה תמיד מתנגש עם הגשמה עצמית.
לפעמים זה או זה או זה. לא תמיד אפשרי לשלב.
תודה.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - לי נראה שדווקא כל הקטע הזה של אהבה ואושר והגשמה עצמית, הוא קטע יחסית חדש עבור האנושות. דחף ליצירת דור המשך זה די בסיסי, לא?

חניבעל - חושב שהגשמה עצמית היא מושג די בסיסי כשלעצמו רק אולי שפעם קראו לזה אחרת.
לאחרונה יש יותר דגש על איכות חיים רוחנית שהגשמה העצמית היא חלק ממנה.

כחול הזקן​(שולט){ים של אהבה} - אין דבר יותר גרוע משיגרה,לא משנה איפה היא תמיד שוחקת. ההתעלות של כל זוג היא לא להכנס לשם!
ואם כבר ניכנסים לשם? אז לדעת איך לצאת מימנה בצורה הכי אלגנטית .
מאחל לך הצלחה !
:)

חניבעל - תודה רבה ידידי.
בהחלט מלחמה יומיומית.

Bent - שגרה זה נהדר

שגרה זה קללה

שגרה זה מלחמה שכדאי להפסיד וחשוב לנצח

שגרה נותן קו לחרוג ממנו

ובעיקר התחלת ואמרת ששגרה טובה לילדים, וזה נכון, שגרה היא רק משענת למבוגרים.

חניבעל - מילים כדורבנות. אני עוד אצטט אותך בפוסטים הבאים ידידי.
תודה.

choose life​(נשלטת) - אין לי עצה,
פשוט נהנית לקרוא את המלחמה הכל כך לבבית שלך.
בהצלחה, באהבה, ושבת נעימה.

חניבעל - תודה קטנטונת. שבש גם לך.