סרטן הגדי

אחרי המלקוש. לפני החצבים.

אחרי המצה בריי ולפני המופלטות.

אחרי ארבעה קירות סואנים ולפני אחד שכנראה לעולם לא ידע לשאול.

נקפל שוב את שאריות המאבקים ונגרד את הילדים ממשחקי הלוח.

נשאיר את הזקנים שלנו לטלפונים היומיים ואת השאר לחתונות והלוויות.

נצחצח את החיוכים המזוייפים ונלבין שוב את שיננו.

כמו שאמר הג'וקר לבאטמן בסרט ההוא...

אנחנו כנראה נועדנו לעשות את זה לנצח.

אחרי המבול. ולפני הבצורת.

אחרי הקופי. לפני הפייסט.

החיים שלנו כמו התנודות בקצב לב נורמלי אבל עדיין כל הזמן צריך לעשות החייאות.

משחקים במשחק קלפים ארוך שבו לעולם לא נגמרים האסים.

ולעורך המוזיקלי התורן כנראה יש גישה ליומנים שלנו.

אחרי האימה. לפני ההקלה.

אחרי הנקודה בסוף משפט וסימן הקריאה ולפני השלוש נקודות. 

רק בשש בערב יש הסכמה. זו שעה קסומה. 

אחרי היום. לפני הלילה. 

אחרי השכבות הילדים. לפני ההשכבה שלנו. 

לפעמים ברכבת לילה לקהיר הרגשתי כמו באקספרס של חצות.

כבר כמעט עשור אבל גם מדליית ארד לא מגיעה לנו.

אחרי הקומדיות הרומנטיות של סופש ולפני עשרים הציטוטים הנבחרים של IMDB.

אחרי הכפיות. לפני הספה בסלון.

אחרי הבכי. לפני החיוכים. 

אחרי החגים...