וממש באותה נקודה
בחיבור שבין הראש לכרית
עם מחשבות שהשתיקה יפה להם
אני הולך אבל בעיקר מסתובב סביב עצמי
מתרגש מהדברים הקטנים, נכה מהדברים הגדולים
אוהב לחפש, לגשש, לראות הכל אבל עיוור לכל מה שמתחת לאף
ומה שמצד אחד אפשר לראות כעקומה גבוהה, הר גבוה אליו שאפתי לטפס
נראה מהצד השני כתהום ארורה, בור ללא תחתית, הנקודה הנמוכה ביותר בעולם
וזה תמיד נכון כשאומרים שאתה לא קולט את הדברים עד שהם ממש חסרים
ואם פעם העזת לחשוב שזה ידחוף אותך למעלה זה רק משך אותך למטה
וזה הכל גדול מידי. המיטה הזאת. הלבד הזה. המחשבות האלה.
כשאני פה לבד אני רק שומע שופן. כלי אחד. נגן אחד.
ושכחתי שפעם אהבתי מאד את מוצרט ובטהובן.
וכשהבנת את זה אתה מצליח לטפס חזרה
וזה לפעמים רק נראה שאתה שוב יורד
אבל אתה רק חוזר לנקודת האפס
כשמשם תוכל להמשיך לטפס
ולא לבד כשחשבת שתוכל
ממבטים עקומים ברצפה
אתה מישיר מבט אליה
אוסף את מה שהיית
מה שאי פעם תהיה
זה קשה שבעתיים
להפנים את הנכה
הנכה הזה שבך
ולדעת להצהיר
גם בפני כולם
ובעיקר לך
אחרי הכל
אתה נכה
ומתגעגע
ורק משם
ואולי אז
להתחיל
מנקודת
האפס.
איתך.
פה.
לפני 12 שנים. 21 במרץ 2012 בשעה 7:09
